נולדה בשם "רינה שומרוני" בחדרה כבכורה מבין שני ילדים. אמה, רעיה, הייתה יוצאת ליטא. להוריה הייתה מסעדה קטנה בצומת כיכר המשטרה. מגיל צעיר גילתה כישרון כתיבה יוצא דופן, והשירים הראשונים שלה התפרסמו ב"משא", המוסף הספרותי של למרחב ב-1958. מאוחר יותר קיצרה את שם משפחתה ל"שני". היא סיימה את לימודיה התיכוניים בחדרה, שירתה כקצינת חינוך בצה"ל והמשיכה לשרת כמה שנים בשירות הקבע. עברה לירושלים ושם השלימה תואר ראשון בלשונות רומאניות. במהלך לימודיה הכירה את משה לזר ודרכו את לאה גולדברג, אשר התרשמה מכתיבתה וסייעה לה לפרסם מיצירותיה. לאה גולדברג היא שהציעה לה לקצר את שם משפחתה לשני.
לאחר סיום לימודיה עברה לתל אביב עם המחזאיבן-ציון תומר. תומר הפגיש אותה עם אנשי הבוהמה התל אביבית שישבו אז בבתי הקפה ברחוב דיזנגוף: קליפורניה בבעלות אייבי נתן, וכסית. עם פרסומה החלה להיות דמות מוכרת בשנות השישים. באותה תקופה הייתה בקשרי חברות עם הסופרת והמחזאית אידה צורית.
ב-1964 הכירה את האדריכלדן איתן, אשר עזב למענה את אשתו הראשונה הסופרת והמשוררת רחל איתן. לבני הזוג נולדה בת, תמר, ב-1966. הם התגוררו ביפו העתיקה ושם, מתוך קשרי חברות עם דן בן אמוץ, אשתו בתיה אפולו והבוהמה של שנות השישים, נטלה לראשונה חשיש (וגם אל אס די באופן חד-פעמי) שגרמו לה לדבריה "לראות את האור" ולשנות כיוון בחיים. שני עזבה את איתן ועברה להתגורר בכפר שמריהו עם בתה, לאחר כתשע שנות זוגיות.
בשנים 1975–1977 חיה שני בארצות הברית עם המשורר יעקב רוטבליט, שהיה צעיר ממנה בשמונה שנים. היא החליפה את שמה לריין שיין (Rain Shine). ב-1976 נפרדה מרוטבליט, נישאה לאמריקאי וזכתה כך בתושבות אמריקאית.
בשנת 1977 שבה שני לישראל בעקבות בתה תמר ועברה להתגורר בבית שכור ברחוב האהבה במושבה מגדיאל.
בשנת 1979 החלה שני לרכז סביבה חבורת אנשים שהוגדרה בעיתונות ובמוסדות הכנסת ככת (ראו הרחבה בהמשך). ב-1983 עקבות התאבדות אחד מיוצאי הכת, עזבה שני את הארץ להודו.
רנה שני נפטרה במקדש בעיר בודגאיה שבהודו מסיבוכי מחלות הצהבת והמלאריה. מלוויה, שלא טיפלו בה כראוי ולא הביאו אותה בזמן לבית החולים, פיזרו את אפרה, כמקובל בהודו.
בשנת 2003 נחנך אולם תרבות על שמה ליד בית הספר "תיכון חדרה", בעיר הולדתה חדרה.
הכת של ריין שיין
לאחר חוויית התעוררות חזקה ב-1979, החלה רנה שני, בכינויה החדש ריין שיין, לכנס סביבה אנשים. הם החלו להפגש לפגישות שבועיות במגדיאל ולאחר מכן בזכרון יעקב. שני כינתה את הקבוצה "אצבע האלוהים"[1]. בתקופה זו, 1982-3, נעצרה רנה שני לכמה שבועות, על חשד בסחר בסמים[1].
במהלך 1982-3 פנתה קבוצה של כ-30 זוגות הורים לתחנה לטיפול משפחתי בסמינר הקיבוצים בתל אביב (תל"ם)[2][3]. צוות שכלל פסיכיאטר ד"ר מרדכי קאופמן (מנהל תל"ם), שני פסיכולוגים, ד"ר דוד גרין[4] ועמוס צור[5] ועובד סוציאלי ד"ר גבי זהר, החלו בטיפול בקבוצה. ההורים סיפרו, כי הם סובלים מהדרה של ילדיהם בהוראת מנהיגת הכת שני, שישבה בבית סוכנות ישן בזכרון יעקב.
