|
שרית פוקס
שרית פוקס היא עיתונאית, פרשנית תרבות, ביוגרפית ומבקרת תיאטרון ישראלית. שימשה במשך שנים רבות חברת מערכת בעיתון "מעריב", וכיום היא פרילנסרית וחוקרת.
קורות חייה
שרית פוקס נולדה בדרום תל אביב. היא גדלה בצפון תל אביב ולמדה בבית הספר התיכון עירוני א', שם קיבלה את פרס בית הספר לספרות על שם משה זילברמן, וחקרה בהדרכת המשוררת יאירה גנוסר את דמות האדם הקטן בסיפורי אנטון צ'כוב. בצה"ל שירתה בחיל האוויר בבסיס תל נוף. קיבלה תואר שני בהצטיינות יתרה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. עבודת התזה שלה, בהנחיית פרופ' ש. גיורא שוהם עסקה בתנועת הזמן במחזותיו של סמואל בקט.[1] במהלך לימודיה עבדה במכון למחוננים של אריקה לנדאו, ותלמידיה המפורסמים הם השחקן והבמאי יואב צפיר, היוצר דורי פרנס, העיתונאי גיא זהר, והשדרנית ענת דולב.
במשך 28 שנים הייתה חברת מערכת "מעריב", שם פרסמה רשימות על תיאטרון וראיונות עומק עם מנהיגים כשמעון פרס,[2] יצחק שמיר ורפאל איתן, יעל דיין, ס. יזהר,[3] א.ב. יהושע, הצייר משה קופפרמן, אמנים כקלוד לנצמן,[4] יעקב אגם,[5] עליזה אולמרט ועוד. פוקס זכורה בין היתר בזכות ריאיון עם השופט אגרנט, סמוך למותו, בו סיפר כי ראש הממשלה גולדה מאיר ידעה מראש על מלחמת יום הכיפורים. בשנות השמונים דרך כוכבה בעולם התקשורת, והיא כתבה כתבות מעמיקות על קבוצות שוליים בחברה - מתמודדים עם מחלות נפשיות ופיזיות, נכים ונשים מוכות. היא כתבה על פגוע ראש ממלחמת לבנון הראשונה וליוותה תהליך שיקום של פגוע ראש ממלחמה זו.
ב"מעריב" פוקס נפגשה לראיונות מעמיקים עם אנשי ימין כאלישבע פדרמן (אשתו של נועם פדרמן)[6] ואריה בירו,[7] לאחר שהודה בראיון ברצח שבויים מצריים במהלך מלחמת סיני. באחת הכתבות שלה נכנסה לחוגי הימין ושהתה מספר שבועות בקרב אנשי "כהנא חי" באמצע שנות השמונים.
בראשית האינתיפאדה הראשונה הצטרפה לפיזור הפגנה בשטחים ונכנסה לשיחות עומק עם חיילי הגדוד.
פוקס פרשה מ"מעריב" בשנת 2007 והפכה לעיתונאית פרילנסרית, והיא כותבת בכלי תקשורת שונים.
