רכס רמים (מכונה גם בשם "רכס מנרה") הוא הרכס המרכזי של הרי נפתלי שבגליל העליון. הרכס, שכיוונו צפון-דרום, מצוי בשטחיהן של לבנון וישראל וקו הגבול ביניהן עובר דרכו. המדרון המזרחי של הרכס יורד בתלילות לעבר עמק החולה בהפרש גובה של 750 מטר על פני כשני קילומטרים בלבד, ואילו המדרון המערבי משתפל במתינות לעבר נחל דובה שבשטח לבנון. הר שנאן המתנשא לגובה של 902 מטרים מעל פני הים מהווה את פסגת הרכס. רכס רמים ממוקם מצפון לשטח רמתי הקרוי רמות נפתלי.
לאחר מלחמת לבנון הראשונה היווה כל שטחו של רכס רמים חלק מרצועת הביטחון בדרום לבנון. בתקופה זו הופגזו היישובים בצד הישראלי של רכס רמים לעיתים קרובות על ידי החזבאללה. לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000, חזר רוב שטחו של רכס רמים לידי לבנון.
טבע ונוף
חלקו הישראלי של רכס רמים מיוער ברובו ועשיר בשמורות טבע. שמורת מצוקי רמים[1] משתרעת על פני המתלול המזרחי של הרכס. מהשמורה יש תצפית רחבה לעבר חלקו של השבר הסורי-אפריקני העובר בצפון ישראל. שמורה זו מכילה חתך גאולוגי של שכבות הסלע הבונות את רכס רמים, והיא מהווה את אחד משני המקומות היחידים בגליל העליון שבהם יש סלעים חשופים מתקופת הקרטיקון התחתון. לאורך המצוק מצויים מספר מעיינות שכבה, ובתחתית המדרון נובעים כמה ממעיינות ההעתק השופעים של עמק החולה. בשל תלילות המדרונות המזרחיים של הרכס, אין בהם ואדיות עמוקים, למעט ערוצו הקניוני של נחל קדש, המתחתר בין קיבוץ יפתח למצודת כ"ח. לאורך הרכס עובר תוואי שביל ישראל, מתל חי למצודת כ"ח.
בשנת 1954, ערכה החברה הממשלתית מחצבי ישראלסקר גאולוגי וגילתה מרבצים של עַפְרַת ברזל[2] ואחר כך גם צורן, ברכס רמים סמוך לקיבוץ מנרה[3]. לצורך בדיקת ההיתכנות הכלכלית של כריית הברזל, הוחלט לחפור מכרה לתוך ההר. באפריל 1954 הגיעו למכרה שתי מכונת קידוח, והחל קידוח של מנהרה שתעמיק עד 100 מטר לתוך ההר. במקום עבדו עשרות פועלים, רובם מקריית שמונה ויישובי הסביבה[4][5].
בינואר 1955 שונעו מהמכרה 500 טון של עַפְרוֹת ברזל שנשלחו לנמל חיפה ומשם לגרמניה לבדיקה[6]. ריכוז הברזל בעֲפָרוֹת היה כ-27%, נמוך מדי לניצול תעשייתי[7], כך שהיה צורך להקים מפעל העשרה שיעשיר את אחוז הברזל עד מעל ארבעים אחוז, הכמות הנדרשת לניצול תעשייתי, סמוך למכרה[8][9]. משם יועבר ל"קריית הפלדה" של חברת כור תעשיות בעכו, שהייתה אז בהקמה, שתעבד אותו לברזל[10]. על פי ההערכות יש במעבה הרכס בין חמישה לארבעים מיליון טונות של ברזל, הטמונים בשכבה בעובי של כשני מטרים, לאורך שישה קילומטרים[11]. באוגוסט 1956 דווח שכריית המנהרה הגיעה לעומק של 350 מטר ונמצא כי שיעור הברזל המצוי בעַפְרׇה בנקודה זו הוא 40 אחוזים. לצורך הפקה מסחרית תוכננו בתוך המנהרה 14 שלוחות פנימיות, במטרה להקל על הפקת העַפְרׇה. שלוחות אלו יהיו מחוברות באמצעות מנהרת עזר שאורכה יהיה 4 ק"מ[12].
פעילות כריית המחקר נמשכה לסירוגין עוד כארבע שנים, למרות ספקות לגבי כדאיות הכרייה[13]. בתחילת 1960 פוטרו חלק מהעובדים[14] לאור עמדת משרדי האוצר והתעשייה שהכרייה אינה כדאית. חברת מחצבי ישראל ניסתה להיאבק בהחלטה זאת והשיגה דוחות שטענו שהכרייה כדאית[15]. אולם בתחילת 1961, הוחלט סופית לא להשקיע בהפקה מסחרית של הברזל, והמכרה ננטש[16]. ב-1961 עלה רעיון שעַפְרַת הברזל תשמש להפקת צבע[17].
בשנת 1963 נערכה שוב בדיקת כדאיות להפקת הברזל[18], ושוב ב-1974, אך גם אז הוחלט שההפקה אינה כלכלית[19][20].
מיזם אגירה שאובה – צוק מנרה
בשנת 2007 זכתה קבוצה שבה הייתה שותפה "החברה לפיתוח הגליל", שבבעלות 35 קיבוצים ומושבים בגליל העליון ובצפון רמת הגולן, וחברת אלקטרה, במכרז להקמת תחנת כוח פרטית ברכס רמים. תחנת הכוח תוכננה לקום בהשקעה של 250 מיליון דולר, בשיטת "אגירה שאובה", ניצול ההפרשים במחיר החשמל בין היום והלילה, כך שבלילה יישאבו המים למאגר העליון במחיר נמוך, וביום יוזרמו למאגר התחתון ויפעילו תחנת כוח הידרואלקטרית, שתמכור את החשמל שתייצר לחברת החשמל בשעות שיא העומס. התחנה מתוכננת לפעול בהספק של 300 מגה-וואט[21][22]. בשנת 2014 רכשה חברת אלומיי קפיטל את השליטה במיזם, לאחר שבעלי המניות הקודמים לא הצליחו לגייס את ההון הדרוש להקמתו[23]. גם חברת אלומיי קפיטל התקשתה לקדם את הפרויקט, עקב דרישה של רשות מקרקעי ישראל לדמי הסכמה בגובה 160 מיליון שקל שהופכים את הפרויקט ללא-כדאי כלכלית[24].
באפריל 2021 קיבלה לבסוף חברת "אלקטרה תשתיות" צו להתחלת עבודה על הפרויקט, בהשקעה של כ-470 מיליון דולר. השלמת הפרויקט צפויה להיות בשנת 2027[25].
