בשל מיקום זה, המצוי במרכז העיר, נשקלו שיקולים תכנוניים רבים במטרה לא לפגוע בצביון האדריכלי-היסטורי של האזור, ולאפשר שימוש פונקציונלי במבנים לכל צורכי העירייה. שיקולים אלה הביאו להגדרת מספר מבנים היסטוריים ששומרו ושופצו, ולהקמת שני מבנים מודרניים סביב שלוש כיכרות, שהעיקרית בהן היא כיכר ספרא המהווה כיכר מרכזית לכנסים. במסגרת השיפוץ נהרסו חלקים מגן דניאל, וכן נהרס בניין הקונסוליה הצרפתית ובמקומו נבנתה כיכר ספרא.
בספטמבר 2019, הוכרה הקריה על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, כאתר מורשת היסטורי[1].
עיריית ירושלים ישבה לאורך השנים בארבעה מבנים מרכזיים שונים (ובמבני משנה רבים).
בניין העירייה בתקופה העות'מאנית
עד אמצע המאה ה-19 לא היה בירושלים גוף מוניציפלי עירוני. קודם לאמצע המאה ה-19, פעלה בעיר ירושלים רק "מג'אלי אל אדארה" – מועצה מנהלתית מחוזית – הדרגה השנייה של הממשל המקומי העות'מאני (דרגה אחת מתחת למועצת הפלך – ה"מג'אלי עומומייה"). עבודות הבנייה בעיר נוהלו על יד מועצת הפלך ולרוב אף בהוראה ישירה של השלטון המרכזי העות'מאני. באמצע המאה ה-19 הוקמה בעיר, בהשפעת תפיסת השלטון המקומי הצרפתית, ה"מג'אליס בלדיאת" – מועצת העיר. למעשה, עיריית ירושלים הייתה אחת העיריות הראשונות שקמו באימפריה העות'מאנית[2]. העירייה הוקמה בשנת 1867, ובראשה עמד רפדולו אסתריאדי אפנדי, המתורגמן של מושל ירושלים. מועצת העיר התכנסה בבניין הסראיה (שנבנה בשנת 1388), המצוי ברחוב עקבת א-תכייה, בסמוך לכניסה להר הבית.
התפתחות העיר, גידול שטחיה והגידול במספר תושביה הביאו את העירייה להרחיב את פעילותה. בניין הסראיה לא הספיק למשרדי העירייה, והיא עברה בשנת 1896 לבניין שנבנה לצורך זה בפינת הרחובות ממילא ויפו[3]. במבנה העירייה, שהיה מול מלון פאסט, היו חנויות בקומתו הראשונה, ודירות מגורים בקומתו העליונה. רק קומה אחת שימשה את העירייה, ובה שכנו מועצת העיר, המחלקה הטכנית להנדסה ומחלקת הניקיון[4]. מבנה זה שימש גם את השלטון המנדטורי עד הקמת בניין עירייה ייעודי בשנת 1932 - הוא בניין העירייה ההיסטורי. מבנה העירייה בפינת הרחובות ממילא ויפו שימש את העירייה זמן קצר נוסף וכונה Ex Municipal Offices. בשנת 1946 נרכש הבניין על ידי חאג' דאוד אברהם, לצורך הריסתו ובניית בניין מסחרי במקום. הבניין נהרס במלחמת העצמאות.
בניין העירייה בתקופת המנדט הבריטי
סמל בנק ברקליס ושרידי פגיעות הכדורים בבניין העירייה ההיסטורי
תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל היוותה שינוי משמעותי במעמדה של ירושלים. מעיר ספר הפכה העיר, לראשונה מאז נפילתה של ממלכת ירושלים הצלבנית, לעיר בירה. בנוסף, הביאו הבריטים לעיר נורמות מערביות של שלטון מקומי וניהול עירוני. צעדם הראשון של הבריטים בתחום זה היה לפזר את מועצת העיר העות'מאנית (בה היו 20 חברים, מהם רק שני נוצרים ויהודי אחד), ולמנות מועצה עירונית ובה שישה חברים (שני נוצרים, שני מוסלמים ושני יהודים).
שטחי בניין העירייה לא הספיקו למנהל העירוני הבריטי, שפעל על פי נורמות מודרניות. עיריית ירושלים, שבבעלותה היה המגרש בפינת רחוב יפו וכיכר צה"ל (שנקראה אז "כיכר אלנבי"), חיפשה מממן להקמת בניין עירייה מודרני. מממן זה נמצא בדמות בנק ברקליס אשר הסכים בשנת 1929 לממן את הקמת הבניין בסך 27,692 לירות ארץ ישראליות תמורת החכרת הקומה התחתונה של הבניין לבנק לתקופה של 30 שנה (מה-31 ביולי1934 ועד ה-31 במרץ1963). המבנה תוכנן על ידי האדריכל קליפורד הולידיי בסגנון בינלאומי.
בניין העירייה בתקופת מלחמת העצמאות ובתקופת ירושלים המחולקת
הכניסה לבניין העירייה ההיסטורי
באפריל 1948 הקימו המוסדות הציוניים שבעיר, כחלק מההכנות לקראת הכרזת העצמאות והקמת מדינת ישראל, עירייה נפרדת עברית לעיר ירושלים. עירייה זו פעלה ממבנה ברחוב יפו מס' 68. בשל המצור על ירושלים ומלחמת העצמאות נשלטה ירושלים בשלטון צבאי ואת העיר ניהל למעשה המושל הצבאי של ירושלים, ד"ר דב יוסף. ב-17 בינואר1949 כונסה לראשונה מועצת העיר העברית אשר דרשה מממשלת ישראל לספח את ירושלים ולהפכה לחלק ממדינת ישראל ואף לכונן בה את עיר הבירה של המדינה (שהייתה עד אז בתל אביב).