פוקס משתייכת לזרם האלטרנטיבי של ייצוג השואה בתיאטרון והנצחת זיכרון השואה. [דרוש מקור] נמנית עם הראשונים שנאבקו מעל דפי העיתונות נגד מסע בני נוער לפולין. [דרוש מקור] היא הושעתה למשך חודש מהעיתון בעקבות מאמר שטען כי פולחן השואה הוא הטמעת חומרי פחד ופרנויה אצל הציבור, בלא עיסוק בשורשי הרוע הנאצי. היא אף צוטטה בספרו של משה צוקרמן "שואה בחדר האטום" (1990) לאחר שכתבה מאמר על הפחד מהגז שבעקבותיו הושעתה מ"מעריב" בזמן מלחמת המפרץ. בסדרת כתבות פרשנות שהחלו להתפרסם בסוף שנות השמונים בעקבות מחזות שהוצגו בארץ, ערערה פוקס על קידוש היגון בעבודת הזיכרון של השואה. בקריאה להטמעת מסרים רציונליים והומניסטים בעבודת זיכרון השואה שייכת פוקס לקבוצה שהפיקה את ערבי יום השואה האלטרנטיביים, בראשה עומדים אמיר אוריין ותלמידו אבי גיבסון בר-אל. פוקס גם הייתה בין הראשונים שעסקו ביחסם של בני הדור השני לשואה החל משנות ה-80, שנים לפני שהתופעה התעצמה ונדונה בתקשורת וברשת. [דרוש מקור]
ב-2012 הוזמנה פוקס לנהל אמנותית אירוע ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בבית אבי חי בירושלים. האירוע נקרא "דווקא לצחוק" והוקדש ליצירות המתמודדות עם השואה באמצעות הומור שחור ולבן.[8]
עבודתה המחקרית
פוקס כתבה לעיתוני ספרות ביקורות ומאמרים, כמו מאמרה שפורסם ב"עתון 77" בשנת 1987, בו ניתחה את ספרו של א.ב. יהושע "מולכו".[9] התזה של הניתוח הייתה שרגש אמביוולנטי בין הבעל ואשתו המתה מסרטן מפעפע לאורך הספר, ואופייני וטבעי למערכות זוגיות. א.ב יהושע מוביל את גיבורו להכרה זו שלב אחרי שלב בספר, עד שהוא משתחרר מרגש האשמה המלווה אותו ומזדכך.
בשנת 2008 ראה אור ספרה "נמר בוער", מונוגרפיה על המחזאי נסים אלוני, בהוצאת ידיעות ספרים, ובעריכה, הלכה למעשה, של דורי פרנס. כתיבתו ארכה שמונה שנים, וכללה איסוף חומרים רבים וראיונות עם כ-100 אנשים משמעותיים מחייו של אלוני מילדות ועד בגרות. אלוני, אליבא דפוקס, משקף פוסט טראומה של לוחמי מלחמת העצמאות. ספרה עורר דיון נוקב אודות ניפוץ מיתוסים וייחוס משברים נפשיים לאושיות תרבות. היא ניפצה את התבנית של אלוני כמשורר פנטסטי לירי, ובאמצעות סיפוריו המוקדמים והלא מוכרים שכתב בזמן המלחמה, שיחות עמו ועם חברי הגדוד שלו, חשפה את היסודות הריאליסטיים של מחזותיו. על ספרה כתב פרופ' שמעון לוי "'נמר בוער' הוא ספר התיאטרון החשוב ביותר וודאי המרתק מכולם, שיצא לאחרונה לאור על התיאטרון הישראלי ועל אחד מגדולי יוצריו. המחקר המושקע בו הוא בעל ערך תיעודי ותרבותי רב. יתר על כן, שרית פוקס משכילה לרקום חוטים של תובנות מדויקות בכתיבה המשלבת ארוטיקה ואקדמיה, רגש עמוק ללא רגשנות."[10]
היא כתבה על דמויות בתיאטרון כמו השחקן אורי אברהמי,[11] נדב בושם ומוטי לרנר שכולם חוו פוסט טראומה, ונתנו לה ביטוי ביצירתם.
היא כותבת ספר שני ששמו הזמני הוא "חרדת הגלגול היודונאצי בדרמה הישראלית" המהווה הרחבה למאמר שפרסמה ב"עתון 77", מתוך התנגדות לפרשנות הרווחת של הביטוי "יודונאצים" שטבע ישעיהו ליבוביץ.
