בודילי נולד בשנת 1884 בעיר נמל קטנה בחבל קורנוול שבקצה הדרום-מערבי של אנגליה. בנעוריו התגייס לצי המלכותי כצוער. סיים בית ספר לקציני ים ושירת על סיפון ספינות. בשנת 1907 עלה לדרגת לויטננט, אך שנתיים לאחר מכן חלה ונאלץ לפרוש מן הצי והחל ללמוד משפטים. בשנת 1913 הוסמך לעורך דין והיה לבריסטר – עורך דין המופיע וטוען בבתי משפט (להבדיל מסוליסיטור – עורך דין הפועל במשרד ועורך מסמכים, צוואות וחוזים).
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה שב בודילי והתגייס לצי. הוא השתתף בקרבות ימיים ובסוף המלחמה היה מפקד ספינה בדרגת קומנדר. כשהשתחרר בתום המלחמה עסק בכתיבה וכתב שלושה ספרים על נושאים ימיים.
בשנת 1927 הצטרף לשירות הקולוניאלי הבריטי כשופט שלום בג'מייקה ובנובמבר 1932 הגיע לארץ ישראל לכהן כשופט שלום בבית המשפט בחיפה[1]. באמצע 1933 עבר למושבו הקבוע כשופט שלום ראשי ביפו. מיולי 1933 ועד מרץ 1934, שימש כשופט חוקר בחקירת רצח ארלוזורוב, שהיה אירוע מרכזי בתולדות היישוב. את ביתו קבע בתל אביב, בה התגורר יחד עם בני משפחתו והתערה בחברה התל אביבית. בין היתר קשר קשרי ידידות עם דוד בן-גוריון ואשתו פולה. בתו השתלמה בשעורי הדרמה של הסטודיו של תיאטרוןהבימה. בסוף 1935 מונה גם לשופט שלום בריטי ראשי בחיפה וחילק את זמנו בין יפו וחיפה[2].
לאחר המרד הערבי הגדול כיהן בוועדה לפיצוי נפגעים מאירועים במהלך המרד[3]. באמצע שנת 1941 קודם להיות נשיא בית משפט מחוזי ברוטציה[4]. תחילה כיהן בשכם[5] ובמקביל כיהן כשופט בריטי שני במחוזי ביפו. במרץ 1942 עזב את המחוזי בשכם שהועבר לאחריות מחוז ירושלים והתמקד בעבודה במחוז יפו[6]. בתחילת 1943 עבר לכהן כשופט בריטי שני בירושלים[7]. בתקופה זו ביקש לסייע להוריד את העומס בבית משפט השלום, וישב במשפטים שונים של בית משפט השלום. לאחר מכן נקבע בערעור שישיבה זאת נעשתה בחוסר סמכות, שכן כשופט מחוזי בריטי לא הייתה לו סמכות לשבת בדין בבית משפט השלום[8].
כשופט שלום דן בודילי בעניינים שונים בעלי משמעות ציבורית בקרב בני היישוב היהודי. הוא שפט למאסר נאשמים בהסתה קומוניסטית. במשפט אחר שפט מוציא לאור בשם מקס שכטר, שהועמד לדין יחד עם אחרים שפעלו להפצת ספריו, באשמה של הפרת המוסר, על כך שהספרים עסקו בענייני מין.[10] בודילי הרשיע את הנאשמים והטיל עליהם קנסות. כן הרשיע באשמת צער בעלי חיים אדם שהפעיל מתקן שעשועים ובו בריכת מים ששטו בה אווזים והמבקרים הוזמנו להטיל טבעות מתכת על ראשי האווזים.[11]
במסגרת המאבק לעבודה עברית בסיסמת 'כיבוש העבודה' במושבות, לשם העסקת פועלים יהודים במקום פועלים ערבים, הציבו פועלי כפר סבא באפריל 1934 משמרות בפרדסים כדי למנוע מהפרדסנים להעסיק פועלים ערבים. הפרדסנים הזעיקו את המשטרה בדרישה לסלק את המשמרות. המשטרה נענתה להם ואסרה פועלים אחדים. במקרה אחד איימו השוטרים בנשק על משמרת הפועלים. נציג מועצת הפועלים פנחס ספיר (שיהיה לימים שר האוצר של מדינת ישראל) ופעילים נוספים מחו על כך בחריפות בפניו של קצין המשטרה היהודי שעמד בראש כוח המשטרה במקום. עשרה מן הפועלים הועמדו לדין בפני השופט בודילי באשמת הפרעה לפרדסנים בעבודתם. שניים מהם נדונו לשישה חודשי מאסר עם עבודת פרך ושמונה אחרים נדונו לתשלום קנסות גבוהים.[12]. בהמשך דן השופט בודילי לחודשיים מאסר מפגינים שהזדהו עם חבריהם המורשעים[13].