בין השנים 1949–1950 כיהן דניאל אוסטר כראש עיריית ירושלים, ובתקופת כהונתו המשיכה העירייה לשבת בבניין הנמצא ברחוב יפו 32. בשנת 1963 החליט ראש העירייה, מרדכי איש שלום שמועצת העיר ומשרדי ראש העיר ישובו לבניין עיריית ירושלים ההיסטורי שברחוב יפו 22. באותה עת, רק מועצת העיר ומשרדי ראש העירייה שבו לבניין. בשל גודלה של העיר והיקף השירותים הציבוריים שנדרשו, מרבית מחלקות העירייה פעלו ממבנים שונים ברחבי העיר.
בחלקה המזרחי של העיר פעלה העירייה, אשר מונתה על ידי השלטון הירדני, מהקומה התחתונה של בניין המצוי ברחוב דמטריוס הקדוש ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה. קומתו העליונה של הבניין, שהיה בבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, שימשה כמלון.
תוכניות לקריית עיריית ירושלים
גלי העלייה הגדולים לאחר קום המדינה הביאו לגידול משמעותי באוכלוסיית העיר. בעוד שבשנת 1948 התגוררו בשטח ירושלים המערבית כ-80,000 תושבים, בשנת 1963 גדל מספר התושבים ל-180,000, והעירייה, אשר סיפקה שירותים לתושבים אלה, נאלצה לשכון במבנים רבים ברחבי העיר.
כבר בשנת 1950 הוצאה תוכנית להקמת בניין עירייה מרכזי אשר יכיל את כל משרדי העירייה. ההצעה הייתה לבנות את הבניין בין הרחובות המלך ג'ורג', שמואל הנגיד, בן יהודה ובארי - מגרש שנקרא "בור שיבר" על שם הקבלן הערבי-נוצרי ג'ורג' שיבר, אשר חפר במקום בור על מנת לבנות בניין מסחרי (מלון למשפחת ירחמיאל אמדורסקי[5]), ולא השלים את מלאכתו. מגרש זה, שהיה סמוך לבית פרומין אשר היה עתיד לשמש את משכן הכנסת, היה באזור מרכזי וריכוז מוסדות השלטון בעיר קסם ליוזמי ההצעה.
מאחר שלעירייה לא היו אמצעים למימון בניית מבנה זה, פנתה העירייה בשנת 1950 ליזמים שונים בהצעה הדומה להצעה שבעקבותיה הוקם בניין עיריית ירושלים ההיסטורי - העירייה תקים את המבנה במימון חיצוני ותשכיר את מחציתו לגוף המממן לתקופה ארוכה. במסגרת התוכנית הוצע להקים במגרש שיבר מרכז מסחרי גדול בהתאם לתוכנית מתאר שהכין האדריכל יוסף קלרוין. על פי התוכנית, המתחם המסחרי אמור היה לכלול אולם תיאטרון ובניין משרדים. חברת פוקס המאה ה-20 התעניינה בתוכנית והציעה כי במסגרת המתחם יוקם אולם קולנוע גדול. חברת פוקס הציעה לעירייה הלוואה בסך 150,000 לירות ארץ ישראליות לתקופה של 15 שנים, אשר יוחזרו ממס שעשועים שיוטל על כרטיסי הקולנוע הנמכרים.
בתמורה תקבל החברה את אולם הקולנוע. החברה התחייבה אף לבנות את המבנה כולו מחומרים מיובאים ולרהט את המבנה.
על אף התנגדויות שונות של חלק מחברי מועצת העיר (חלקם טענו שלא ראוי שבניין העירייה יכיל בניין קולנוע), הוחלט ב-1951 להמשיך עם התוכנית, אולם בשל עיכובים שונים החליטה חברת פוקס לוותר על שיתוף הפעולה, ובמגרש הוצבה בשנת 1956מנורת הכנסת מעשה ידי הפסלבנו אלקן.
לבסוף החליטה העירייה להקים את בניין העירייה החדש במגרש בין רחוב המלך ג'ורג' וגן העצמאות. ועדה שבראשה עמד המהנדסשלמה גור הוקמה בשנת 1962 וזו המליצה על הקמת בניין העירייה ברחוב המלך ג'ורג' והציעה שהבניין יכלול כיכר עירייה לטקסים עירוניים, וחדר מועצה ממנו ניתן יהיה לראות את נוף העיר ירושלים.
האדריכל יוסף קלרוין תמך אף הוא בהקמת בניין העירייה במקום האמור בסמוך לגן העצמאות בשל הנוף הנשקף ממגרש זה (נוף העיר העתיקה) ושטחי גן העצמאות הפתוחים מצדו האחד של המגרש.
