שאנגחאי משתרעת על פני 6,341 קילומטרים רבועים במזרח סין, שוכנת על החוף המערבי של ים סין המזרחי ושולטת על הכניסה לאגן של נהר היאנגצה, אזור גדול, מאוכלס ופורה מבחינה כלכלית במרכז סין. מנהלית היא מוגדרת כאחת מארבע הערים שאינן שייכות למחוז כלשהו (יחד עם בייג'ינג, טיינג'ין וצ'ונגצ'ינג). השטח שבניהולה גובל עם מחוזותג'יאנגסו מצפון וג'ג'יאנג מדרום ומכסה גם כמות נכבדת של פרברים ושטחים חקלאיים. חלק קטן מתושביה של העיר מתגוררים בספינות העוגנות לאורך המזחים הרבים בעיר.
בתקופת שושלת סונג (960–1279 לספירה) שאנגחאי התפתחה מכפר לעיירת נמל ומסחר, וזאת בעקבות הגעתם של פליטים מצפון סין. בשנת 1172 נבנתה בעיר חומת ים כדי לייצב את קו החוף, זאת בנוסף לשובר גלים אשר נבנה מוקדם יותר. החל מתקופת שושלת יואן בשנת 1292 ועד לשנת 1297 כאשר שאנגחאי הוכרזה רשמית כעיר, היה האזור במעמד מחוז מינהלי.
שני אירועים סייעו לפיתוחה של העיר בתקופת שושלת מינג: בשנת 1554 הוקפה העיר בחומה כדי להגן עליה מפני שודדי ים יפנים. בשנת 1602 קיבלו תושבי העיר חיזוק רוחני לאחר הקמת "מקדש אל העיר", אשר היה למוקד לתמיכה רוחנית בתושבים. בתקופת שושלת צ'ינג שאנגחאי הפכה לאחת מערי הנמל החשובות ביותר בדלתה של נהר יאנגצה. שני שינויים משמעותיים במדיניות הממשלה סייעו לעליה בחשיבות העיר. ראשית, בשנת 1684 ביטל הקיסר קאנגשי (1662–1723) את האיסור אשר הוטל בתקופת שושלת מינג על יציאת אוניות לים מנמל שאנגחאי, איסור אשר היה בתוקף החל משנת 1525. שנית, בשנת 1732 העתיק הקיסר יונג-ג'נג (1678–1735) את מקום בית המכס המחוזי מעיר המחוז סונגג'יאנג לשאנגחאי ובכך העניק לעיר את השליטה על מסחר החוץ של המחוז כולו. לדעת ההיסטוריונית לינדה קוק ג'ונסון, כתוצאה משתי החלטות שלטוניות אלה, בשנת 1735 הייתה כבר שאנגחאי לנמל הסחר העיקרי של אגן היאנגצה התחתון, אף שמעמדה כעיר היה עדיין בתחתית ההיררכיה השלטונית.
חשיבותה של העיר עלתה באופן משמעותי במאה ה-19 כאשר מיקומה בשפך היאנגצה הפך אותה לנמל הסחר המתאים ביותר עם מדינות המערב. בתקופת מלחמת האופיום הראשונה (1839–1842) השתלטו כוחות בריטים באופן זמני על העיר. המלחמה הסתיימה בשנת 1842 בחוזה נאנקינג אשר קבע פתיחת נמלי סחר, בהם שאנגחאי, לסחר בינלאומי. מהלך זה הוביל להתפתחות מהירה מאוד של העיר. הבריטים, הצרפתים, האמריקאים והיפנים קיבלו רבעים בעיר להתיישבות ולמסחר בהם הייתה להם זכות לניהול עצמי ולאוטונומיה שיפוטית. הזרים פיתחו את המסחר ואת הבנקאות.