ספרה
קישורים חיצוניים
ממאמריה:
על המשיכה של הדור השני לשואה לגרמניה
ביקורות על "נמר בוער"
מאמרים בנושאים מגוונים
- שרית פוקס, חרדת הגלגול בדרמת השואה, עתון 77 גיליון 110, מרץ 1987, עמ' 37–41, בארכיון הדיגיטלי של כתב העת בספריית אוניברסיטת טקסס באוסטין
- יצור המוני: על "היצור", באתר nrg, 31 בינואר 2010
- מצעד החיים - ביקורת על ההצגה חמישה קילו סוכר מאת גור קורן, באתר nrg, 31 בינואר 2010
- המחזאי מוטי לרנר חושף: מה באמת קרה בחפ"ק של גורודיש?, מעריב אונליין, 18 בספטמבר 2013
- מבט חוזר על נמר בוער, תשובה מאוחרת לשלוש ביקורות, תיאטרון, גיליון 46, ספטמבר 2019[13]
הערות שוליים
- ^ שרית פוקס, לקחי גודו - המטפיזיקה של הקיום המעגלי, תזה לתואר שני, אוניברסיטת תל אביב, 1986
- ^ שרית פוקס, יש לו חלום, מעריב, 16 בספטמבר 1988
- ^ שרית פוקס, ס. יזהר – כתמים של ההיסטוריה אי אפשר לכבס, "מעריב", 9 בפברואר 2001
- ^ שרית פוקס, "המוות זה סקנדל", באתר nrg, 21 בדצמבר 2001
- ^ שרית פוקס, "יעקב דה וינצי", ריאיון עם יעקב אגם, תרבות מעריב, 18 בספטמבר 1998
- ^ בשלה לנקמה, שיחה עם אלישבע פדרמן, סופשבוע מעריב, 2 באוגוסט 2001
- ^ אני אריה בירו, באתר של שרית פוקס
- ^ דווקא לצחוק: הומור לנוכח השואה, באתר של שרית פוקס
"דווקא. לצחוק." – ערב על הומור בשואה, באתר "הבמה", 15 בינואר 2012
- ^ שרית פוקס, "מחול המוות" או "המת הממית" על מולכו לא.ב. יהושע, עתון 77 גיליון 087, אפריל 1987, עמ'20–21, 45, בארכיון הדיגיטלי של כתב העת בספריית אוניברסיטת טקסס באוסטין
- ^ שמעון לוי, רגש עמוק ללא רגשנות, "תיאטרון", גיליון 27, חורף 2009
- ^ אנטי גיבור מלחמה – ריאיון עם אורי אברהמי, באתר של שרית פוקס
- ^ מיכאל הנדלזלץ, ניסים אלוני נחשף בספר חדש, באתר הארץ, 7 בינואר 2009
- ^ בהקדמת העורך לגיליון 46 של כתב העת תיאטרון, כתב החוקר והמשורר גד קינר: "כשפרסמה העיתונאית והמבקרת שרית פוקס את פרי מחקרה ארוך-השנים נמר בוער – יצירה מטלטלת וחדשנית, העוסקת בחוויות הקרב הטראומתיות של נסים אלוני, לוחם תש"ח, שרדפו אותו כל חייו, ובאות לידי ביטוי במחזותיו וסיפוריו - היא לא שיערה בנפשה שתהפוך למטרה לשיסוי ולגינוי במסע ציד, רצוף שקרים והכפשות, של אמנים ומבקרים שפוקס העזה לגעת במשיחם שעליו הם רשומים בטאבו, ולהאיר אותו באור שונה מדימוי מחבר הפנטסמגוריות האגדתיות והססגוניות, אותם זיקוקין די- נור בלתי מחייבים שכל כך הערצנו. המאמר "מבט חוזר על נמר בוער", בו שרית פוקס באה חשבון עם אויבי העבר שלה, חושף לא רק את כאבה של המחברת, אלא גם את פנינו הכעורות כחברה קרתנית, גלותית, בלתי מפרגנת ואכזרית – ודווקא בקרב הנשמות "היפות" של קריית ספר. אלמלא היה המדובר במאמר המתאר ציד מכשפות מציאותי, אפשר היה לחשוב שלפנינו וריאציה על חפץ מאת תלמידו של אלוני, חנוך לוין."
ב-20.2.2022 כינה הסופר והמשורר יצחק לאור את פוקס "קסנדרה", בפוסט שהעלה בפייסבוק. לאור השווה את פוקס לקסנדרה הרואה מה שאחרים אינם רואים והאחרים מתנגדים לשמוע לה. לאור ייחס לפוקס את "נקודת הראות המהפכת של האשה" שכן הבחינה בפוסט טראומה של אלוני שהתהוותה ביחסיו עם אביו ובאירוע קשה במלחמת תש"ח. https://www.facebook.com/yitzhak.laor/posts/5593203770706490
|
|
