בשנות ה-60 יצאו קובצי שירה נוספים שלו, "נִשְׁרָה" (1962) ו"טָרוֹף טוֹרָף" (1964). במקביל החל להוציא ספרי שירים לילדים, בהם "בוקר טוב" (1961), "בולבול למה ככה" (1966)[א] ועוד.
ב-1968 פתח בתל אביב משרד פרטי לאדריכלות גנים ונוף, ובמקביל לעבודתו בתחום זה הוציא ספרי שירה נוספים. ב-1987 קיבץ את זיכרונות ילדותו במשמר העמק בספר "תכלת וקוצים".
שירתו של הלל רוויה בחוויות הנוף והטבע. חוקר הספרות צבי לוז כינה חוויה זו של התפעמות מהעולם בשם "הלם הנופים"[3] - מצב שבו הנופים המדהימים גורמים לצופה להיאלם מולם בזעזוע, כמו מול התפוצצות פתאומית, כמו תיאור זה של צוקי הנגב:
ברכת "היופי האדיר" הופכת לכאורה לקללה משום כוחה המשתק, המוציא מהדעת, הפורע את סדר היום, והחזרה על השאלה "מה אעשה" מדגישה את תחושת חוסר האונים, את שכחת המטרות הקטנות, היומיומיות מול היופי האדיר.
ההשתאות מול יפי העולם יוצרת תחושה של נפילת מחיצות בין האדם לעולם. העולם פורץ אל האני, האני פורץ אל העולם, והמיזוג בין האני לעולם מתפתח, עד כדי ערבוב מלא[4]:
הנוף המדברי המרשים מעורר בדובר אסוציאציה של גילוי האלוהים בתוכו, עם רמיזה להתגלות במדבר סיני[5], אך ללא הריחוק והיראה הכרוכים במעמד ההתגלות ההוא. שכן כאן מתגלה אלוהים לפני הצופה "כמות שהוא" – כדמות הנוף כן דמות האלוהים, "זנוח, כבד-נפלאות" כמו הנוף של הרי אדום, ו"נהדר-כוער" – אוקסימורון המשלב את הנהדר והמכוער שבנוף המדברי. רק בסיום הפסוק מופיעים שני אלמנטים של התואר האלוהי המקובל: "כרצונו" - כי הכול נעשה כרצונו, ו"נצחי" – תכונתו שמעבר לעולם המוחשי.
אולם אלוהים של ע. הלל אינו האל האחד, הטרנסצנדנטי, אלא הוא בתוך העולם, ומתגלה בכל גילוי של הנוף: בים, בשמי הכוכבים, במרחבי הנגב, בשממה, בהרים ובגאיות[6]. זוהי תפישת אלוהים שאינה דוגמטית אלא חווייתית, ולכן היא גמישה בביטויה. ההתגלות האלוהית היא פנתיאיסטית – האלוהים נמצא בעולם ונגלה מכל פרטיו, מעצם נוכחות הנופים והטבע. הלל אישש פרשנות זו בריאיון בו אמר ”אין לי תפיסת אלוהות במובן הפילוסופי... החוויה הקיומית-העולמית היא חוויה רליגיוזית[7]... אני מברך יום יום. האלוהות בשבילי אינה מהות כוללת, היא מצויה בכל דבר ובכל מקום, בעץ, בים, בהרים, באנשים, בנשים, בילדים”[8].
וכאשר מצטרפת חוויית "האלוהים-בכל" לחוויית ההתמזגות עם העולם, יכול האני להתמזג גם עם האלוהים:
אין זו יהירות והתפארות עצמית בכוח עליון, אלא הזדהות מלאה עם העולם הסובב, המכיל בתוכו את האלוהות, ומתוך חוויה זו נובעת הכרת האדם את מקומו בעולם, כחלק ממכלול אך גם כשותף במעשה הבריאה. גילוי העולם בא לביטוי בשירת הלל גם בהכרת המחזורים בטבע ובקשרי הגומלין בין היצורים השונים, אשר כולם חלקים המרכיבים את השלם. כשם שהאני-האדם מתמזג עם העולם, כך גם יצורים אחרים מהווים חוליות בשרשרת חיים אחת ומפעילים זה את זה, גם אם אינם יודעים זאת:
הקשר העמוק לנופי ארץ ישראל משפיע גם על לשון השיר של הלל. ההתפעמות וההתגלות מעוררות בו שירה בלשון מקראית ואף בביטויים ארכאיים בזיקה כנענית, ומנגד שיריו רוויים בלשון הדיבור של תקופתו ומתובלים בהומור. לעיתים מופיעים שני משלבים מקוטבים אלו בסמיכות זה לזה, ביטוי אותנטי לחוויות הלשון והנוף של בן הארץ, דור ראשון שנולד במציאות של העברית המתחדשת אך עודו תלוי בשכבות עומק של לשון קדומים[9]. וכדרך שמשלבי הלשון מתערבבים, מתערבבים בשירת הלל גם משלבי המקצב, המשקל והחריזה. אורכי הטורים משתנים, חלוקתם ועריכתם ללא סימטריה והחריזה אקראית ובלתי מחייבת[10]. מקצב השירה אינו מוכתב על ידי מבנה מוגדר מראש, אלא התוכן הוא הקובע את המשקל, את אורכי הטורים ואת החריזה המזדמנת - ללמדנו שנאמנותו של המשורר לחוויית העולם שהוא כותב עליה חזקה ממחויבותו למסגרות התרבות של כתיבתו.