תוכנית מנספלד
מלון לאונרדו פלאזה ירושלים - בו הייתה אמורה לשכון עיריית ירושלים אילו הייתה מתקבלת תוכנית מנספלדבניין אביחיל - צפוי היה להיהרס בעקבות תוכנית כהנא
ביולי 1964 הכריזה העירייה על תחרות אדריכלים פומבית לתכנון בניין העירייה. שופטי התחרות היו ראש העירייה מרדכי איש שלום, חברי מועצה של העירייה (חיים מרינוב, אקסלרוד ויעקובי) האדריכלים אבא אלחנני, ויקובר, יסקי, ושרון, האדריכל האיטלקי ארנסטו רוג'רס ומהנדס העיר יפה. הפרס הראשון בתחרות עמד על 15,000 לירות ישראליות.
במסגרת התחרות הוצעו 52 הצעות, ותוכנית הפרופסור אלפרד מנספלד מחיפה זכתה במקום הראשון. תוכנית נוספת של מנספלד זכתה במקום השני.
עם בחירתו של טדי קולק לראש העיר בשנת 1965 החליט קולק שלא להקים את בניין העירייה במיקום זה. לימים הוקם במקום בניין רב-קומות בהתאם לתוכנית מנספלד השנייה - כיום ידוע כמלון לאונרדו פלאזה ירושלים.
תוכנית כהנא
בעקבות ביטול תוכנית מנספלד לבניית בניין העירייה ברחוב המלך ג'ורג', הכין בשנים 1966–1967 האדריכל אריה כהנא, שעבד במחלקה לתכנון העיר בעיירת ירושלים, תוכנית לבניית בניין עירייה צפונית לגן דניאל ובסמוך למגרש הרוסים. התוכנית התפרסמה באפריל 1967 וכללה שני שלבים - ובמסגרתה, בשלב הראשון הוצע לשפץ את בניין החברה התנ"כית, בית ברגהיים, בניין הזואולוגיה ובניין סיטון ולהרוס את בניין הבייגלמאכער, וזאת על מנת לרכז את מבני העירייה בבניינים אלה במקום שיהיו פזורים ברחבי העיר.
בהמשך, בשלב השני של התוכנית, הוצע להרוס את בניין הזואולוגיה, בית סיטון, בניין אביחיל, בניין הקונסוליה הרוסית והיכל הגבורה ולבנות במקום מבנה מודרני ורחבה גדולה. התוכנית יצאה מנקודת הנחה ששימור בניינים היסטוריים במרכזה של הבירה מיותר לאור שוויים הרב של המגרשים, ולדברי התוכנית "אין להגזים בהתחשבות בסנטימנטים של ותיקי ירושלים, במיוחד לנוכח בניינים בעלי ערך אמנותי מוגבל כמו חלק ממבני מגרש הרוסים והבניינים הארמניים"[6].
בדיעבד, חלקים מהתוכנית התקבלו, אולם ההשקפות המודרניות של שימור בניינים היסטוריים הביאו לכך שרק חלקה הראשון של התוכנית בוצע לבסוף.
תוכנית השמשוני
לאחר איחוד שני חלקי העיר ירושלים בשנת 1967, הוכנה תוכנית אב על ידי ציון השמשוני, יוסף שביד ואביה השמשוני בשנת 1968. במסגרת תוכנית זו הוצע להקים שני מוקדי שלטון בירושלים - מוקד שלטון ארצי בגבעת רם ומוקד שלטון מוניציפלי במגרש הרוסים. אזור מגרש הרוסים נבחר לאחר בחינת מספר חלופות, ובהן השטח למול שער שכם. במסגרת התוכנית הוצע לרכז במגרש הרוסים את כל משרדי העירייה, וזאת על מנת שהמרכז המוניציפלי יוכל לקשר בין שני חלקי העיר המאוחדת, ויהיה בקרבת אזורי העסקים העיקריים של העיר (הרחובות יפו, בן יהודה והמלך ג'ורג'). שיקול נוסף היה העובדה שמרבית השטח במגרש הרוסים היה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל.
בעקבות תוכנית השמשוני, התבקש האדריכל אלפרד מנספלד להכין תוכנית ספציפית לקריית העירייה. בין השנים 1972–1975 הגיש פרופסור מנספלד לעירייה שבע תוכניות חליפיות, כאשר האחרונה שבהן הוגשה לאישור ועדת התכנון האזורית.
אלפרד מנספלד הציע הקמת מבנה מודולרי (הדומה למבנה מוזיאון ישראל במודולריות שלו, וכן דומה למבנה שתוכנן על ידי האדריכל היפניקנזו טנגה בטוקיו ומתחם נוסף שתכנן טנגה בעיר קופו). מנספלד הציע להקים מספר רב של מבנים ריבועיים מקושרים, שכל אחד מהם בגודל של 66 על 66 מטרים ושטחם הכולל 144,000 מ"ר (אף שהתבקש לתכנן מבנה בגודל 80,000 מ"ר). התוכנית כללה שני מגדלים שנועדו לשמש כמבנים מוניציפליים (האחד, מגדל שאורכו 100 מטרים, רוחבו 14 מטרים, וגובהו 20 קומות; והשני, זהה באורכו וברוחבו, אולם בגובה 16 קומות בלבד), רחבה גדולה בין שני המבנים עבור כיכר עירונית, בניין נפרד למועצת העירייה, וכן בנייני מסחר נוספים. מנספלד הציע להקים מספר גושי בניינים, ולא בניין אחד לגובה, וזאת על מנת ליצור אזור קוהרנטי ואחיד במראהו.