המאה ה-20 וה-21
בשנות העשרים של המאה ה-20, לאחר הכיבוש היפני וההרס שהותיר מאחוריו[דרושה הבהרה], החלה העיר להתעורר לחיים. היא הפכה למרכז תרבותי, אומנותי ומרכזי בסין. האופנה בשאנגחאי בלטה בייחודיותה והמודרניות שררה בעיר. העיר אופיינה על ידי חיי לילה מלהיבים. הספרות בשאנגחאי הייתה ייחודית לה, החלו להיכתב שירים, סיפורים קצרים ורומנים. העיר הייתה מושפעת מעברה הקולוניאלי מצד אחד ומהקומוניזם הסיני המתפתח מצד שני ונוצר בה דבר אשר לא היה קיים באף עיר אחרת בסין. היא הייתה מאופיינת על ידי ערב רב של אנשים, סינים, מערביים ותרבויות המשתלבות ביחד לכדי תרבות מיוחדת במינה. עם עלייתו של מאו דזה-דונג והמפלגה הקומוניסטית, החלו אנשי הרוח של שאנגחאי לרדת למחבוא, משום שנחשבו ראקציונרים וקפיטליסטים. הרבה נרדפו כל תקופת מהפכת התרבות והוכרו בתור אנשי תרבות חשובים רק לאחר תקופת שלטונו של מאו בתחילת שנות השמונים.
אקלים
האקלים בשאנגחאי הוא אקלים סובטרופי גשום. יש בו ארבע עונות שנה מובחנות, וריבוי משקעים. הקיצים חמים וגשומים מאוד, והחורפים יבשים וקרירים. הטמפרטורה היומית הממוצעת נעה בין 25 ל-32 מעלות צלזיוס, כשיולי הוא בדרך-כלל החודש החם בשנה. בחודש ינואר, החודש הקר ביותר, הטמפרטורות נעות בין 1 ל-8 מעלות צלזיוס. ממוצע המשקעים השנתי בשאנגחאי עומד על 1,100 מילימטר. יולי הוא החודש הגשום ביותר ודצמבר הוא היבש ביותר. בקיץ ובסתיו ישנן לעיתים סופות טייפון.
הקהילה היהודית בשאנגחאי נוסדה בשנת 1844. לאחר מלחמת האופיום הראשונה וחתימת חוזה נאנקינג, התירו הסכמי הכניעה הסינית לבריטים ולאחרים לפתוח בשאנגחאי תחנות מסחר אקס-טריטוריאליות שיפוטית, ולמעשה אוטונומיה מערבית. אוטונומיה זו משכה סוחרים ותעשיינים. עם הבריטים הגיעו תעשיינים יהודים ממוצא עיראקי ובראשם משפחות עשירות כגון ששון, כדורי, חרדון ואחרות ואיתם יהודים ספרדים שהגיעו מסוריה, עיראק והודו (בדומה לקהילות בהונג קונג ויאנגון). בשנות ה-20 של המאה ה-20 שימש אליהו יצחק חזן כרב קהילת יוצאי בבל בעיר. הגל השני החל לאחר המהפכה הבולשביקית, כשהיהודים ה"לבנים", שהתנגדו למשטר החדש, העדיפו לברוח מזרחה, עשו את דרכם למנצ'וריה הסינית, וחלקם הגיעו לשאנגחאי.
לפני מלחמת העולם הראשונה התרכזו בעיר 400 יהודים מבגדאד, 250 יוצאי אירופה ו-50 מיבשת אמריקה. רובם עסקו במסחר, מיעוטם בשירות הדיפלומטי, ברפואה או בחינוך.