אחרי כשלושה חודשים של טיפול, יצא גבי זהר לתחקיר עיתונאי אחרי רנה שני ולהתחקות אחרי בניהם של חברי הקבוצה, צעירים בגילאי 18-35, שניתקו כל קשר עם הוריהם. התחקיר של זהר היה במסווה, בתפקידו הנוסף אז, כתב קול ישראל בחיפה. במהלך התחקיר הצליח זהר לזהות את מקום המצאה של שני, ויצר איתה קשר הדוק, במקביל לעבודתו כמטפל עם הורי הבנים והבנות בכת.
חשיפה ראשונה של הכת הייתה ביומן השבוע של קול ישראל. כחלק מהאסטרטגיה של זהר, שלא לזהותו כמטפל בהורי חברי הכת, אלא כעיתונאי שזכה באמונה של שני, וכך התאפשר לו במשך כשנה לדלג בין הכת הסגורה לבין ההורים ולספק להם מידע[2].
בקיץ 1983 יזם ד"ר זהר מטעם תל"ם, מפגש, ראשון מסוגו, של הורים וילדיהם. המפגש התקיים בתל"ם סמינר הקיבוצים, בהשתתפות חברי הכת, הוריהם, והצוות הטיפולי דוד גרין, עמוס צור וגבי זהר. בעקבות המפגש עזבו שני חברי כת את הקבוצה של שני, אחרי תהליך טיפולי של כשלושה חודשים החליט אחד מהשניים להתגייס לצה"ל. מסיבות אידאולוגיות אסרה שני על חברי הכת להתגייס לצה״ל. במהלך תהליך החיול עזב הצעיר את בסיס הקליטה (הבקו"ם), חזר לבית הוריו והתאבד ביריה. בעקבות האירוע עזבה שני את ישראל להודו.
הקבוצה של שני החלה לעורר עניין בציבוריות הישראלית, בתקשורת ואף בכנסת. בין השאר ספגה ביקורת רבה מפיה של ח"כ מרים גלזר-תעסה. נטען כי הקבוצה היא למעשה כת ושני הכריזמטית משמשת בה הלכה למעשה גורו, תוך שטיפת מוחם של צעירים תועים וחשיפתם לסמים קשים תוך כדי ניצולם לצרכיה הפרטיים, ביניהם גם צרכים מיניים. עקב כך נכללה בדו"ח "הוועדה הבין משרדית לבדיקת נושא ה'כתות' ('קבוצות חדשות') בישראל"[6].
בתחקיר שערך העיתונאי עמנואל רוזן על הקבוצה, האשים את שני בהסתת הצעירים הנתונים להשפעתה נגד הוריהם. במקביל התנהל נגדה משפט על שימוש במריחואנה, זאת לאחר שכבר הורשעה בעבר בגידול הסם[7].
בעקבות פרשיית התאבדותו של החייל בפברואר 1983 התפרסמה פרשת הכת של שני ברחבי הארץ[8][1], והיא עזבה להודו עם חבר, בעקבות הזמנה של שני מאמיניה, ששהו שם. עם יציאתה להודו והתמסרותה לתורת המסתורין שלה, המשיכה לכתוב שירים ויומנים. שני ספרים התפרסמו לאחר מותה.
מספריה ותרגומיה
שירה
עיר זרה, שירים, עם עובד תל אביב, תשכ"א 1961.
ים נעול, שירים, הקיבוץ המאוחד תל אביב, תשכ"ד 1963.
פנים אחדים, איחוד הקבוצות והקיבוצים, תשכ"ו 1966.
שלום לאדוני המלך, עם עובד, תל אביב, תש"ל 1970.
ביום שקוף רואים לנצח, שירים, ספרית פועלים תל אביב, תשמ"ו 1986.
לילדים
קרוניתו של דני דרבני, מאנגלית רנה שני, מחברות לספרות תל אביב, תשי"ט 1959.
יתומי הרוח (שני תרגמה את השירים ורנה לוטן את הפרוזה), מאת אריק הוגארד, "ספרי דן חסכן", עם עובד תל אביב, תש"ל 1970.