רבים התנגדו לתוכניתו של מנספלד בטענה שזו אינה מתאימה לאופי ההיסטורי של מגרש הרוסים מחד, ולאופי המנדטורי של רחוב יפו הסמוך מאידך, וכי ההנחה שהמבנים ייבנו לאורך השנים בצורה אחידה אינה מציאותית בשל קשיים תקציביים, ולבסוף יוותר רק חלק קטן מהמבנים והאפקט האחיד שתוכנן לאזור לא ייבנה. בעקבות הביקורת, הגיש מנספלד תוכנית נוספת, בשטח של 80,000 מ"ר (כפי שהתבקש לעשות מלכתחילה), במסגרתה הוקטנו המגדלים והוצעו פחות מבנים. במסגרת התוכנית המצומצמת הוצע להקים בניין בצורת האות ר ששטחו 40,000 מ"ר שישמש את העירייה, כאשר במקום המפגש בין שתי צלעות המבנה יבנה מגדל בגובה 14 קומות בו תהיה מועצת העיר. מבנה זה צפוי היה להיבנות במקום בו בנוי כיום בניין מועצת עיריית ירושלים, בניין המשרדים החדש (שנמצא דרומית מערבית לכיכר ספרא) ובניין אביחיל (שאמור היה להיהרס). חלקו השני של המתחם צפוי היה להיבנות צפונה לבניין העירייה, במקום בו נמצאים מבני מגרש הרוסים (אשר, למעט מבנה הכנסייה הרוסית, היו צפויים להיהרס).
צוות העירייה התנגד לבניית מגדל שגובהו 14 קומות, ודרש הקמת מגדל בגובה שלא יעלה על 8 קומות (גובהם של יתר המבנים עמד על 6 קומות). מנספלד הציע כי המגדל יהיה מגדל תצפית צר שגובהו 120 מטרים, קוטרו 9 מטרים ובראשו מסעדה, ואף הצעה זו נדחתה מחשש שהדבר יוביל לבניית מגדלים נוספים בעיר, אולם הוסכם כי מגדל בגובה 60 מטרים (בדומה למגדל בניין ימק"א הסמוך) אפשרי במסגרת המגבלות התכנוניות.
תוכניתו של מנספלד מיקמה את בנייני העירייה דרומית לכנסייה רוסית ואת הבניינים המסחריים צפונית לכנסייה, ולכן הייתה הכנסייה הרוסית במרכז כיכר העיר, דבר שעורר התנגדות בקרב ועדות התכנון, שלא רצו אלמנט נוצרי במרכז הכיכר הראשית של העירייה. התוכנית כללה הריסת בניין אכסניית הנשים הרוסית אולם בשל חשיבותו ההיסטורית של המבנה המשמש כמוזיאון אסירי המחתרות הופעל לחץ פוליטי רב, ולאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 פנה ראש ממשלת ישראלמנחם בגין לראש העיר טדי קולק וביקש ממנו לבטל את התוכניות להרוס את המבנה ולא לבנות בסמוך אליו, אלא לייעד את כל אזור המבנה כאזור היסטורי. טדי קולק נענה לבקשה, והוחלט שלא לבנות את המתחם במגרש הרוסים, אלא דרומית לו.
תוכנית ניב
בעקבות הלחץ הפוליטי והציבורי נגד תוכנית מנספלד, פנה בשנת 1979 טדי קולק למהנדס העיר, האדריכלאמנון ניב וביקש כי יגבש תוכנית חדשה, אשר לא תפגע בבניינים ההיסטוריים שבאזור מגרש הרוסים. ניב, יחד עם האדריכלים יוסף בלום ואיילה ליפשיץ, הכין תוכנית שהוגשה לעירייה בשנת 1983. במסגרת תוכנית זו הוצע להקים קריית עירייה תוך שימור בניין עיריית ירושלים ההיסטורי, בניין החברה התנ"כית, בית ברגהיים, בניין הזואולוגיה, בניין אביחיל, בניין הקונסוליה הרוסית, בית סיטון והבניינים הארמניים לאורך רחוב יפו, אולם להרוס את בניין הבייגלמאכער, ובמקומו, הציעה התוכנית, לבנות בניין משרדים חדש שגובהו יהיה 4 קומות ושטחו 17,000 מ"ר עבור משרדי העירייה. על פי התוכנית הוצע למקם את מועצת העירייה בבניין העירייה ההיסטורי, בו תיבנה קומה נוספת עבור אולם המועצה.
מספר גורמים התנגדו לתוכנית ניב, ובהם החברה להגנת הטבע והמועצה לישראל יפה. טדי קולק עצמו התנגד לבניית קומה נוספת לבניין העירייה ההיסטורי, ולחזית הזכוכית שתוכננה לאולם המועצה (קולק התנגד לחזית זכוכית שתפנה לעיר העתיקה). מתנגדי התוכנית התנגדו בעיקר להצעה שבנייני העירייה יהיו מצופים זכוכית, ופחות לגודלם הצנוע ומיקומם של הבניינים, ולבסוף התקבלה התוכנית במספר שינויים.
תוכנית לחידוש כיכר ספרא
לאחר שנים שבהן כיכר ספרא לא תססה מפעילות עירונית, אלא שימשה לכל היותר למעבר מהחניון התת־קרקעי אל בניין העירייה, הוחלט על פרויקט לחידוש הכיכר[7]. האדריכלים חיוטין ושטרסבורגר זכו בתחרות האדריכלים שיזמה עיריית ירושלים. הצעתם כוללת תוכנית לשנוי דפנות הכיכר ולהחליף את מחלקות העירייה בחנויות מסחריות[8].