בדצמבר 1941, בראשית מלחמתם בבעלות הברית, הפסיקו היפנים את ההגירה לעיר. הם העבירו לשאנגחאי את כל היהודים שהתגוררו או נקלעו ליפן. מספר היהודים הכולל בשאנגחאי הסתכם אז בכ-25,000. לפליטים ניתן סיוע רב, בעיקר מתרומות המשפחות היהודיות המבוססות ומארצות חוץ.[2]
בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו לשאנגחאי כעשרים אלף פליטיםיהודים מגרמניה ואוסטריה, שנמלטו מן השלטון הנאצי. חלקם הגיעו לעיר באמצעות אשרות שהנפיק להם חה פנגשאן, הקונסול הכללי של סין בווינה, שפעל בניגוד להוראות הממונה עליו. הפליטים היהודים התגוררו ברובע הונגקואו, שבשנות מלחמת העולם השנייה הפך ל"גטו שאנגחאי". למרות היות העיר תחת כיבוש יפני מאז 1937, תנועת היהודים לא הוגבלה, אולם תנאי המחיה שלהם היו קשים, על רקע המחסור החמור במזון ובציוד בסיסי וכתוצאה מקושי במציאת מקורות הכנסה. בין הפליטים תלמידים רבים מישיבת מיר שהייתה הישיבה הגדולה היחידה שניצלה מן השואה.
משנודע לנאצים על הריכוז הגדול של יהודים שברחו מארצות הכיבוש הנאצי המתגורר בשאנגחאי, לחצו על בני בריתם היפנים להסגיר לידיהם את אלפי היהודים שנמלטו לסין, אך היפנים סירבו וכך נותרו היהודים בשאנגחאי, עד סוף המלחמה. ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים.
שילוב התנאים שנוצר עם כניעת היפנים וסיום המלחמה, הקמת מדינת ישראל וכן מלחמת האזרחים הסינית בין הלאומנים לקומוניסטים, פתח את שערי העיר. יהודים רבים בחרו לעזוב, חלקם לישראל וחלקם למדינות אחרות.
בספטמבר 1948 עלו לישראל צעירי הקהילה מתנועת הנוער בית"ר בשאנגחאי, אשר קיבלו הכשרה באצ"ל, והשתתפו בלחימה מול המצרים בנגב. בדצמבר 1948 בסיוע ארגון הג'וינט נחכרה הספינה "וסטור ויקטורי", שהפליגה משאנגחאי לישראל ועל סיפונה 852 יהודים. בדרכה לישראל עצרה הספינה במרסיי, שם עלו הנוסעים על הספינה הישראלית "נגבה", והגיעו לנמל חיפה בפברואר 1949. זמן לא רב לאחר מכן עלו באותה דרך יהודים משאנגחאי, טינצין, חרבין ופקינג. עם הקמתה של הרפובליקה העממית של סין בראשות מאו דזה דונג ב-1949, עזבו רוב היהודים את שאנגחאי.
ב-1954, בעקבות פיתוח העיר שאנגחאי, נהרס בית הכנסת האשכנזי שבעיר וממשלת סין הקומוניסטית, העבירה באמצעות הקונסוליות בשווייץ, כספים בשווי בית הכנסת ההרוס לבניית בית כנסת חדש בישראל. עיריית תל אביב תרמה חלקת אדמה בשיכון שאנגחאי (בקרבת רמת החייל) שבו התגוררו יוצאי שאנגחאי, אשר היגרו לסין מרוסיה ב-1917 בעקבות המהפכה הרוסית ובעקבות אירועים נוספים בברית המועצות שלפני מלחמת העולם השנייה.[3] בסיוע תרומות נוספות של יוצאי סין, הוקם ב-1962, בית הכנסת האשכנזי "יוצאי שאנגחאי", לזכר הקהילות היהודיות בסין.
כיום מתגוררים בשאנגחאי כ-2,000 יהודים רובם אנשי עסקים, דיפלומטים וסטודנטים, חלקם דתיים או מסורתיים, המקבלים שירותי דת וקהילה מבית חב"ד המקומי, אשר מתפעל גם מסעדה כשרה. בשנים האחרונות קמה בשאנגחאי קהילה דתית ספרדית צעירה המקיימת ארוחות שבת ופעילויות חברתיות לציבור המקומי ולישראלים השוהים במקום. ברובע בו היה גטו שאנגחאי נפתח ב-1999 מחדש בית הכנסת "אהל רחל" ולידו מוזיאון וחדר הקרנה המתארים את חיי היהודים בעיר.
.svg)