באותו חודש נערכה באחת השבתות הפגנה גדולה של יהודים חרדים נגד חילול שבת ליד בית הכנסת הגדול בתל אביב. מספר מתפרעים נעצרו והובאו למשפט. השופט בודילי גזר על המתפרעים עונשי מאסר שונים, ואמר: "הנך יכול להיות דתי ולנסות לזכות במקום בגן-עדן, אך אין לך שום זכות להפריע לאנשים המוכנים ללכת לגיהנום, גם אם דרכם זו עוברת ברחוב אלנבי".[14][15]
בודילי שימש כשופט חוקר בהליך החקירה המוקדמת, של רצח ארלוזורוב. בסיום החקירה המוקדמת, שארכה שבעה וחצי חודשים, פסק ב-7 במרץ 1934 כי יש מספיק ראיות כדי להעמיד לדין באשמת רצח את סטבסקי ורוזנבלט, ואת אב"א אחימאיר באשמת הסתה לרצח.
בודילי, בניגוד לשופטים אחרים, אמנם דן מעפילים בלתי לגאליים למאסר, אך לא ציווה לגרשם מארץ ישראל. בשנת 1933 פסק השופט שלא לגרש עולה בלתי חוקי. באפריל 1939 שוב נמנע מלגרש עולה שהגיע מגרמניה באורח בלתי חוקי, ונימק החלטתו בכך שלו שב האיש לגרמניה היה נכלא במחנה ריכוז[16]. כמה חודשים לאחר מכן, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, הועמדו לפניו לדין שני יהודים מווינה שהסתננו לארץ דרך סוריה והוא דן אותם לחודש מאסר, אך לא לגירוש, לדבריו משום שידוע לו סבל היהודים תחת שלטון היטלר.
בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פרסם בודילי בגלוי ובשמו מאמר בפלסטיין פוסט בו גינה בביטויים חריפים את הגרמנים וקרא להם "הונים" ו"גזע מצורע" וקרא להענישם בחומרה לאחר המלחמה.[17]
הערכת יחסו ליישוב
בספרו "המשפט", שנכתב כעשרים שנה לאחר מכן ויצא לאור בשנת 1968, לאחר מותו, תיאר אב"א אחימאיר את בודילי:
הכרת פניו, בגדיו וכל הליכותיו שיוו לו דמות של בטלן, אך מאחורי מסך זה של ״בטלנות״ השכיל בודילי להסתיר יפה־יפה את הרשעות בשורש נשמתו. ברם, כל שהעיף מבט אל שפתיו האדומות, כבר יכול היה לעמוד על רשעותו. כאנגלי טיפוסי היה אף צבוע. מלבר – הגון ומנומס עד למאוד; מטרה אחת לנגד עיניו: 'צדק, צדק תרדוף'. אבל מלגו הייתה בו אותה חכמת-חיים אימפריאליסטית שבחינתה היחידה היא" 'טוב או רע, אבל ארצי היא'".[18]
לעומת זאת העיתונאיאורי קיסרי התרשם באופן חיובי מניהול החקירה המוקדמת על ידי השופט בודילי ותיאר לימים את האיש ואת האופן בו ניהל את החקירה כך:
בניגוד לאנגלים הקולוניאליים לא היה מטורזן כלל ועיקר, ולהפך: מרושל היה בתלבושתו וגם בתסרוקתו, שהייתה תדיר כמעט פרועה. היו לו רשמי פנים מכוערים, ללא קסם. אבל לאחר הסתכלות קפדנית, היית עומד על רוך נפשי ועמקות שבנשמה. תדיר היה ניכר בו, שהוא מוצא עניין – תאורטי ואידאולוגי, הייתי אומר – בכל הפרשה הזו, שהגורל והמנדאט ייחדו לו. הוא היה יושב על כסאו במין שלווה אולימפית, שרק לעיתים רחוקות היה יוצא ממנה....והוא יוצא דופן למעשה בתוך האווירה הזו של השוטרים, הנאשמים, התובעים, הסניגורים והעדים."[19]
נתן ברון מעריך כי את תפקידו בחקירה המוקדמת של רצח ארלוזורוב מילא השופט בודילי בהגינות וכי החלטתו להעמיד את שלושת החשודים לדין הייתה סבירה והגיונית, ומעלה במאמרו את הסברה כי יחסו האוהד של בודילי ליישוב היהודי הוא אחת הסיבות לכך שקידומו עוכב.
ספריו
Interaction between vessels (1924)
Fighting Merchantmen, Tales from Hakluyt (1927)
The voyage of Captain Thomas James for the discovery of the northwest passage, 1631 (1928)