לאחר אישור תוכנית ניב, החלה העירייה, בשנת 1985 בהליכי בחירת היזם שיבנה את הפרויקט. בשנת 1986 זכתה במכרז ההקמה קבוצת האחים רייכמן[9]. בשנת 1988 נחתם הסכם לפיו החברה תספק מימון עבור הפרויקט בסך של 30,000,000 דולרים אמריקאיים אשר יינתנו כהלוואה לשלושים שנה[10].
ביולי 1988 התבקש האדריכל דוד קרויאנקר להכין סקר מפורט של מבני מגרש הרוסים ואתר הבנייה, על מנת לסקור את המבנים בעלי ערך ארכיטקטוני או ערך היסטורי הראויים לשימור (וזאת על פי עקרונות תוכנית ניב, אך ללא קשר להמלצותיה). קרויאנקר המליץ לשמר שני בניינים אשר במסגרת תוכנית ניב הוחלט להרסם: בניין הבייגלמאכער בסמטת יוחנן מגוש חלב ובניין אביחיל. לעומת זאת, הסקר המליץ על הריסת בית סיטון אשר במסגרת תוכנית ניב נועד דווקא לשימור. בין היתר, המליץ קרויאנקר לבנות קומה נוספת לבניין עיריית ירושלים ההיסטורי (שכן קומה זו תוכננה על ידי קליפורד הולידיי ולא נבנתה מחוסר תקציב) - הצעה זו לא נתקבלה. כמו כן קרויאנקר המליץ לשמר את מבנה השער הדרומי של מגרש הרוסים, שתוכנן על ידי האדריכל אלקסי פרנג'יה בשנת 1890, תוך העתקתו למיקום צפוני יותר (אחרת היה השער באמצע כיכר ספרא). המלצה זו התקבלה.
הכנת תוכניות אדריכליות מפורטות
חברת היזמות רון החליטה באוגוסט 1988 לבחור באדריכל הקנדי ג'ק דיאמונד לתכנן את מבני קריית העירייה החדשים, אולם לבסוף הוחלט כי מספר אדריכלים יתכננו את המבנים - תכנון בניין מועצת העיר הועבר למשרד האדריכלים של האדריכלים אמיר קולקר, עופר קולקר ורנדי אפשטיין (שזכו בתחרות לתכנון בניין בית המשפט העליון בפרס שני), והתוכניות לשיקום ושחזור המבנים האחרים בכיכר הועברו לידי משרדי האדריכלים של פיטר בוגוד, יוניס פיגרדו ואסתר ניב (שתכננו את שיקום הקארדו שברובע היהודי), ומשרדם של נחום מלצר וגיא איגרא (שתכננו את שיקום שכונת נחלת שבעה).
משרד בוגוד הציע תוכנית בה משרדי העירייה יעמדו בזווית של 45 מעלות לכיכר, וכן שני צירים למעבר בכיכרות (האחת מהם חוצה את בניין הבייגלמאכער), ואילו משרד מלצר-איגרא הציע תוכנית בצורת האות "ר" לבנייני העירייה, סביב כיכר העיר, וכן הציע בניית מגדל בחזית בניין העירייה ההיסטורי. משרד קולקר-קולקר-אפשטיין הציע בניין אחד מארך במזרח הכיכר. משרד דיאמונט הציע תוכנית הבונה שני גושים של בניינים - האחד מצפון לכיכר, והאחר מדרום לו, כאשר במרכז הקומפלקס תיבנה כיכר בגודל 4,000 מ"ר (50 מטרים על 80 מטרים).
התוכניות השונות הוצגו לצוות ועדת ההיגוי ב-29 בנובמבר1988 ובפני ראש העיר טדי קולק ב-2 בדצמבר 1988. ב-19 בינואר1989 הוצגו התוכניות לציבור הרחב. היתרי הבנייה התקבלו בפברואר 1990 לאחר שהתוכניות עברו מספר שינויים בשל ביקורת ציבורית על היבטים שונים של הפרויקט. תוכניתו של דיאמנט זכתה בפרס שהוענק לו על ידי ביטאון האדריכלים הקנדי ("The Canadian Architect Magazine") בשל "השילוב בין הישן והחדש בצורה אורגנית, ותכנון מבנים מודרניים תוך התאמתם לעולם הצורות הירושלמי ללא קלישאות".
פינוי השטח והחפירות הארכאולוגיות
הכנת השטח להקמת קריית העירייה החלה בספטמבר1988. לפני תחילת העבודות נערכו באתר קידוחי עומק על מנת למפות את השטח ואת החפירות והחציבות הנדרשות. במסגרת קידוחים אלה התגלה שפני הסלע הטבעי מצויים בין מטר אחר למטר ומחצה מתחת לפני הכיכר - דבר שהבהיר כי לא יידרשו חפירות ארכאולוגיות נרחבות מאחר שפני השטח קרובים לסלע הטבעי. המתכננים חששו כי במקום יתגלו שרידיה של החומה השלישית שבנה המלך אגריפס הראשון בשנים 41–44 לספירה, אולם שרידי החומה לא התגלו.
