PROFILBARU.COM

קלוד לנצמן
Claude Lanzmann
	לנצמן בשנת 2014
לידה	27 בנובמבר 1925; בואה-קולומב, סן, צרפת
פטירה	5 ביולי 2018 (בגיל 92); הרובע השנים-עשר של פריז, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1970–2018 (כ־48 שנים)
עיסוק	במאי, מפיק ותסריטאי
מקום לימודים	תיכון קונדורסה; אוניברסיטת טיבינגן ;
יצירות בולטות	שואה (1985)
בן או בת זוג	אנגליקה שרובסדורף (1971–?); ; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ; סימון דה בובואר (1952–1959) ;
מספר צאצאים	3
פרסים והוקרה	דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1999); הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות הלאומי (13 בנובמבר 2014); דוב הזהב של כבוד (2013); Verzetsprijs van de Stichting Kunstenaarsverzet (1993); קצין גבוה בלגיון הכבוד; מדליית הרזיסטנס; honorary doctor of the University of Lucerne ;
	פרופיל ב-IMDb

קלוֹד לנצמן (בצרפתית: Claude Lanzmann; ‏27 בנובמבר 1925, בואה-קולומב שבצרפת – 5 ביולי 2018, פריז) היה במאי יהודי-צרפתי של סרטי קולנוע תיעודיים. מוכר בעיקר כיוצרו של הסרט התיעודי "שואה" מ-1985. כמעט כל סרטיו של לנצמן עוסקים בעם היהודי ובמדינת ישראל.

קורות חיים

לנצמן נולד בשנת 1925 בבואה-קולומב (Bois-Colombes) שבצרפת, למשפחה יהודית בעלת שורשים במזרח אירופה. סבו מצד אביו, יצחק לנצמן, הגיע מעיירה ליד מינסק, בלארוס, ואמו של קלוד, פאולין (לבית גלוברמן, 1903–1995), נולדה על הספינה שבה נסעו הוריה מאודסה למרסיי. בעקבות גירושי הוריו בשנת 1934 עברו קלוד, אחיו הצעיר ז'אק (לימים סופר, תסריטאי וכותב שירים) ואחותו אוולין (אוולין ריי, לימים שחקנית תיאטרון) יחד עם אביהם לבריאוד שבמחוז לואר עילי (Haute-Loire). בספטמבר 1938 חזרה המשפחה לפריז, שם המשיך קלוד את לימודיו בבית הספר קונדורסה ובו נחשף לראשונה לאנטישמיות. בגיל 18 הצטרף לנצמן לתנועת ההתנגדות הצרפתית והשתתף בלחימה בנאצים בפרובינציית אוברן. הוא התמחה בפילוסופיה בסורבון ומאוחר יותר התמנה למזכיר המגזין הצרפתי הספרותי-פוליטי "זמנים מודרניים".

ב-2001 קיבל לנצמן פרס על מפעל חיים מטעם סינמטק ירושלים. ב-2009 יצא ספרו האוטוביוגרפי "הארנב מפטגוניה", שזיכה אותו בפרס ויצו צרפת.^[1] הספר תורגם לעברית בידי חגית בת-עדה וראה אור בהוצאת כתר בשנת 2011.

קריירה קולנועית

סרטו הראשון, "ישראל, למה", הציג ראיונות עם דמויות שונות בישראל של תחילת שנות ה-70, בהם רן כהן, יגאל ידין וצ'רלי ביטון.

סרטו השני, "שואה", הביע את גישתו של לנצמן לנושא תיעוד השואה: לנצמן התנגד נחרצות לחקירת הסיבות לרוע של גרמניה הנאצית, וטען כי חקירה שכזו היא בלתי אפשרית, גסה ובלתי מוסרית. אורכו של הסרט 9 שעות והוא כולל אך ורק ראיונות וצילומים עכשוויים של האתרים בהם התחוללה השואה, ללא חומרים מצולמים מתקופת השואה. לנצמן גם הוציא לאור ספר בשם "שואה", המהווה את תמליל הסרט.

בסרטו השלישי, "צה"ל", שחקר את המיתוס הצה"לי, נקט לנצמן גישה דומה וכלל בסרט אך ורק ראיונות עם דמויות שונות, בהן אריאל שרון, אהוד ברק, עמוס עוז ואביגדור בן-גל. ב-1997 וב-2001 יצאו שני סרטים שכוללים סיפורים שלא זכו להיכלל בסרט "שואה": "Un vivant qui passe", העוסק בסיפורו של נציג הצלב האדום שנשלח לדווח על המתרחש בטרזיינשטט, ו"סוביבור" (שם הסרט במקור: "סוביבור, 14 באוקטובר 1943, ארבע אחה"צ") העוסק במחנה סוביבור ובבריחה ממנו. בראשית 2014 יצא סרט נוסף של לנצמן המתבסס על חומר שלא נכלל ב"שואה", "אחרון הלא-צדיקים", המספר את סיפורו של בנימין מורמלשטיין, ראש היודנראט האחרון בטרזיינשטט.

סרטיו

ישראל, למה (1973)
שואה (1985)
צה"ל (1994)
Un vivant qui passe ("חיים שלמים שעברו") (1997)
סוביבור (2001)
דו"ח קרסקי (2010)
אחרון הלא-צדיקים (2013)
ארבע אחיות (2018)

פרסומיו בתרגום לעברית

שואה; הקדמה מאת סימון דה בובואר; מצרפתית: איילה רהב, רמת גן: כנרת, 1986 (תמליל הסרט)
הארנב מפטגוניה: זיכרונות; מצרפתית: חגית בת-עדה, ירושלים: כתר, תשע"א 2011 (Le Liévre de Patagonie)