בחפירות ההצלה שנערכו במקום על ידי הארכאולוגים דן בהט ואהרון מאיר התגלו שרידי מבנה מהתקופה הצלבנית. ככל הנראה היו אלה שרידיו של בית מצורעים ומנזר על שם אלעזר הקדוש (לזרוס). מבנים אשר היו ידועים ממפות מתקופת ימי הביניים באזור זה ולא נתגלו קודם לחפירות אלה. עוד נתגלו במקום שרידים של ח'אן שנבנה על ידי הסולטאן הממלוכיביברס. מרבית האבנים של מבנים אלה נלקחו לשימוש חוזר בעת בניית מגרש הרוסים ולכן לא נותרו שרידים רבים מהמבנים.
עוד התגלו באתר ידית של קנקן מתקופת המלך חזקיהו, מהמאה השמינית לפנה"ס עליה כתוב "למלך שוכה", ידית של כלי חרס מהמאות התשיעית או השמינית לפנה"ס שיובא לארץ ישראל מקפריסין (ממצא נדיר בירושלים), וכן ידית של קנקן מהתקופה ההלניסטית ועליה הכיתוב "יהד" - ככל הנראה מדובר בקנקן שנחתם בחותמת רשמית של המדינה החשמונאית.
הריסת בית סיטון, בניין הבייגלמאכער ופינוי שער מגרש הרוסים
בהתאם להחלטה להרוס את בית סיטון, ועל אף התנגדויות החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, נהרס המבנה בלילה שבין ה-21 בספטמבר וה-22 בספטמבר1989 על ידי חברת הלויים, על מנת לפנות מקום לכיכר המתוכננת. כל אבן ואבן מאבני שער מגרש הרוסים שהוחלט לשמרו מוספרו, שני מבני השומרים משני צידי השער נהרסו בשנת 1989 ואבני השער הועברו לאחסנה. במאי 1992 נבנה השער מחדש, בלא מבני המשמר, בין בניין מועצת העירייה החדש ובין בניין אביחיל.
הקמת החניונים התת-קרקעיים
עמודי הבטון סותתו על מנת להיראות כעמודי אבןהפרגולה והכיכר
עבודות חפירת החניונים החלה עוד לפני קבלת היתר הבנייה לבנייני העירייה. החפירה החלה במרץ 1989 ונמשכה כשנה. במסגרתה הוצאו כ-150,000 קוב אדמה וסלעים. הבניינים בשולי אתר החפירה (בניין הזואולוגיה, בית ברגהיים האחורי ובניין אביחיל) חוזקו באמצעות עמודיבטון ופלדה וכלונסאות פלדה הוכנסו אל מבנה הסלע שמתחת לבניינים. החפירה בוצעה על ידי חברת "הלויים" בפיקוח חברת "רון הנדסה".
עמודי חניון המבנה, שעומקו חמש קומות תת-קרקעיות, נוצקו בתוך תבניות פלדה שיוצרו על ידי חברת "שבא" הבאר-שבעית. בין כל זוג עמודים הונחו קורות בטון טרומיות (שנבנו באתר אחר) שאורכן 8.1 מטרים ומשקלן 5 טונות. על הקורות הונחו פלטפורמות התקרה העשויות בטון דרוך (pre stressed concrete). במקביל לבניית החניון החלה בספטמבר 1990 בניית המקלטים בבניין המשרדים המשני של העירייה (הבניין שנמצא דרומית מזרחית לכיכר). המבנים התת-קרקעיים הושלמו עד סוף ספטמבר 1990, וזאת על אף הקשיים להביא פועלים מהשטחים בשל האינתיפאדה הראשונה. עמודי הבטון שנוצקו סותתו על מנת להיראות כעמודי אבן בשטחים שמעל הקרקע.
הקמת הבניינים שמעל פני הכיכר
שלד בניין מועצת העיר הוקם תוך 19 חודשים. המבנה נבנה על ידי הקמת רשת עמודיבטון עגולים בקוטר של 60 ס"מ לכל עמוד; כותרות העמודים הן בגודל 90 ס"מ על 90 ס"מ. העמודים ניצקו במרווחים קבועים של 8.1 מטרים בין עמוד לעמוד, וביניהם הונחו קורות של בטון דרוך שהוכנו קודם לכן. על הקורות הונחו לוחות טרומיים של בטון דרוך, שצופו בשכבת בטון שחיזקה את הלוחות. שטח משטחי הלוחות הכולל בבניינים הוא כ-30,000 מ"ר.
באוגוסט 1991 החלו לבנות את קירות האבן החיצוניים של המבנים, והאדריכל דיאמונד ביקר במקום ווידא אישית שגוון האבנים יהיה אחיד (ואף דרש מהקבלנים לבנות שוב ושוב חלקים מהקירות שהגוון שלהם לא היה אחיד). כיפת מועצת העירייה הוקמה במרץ 1992. ראשית נבנתה שכבת המתכת שקוטרה 16 מטרים, ולאחר מכן צופתה הכיפה בלוחות דיקט, ואלה כוסו בלוחות בידוד וצופו לוחות נירוסטה. אף על פי שמלחמת המפרץ שהתחוללה בין ה-16 בינואר וה-28 בפברואר 1991 וכן שלג כבד בשנת 1992 האטו את עבודות הבנייה, ב-24 במרץ 1992 הושלמה בניית שלד הבניין.
ביולי 1992 פורקה החזית המערבית של בניין הביגלמאכער (שנועדה לשימור), ונבנה, במקומו של המבנה הישן, מבנה חדש שגובהו שלוש קומות ובמרכזו מעבר. חזית המבנה הישן שולבה במבנה החדש. הרחבה המרכזית נבנתה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1992. הרחבה חופתה בשתי וערב של אבני גרניט בגדלים שונים ובצבעים שונים - 27% משטחי הרחבה באבני גרניט אדומה שהובאו מברזיל. כ-36% משטחי הרחבה באבני גרניט אדומות שהובאו מהודו וכ-36% נוספים באבני גרניט בצבע צהוב-אפור שהובאו מברזיל. האבנים נחתכו במפעל באיטליה והריצוף בוצע בפועל על ידי אומני ריצוף איטלקיים.
מבנה הכיכר
כיכרות ציבוריות
תוכניתו של דיאמונד הייתה היחידה מבין התוכניות המוזכרות לעיל שלא כללה מבנה בצדה המזרחי של הכיכר. דיאמונד ציין כי רצה לחבר בין מערב העיר ומזרחה, ולאפשר תצפית נוף לעבר הר הצופים ולכן הפריד בין שני בנייני העירייה (האחד נמצא דרומית מזרחית לכיכר, והאחר צפונית לכיכר). חשיבות הכיכר בפרויקט הייתה רבה. בהיעדר כיכר עירונית מרכזית בירושלים, הושם דגש רב על בניית כיכר גדולה שתאפשר כנסים עירוניים והפגנות. תוכנית דיאמונד יצרה, בנוסף לכיכר המרכזית, כיכר נוספת בעלת צורה משולשת (מאחורי בניין הזואולוגיה) אשר מהווה השלמה ניגודית, למעשה, לגן דניאל.
הרצון להקים כיכר טקסית ממלכתית קבע את אופייה של הכיכר ואת היעדר הפעילות המסחרית בה - לאורכה של הכיכר אין חנויות או אלמנטים מסחריים (בניגוד לשטחים הציבוריים האחרים בפרויקט - לאורך גן דניאל או הכיכר המשולשת הקטנה יותר). בחזית הכיכר נבנתה רחבת דקלים המהווה כניסה רשמית למתחם קריית העירייה.
על מנת למנוע נתק תכנוני בין שני בנייני העירייה הוצע לבנות במה פתוחה מוגבהת, שתהיה מעין "מסגרת" לנוף הנשקף מהכיכר, ו"תקשר" בין שני בנייני העירייה. על פי התכנון, נועדה הרחבה לכנסים שבהם יוכלו להשתתף בין 7,000 ל-12,000 אנשים.
הפרגולה
מבנה הפרגולההבמה
מבנה הפרגולה שתוכננה להפריד בין החצר הדרומית המשולשת לבין הכיכר אמור היה להיבנות מאבן. עמודי הפרגולה תוכננו להיות בצורה האופיינית למבנים הצלבניים שנבנו בירושלים בתקופה הצלבנית. עמודים אלה נועדו לתמוך בתקרת הפרגולה בה הונחו אדניות צמחים. בדיקה שנערכה הראתה כי יהיה קושי רב לסתת עמודי אבן בצורה הנדרשת, ולכן הוחלט ליצוק את העמודים בבטון ולסתת את העמודים על מנת שיידמו לעמודי אבן מסותתת.
מבנה הבמה
הבמה בכיכר, שנבנתה על מנת לאפשר קיום טקסים ומופיעים בכיכר, נבנתה על פי תכנון של האדריכל דיאמונד שרצה להפריד בין שני בנייני העירייה מחד, על מנת לאפשר קו אווירי פתוח רציף בין מערב העיר למזרחה מחד, ולחבר בין שני המבנים מאידך באמצעות מבנה שיקשר ביניהם. מבנה הבמה נבנה כמסגרת תמונה, שארבעה עמודי פלדה מחזיקים את גג הבטון שלה. עמודי הפלדה צופו אבן ויוצרים מסגרת אבן.
במרכז חיפוי האבן, בכל עמוד ועמוד, ישנה שבכת מושרביה, המזכירה את השבכות המצלות על בניין מועצת העיר. מתחת לבמה נבנו חדרי הלבשה.
אלמנטים עיצוביים
בצידה הדרומי של הרחבה נבנה שטח מוצל המפריד בין הרחבה הרשמית לרחבה המשולשת הדרומית לה. שטח מוצל זה מקורה בפרגולה שגובהה 7 מטרים. הפרגולה מובילה לעבר כניסת המבנה, ומתחברת לאמת המים שנבנתה לאורך גן העיר ומפרידה בין סמטת יוחנן מגוש חלב לבין גן העיר. שני האלמנטים נפגשים בבורג ארכימדס. מבנים אלה נבנו על אף התנגדותם של החברה להגנת הטבע להריסת חומת גן דניאל ולשינוי אופיו.
בחזית בניין העירייה הראשי נבנו צלונים בסגנון שבכת מושרביה מוסלמית. הוצעה הצעה לפיה דגם השבכה יהיה בנוי בצורת מגיני דוד, אולם לבסוף הוחלט לבחור בצורה נייטרלית שלא תעורר חילוקי דעות על בסיס דתי.
הצעות שנדחו
הצעות שונות להוסיף אלמנטים עיצוביים לכיכר נדחו על ידי ועדות ההיגוי או על ידי העירייה. בין היתר הוצעו:
הצעות אלה נדחו הן מסיבות פוליטיות (התנגדותה של רוסיה לשינויים שונים במבנים שבבעלות הכנסייה הרוסית והתנגדות של לוחמי המחתרות לשינויים באזור מוזיאון אסירי המחתרות) וכן בשל חילוקי דעות רבים בין הגופים התכנוניים, גופי שימור, ורשויות העירייה.
כך, למשל, הוחלט שלא לבנות בית כנסת במתחם כיכר העיר, מחשש שבני הדתות האחרות יבקשו להקים מבני תפילה נוספים בבנייני העירייה. ההצעה לרצף את הכיכר באבן ירושלמית נדחתה בשל חולשתה של אבן זו, ולכן נבחרה אבן הגרניט החזקה יותר. ההחלטה שלא לבנות מגדלים במסגרת הכיכר (על אף הצורך להקים אנטנות תקשורת גבוהות אשר היו מוסוות על ידי הקמת מגדל) מקורה בחשש ממאבק ציבורי של גופי שמירת הטבע והסביבה שיתנגדו להקמת מגדל קרוב לחומות העיר העתיקה, ומחשש שמאבק זה יוביל לכישלון הפרויקט כולו. הצעות לשינוי כיכר צה"ל או בניין העירייה ההיסטורי נדחו בשל וטו מוחלט שהטיל עליהן ראש העיר טדי קולק שהתנגד לכל שינוי בבניין ההיסטורי.
מימון הפרויקט
שער מגרש הרוסים. מבט מדרום לצפון
עלות הפרויקט שהוערכה בשנת 1987 בכ-69 מיליון דולרים, הייתה לבסוף 99 מיליון דולרים בשנת 1991. התקציב התבסס על הלוואות שנלקחו ממספר בנקים, מימוש נכסי העירייה בהיקף של 30 מיליון דולרים, ותרומה של אדמונד ספרא בהיקף של 10 מיליון דולרים. ההבדל בין התקציב המתוכנן המקורי לתקציב הסופי נבע מההבדלים בין תוכנית ניב לתוכנית דיאמונד[12]:
תוכנית ניב (תקציב מקורי)
תוכנית דיאמונד (תקציב סופי)
שטחי משרדים
44,500 מ"ר
52,500 מ"ר
חניונים
20,000 מ"ר
27,000 מ"ר
סה"כ
64,500 מ"ר
80,000 מ"ר
כמו כן, שינויים בשיעור המע"מ ועלויות במחירי חומרי הבנייה הביאו לייקורו של הפרויקט.
ייחודה האדריכלי של קריית העירייה
אריות - סמל העיר ירושלים, בכניסה לקריית העירייה, בין רחבת הדקלים לכיכר ספראבניין עיריית ירושלים עם דגלי ישראל וארצות הברית בעקבות נאום ירושלים של דונלד טראמפ
לאחר כ-50 שנות תכנון, בשנת 1993, הוקמה לבסוף קריית העירייה במרחק לא רב מבניין העירייה ההיסטורי. מיקומה של הקריה במרכז העיר, במקום בו היה המרכז השלטוני שלה בתקופת המנדט הבריטי - מקום המנסה להוות גורם מאחד בין שני חלקי העיר המפורדים מבחינה דמוגרפית וגאופוליטית, מהווה סגירת מעגל היסטורית, מאחר שמיקום זה נבחר על ידי הבריטים להקמת בניין העירייה בשל מרכזיותו, ומסיבות דומות. ייחודה של קריית העירייה הוא ביכולת לשלב בין בניינים היסטוריים רבים, והתאמתם למבנים המודרניים, תוך הרס מועט יחסית של מבנים היסטוריים (למעשה רק בית סיטון נהרס; החלקים בעלי החשיבות של בניין הבייגלמאכער שומרו).
בכיכר מצוי ערב רב של סגנונות אדריכליים: ארמניים, בריטיים (הסגנון הבינלאומי ואר דקו), בנייה רוסית ובנייה מוסלמית, והבנייניים החדשים שתוכננו בשלהי המאה ה-20 מצליחים להשתלב בבניינים שתוכננו מאה שנים קודם לכן מבלי להאפיל עליהם, ותוך הצלחה ביצירת הדר ממלכתי רשמי. השילוב בין שטחים ציבוריים גדולים לבין שטחים מסחריים נעשה תוך הפרדה עדינה בין המשטחים (באמצעות בניית פרגולת ירק המפרידה בין החלקים המסחריים של הרחבות לבין הרחבה הממלכתית), וכן נעשית הפרדה בין שטחי מנוחה לשטחי המסחר באמצעות בניית אמת מים המפרידה בין גן דניאל לבין סמטת יוחנן מגוש חלב.
התוכנית יצרה שלוש כיכרות ציבוריות, כל אחת בעלת אופי שונה, והצליחה לשלב את הצורות האדריכליות המסורתיות של ירושלים לבנייה המודרנית. שימור המבנים ההיסטוריים הצליח לאזן בין רגישויות פוליטיות, דתיות והיסטוריות במתחם בעל היסטוריה תרבותית ארוכה, וסיום עבודות הבנייה מעיד על הצלחת האיזון בין הגורמים הפוליטיים והדתיים השונים.
לקריאה נוספת
דוד קרויאנקר, רחוב יפו ירושלים, ביוגרפיה של רחוב - סיפורה של עיר, ירושלים: כתר, 2005, מסת"ב 9650713808