ספרות ילדים
שנים אחדות לאחר צאת ספרו הראשון החל ע. הלל לכתוב גם שירים לילדים. שיריו הראשונים יצאו לאור בסוף שנות ה-50, וקובץ השירים הראשון, "בוקר טוב", יצא לאור בשנת 1961. מאז ועד מותו הוציא ספרים רבים נוספים, שחלקם קבצים מחודשים של שירים שיצאו כבר בקבצים קודמים. בספרי הילדים שלו שיתף פעולה עם כמה מבכירי המאיירים בישראל, בהם רות צרפתי, שמואל כץ, אלונה פרנקל ועוד. גם לאחר מותו מוסיפות הוצאות ספרים להוציא לאור קבצים משיריו בלוויית איורים חדשים.
כמו בשירתו למבוגרים, נסובו רבים משירי הילדים שחיבר סביב הטבע, ובמיוחד סביב בעלי החיים: הבולבול מלווה את מהלך השמש בשמים בשירתו, מזריחה ועד שקיעה ("בולבול למה ככה"), החסידה מכירה בפחד הצפרדעים מפניה ("ישמרני אלוהים"), המרבו מתלונן על כיעורו, ושרשרת שלמה של חיות מתלוננות על גורלן ומבקשות להיות יצור אחר, שנדמה להן שגורלו טוב משלהן ("מזבוב עד פיל"). עוד מככבים בשיריו הפשוש, הצופית, החרגול, היען, הכלבים והחתולים וכן חיות רבות נוספות.
כבר בראשית כתיבתו לילדים יצר הלל את הדמות הבדיונית "דודי שמחה", גיבור ששב והופיע בעלילות רבות בספריו לאורך השנים. סיפורי הדוד שמחה כתובים בחרוזים ומתארים אותו כאדם מבולבל ומוזר מעט, האהוב על אחיינו משום שאינו נוהג ככל המבוגרים, אלא משתטה ומשתובב כילד.
הלל תיאר אותו כ"מין דוד שמח שאינו משתבץ בחיים הרגילים, אבל הוא שנותן להם טעם". סיפורי הדוד שמחה זכו למספר עיבודים בתיאטרון.
במרץ 2024 יצא לאור ספרו "מה עושים העצים", באיוריו של דוד פולנסקי, (הוצאת פועלים, הקיבוץ המאוחד). פולנסקי נתן באיוריו לספר פרשנות חדשה של שיח המתנהל בין הילד לבין העולם לאורך שנות ילדותו[11].
בול על שירו
שירו "מדוע לובשת הזברה פיג'מה" הונצח פעמיים על בול ישראלי (ב-1984 וב-2013).
פרוזה ופזמונים
מלבד שירה וספרות ילדים, פרסם הלל גם פרוזהאוטוביוגרפית בספר "תכלת וקוצים", ובעיבוד המכוון לילדים של קטעים מתוכו, שפורסם בספר "ענן ביד".
אחדים מהשירים בספריו הולחנו וכך התפרסמו יותר. בנוסף להם כתב פזמונים ושיתף פעולה עם המלחיןסשה ארגוב, שהלחין אותם עבור להקת "התרנגולים" ועבור הרכבים נוספים. מרביתם קובצו בספר "ג'ירף בג'ינס כחול". עם שיריו המפורסמים נמנים "יוסי, ילד שלי מוצלח", "ככה סתם", "דוד שמש ואנטנה", "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "בולבול, למה ככה?", "לא ידעתי מה", "מה עושים העצים", "שתי אווזות" ועוד.
כתיבתו המקצועית התמקדה בפרקטיקה של תכנון גנים והקמתם, וביטאה ניסיון לפתח שפה עיצובית המשתמשת בחומרים מקומיים וזמינים, ואופני פיתוח המאפשרים אחזקה נאותה בתנאי הקרקע, האקלים והמים של ישראל, מתוך שאיפה שכל אלו יביאו במרוצת השנים ליצירת סגנון ישראלי בגינון[12]. בשנותיו הראשונות כאדריכל נוף למד רבות מאברהם קרוון, הגנן הראשי של עיריית תל אביב-יפו ומי שתכנן את גן העצמאות ואת גן התקווה בתל אביב. אולם מורהו העיקרי, לדבריו, הוא הטבע של ארץ ישראל: ”אין לקבוע כללים מראש ואין להיתפש מלכתחילה להגדרות... נלמד מהחורש בארץ. הוא מקסים ביופיו. הוא לא מכיר בכללים של דומיננט ואקצנט. יש בו פה ושם גושים-גושים או קבוצות-קבוצות של עצים”[13].
עבודותיו מתאפיינות בקווים חופשיים ללא סימטריה, תבליט משופע וגבנוני, צמחייה השתולה בערבוביה כמו-טבעית, ודומם המשתלב במכלול הגן. העיצוב הפשוט משרה תחושה של מרחב פונקציונלי, המאפשר מגוון שימושים בגן. כפי שכתב במאמריו, כך גם בעבודותיו העדיף שימוש בחומרים מקומיים וזמינים, זולים להקמה וקלים לאחזקה.
הצמחייה, לדידו של הלל, היא בעלת תפקיד מרכזי בעיצוב אופיו של הנוף. הוא הדגיש את העדיפות שיש לתת לצמחייה המקומית, אך הכיר גם בצורך לקבל ולאמץ עצים "מיובאים" על מנת להעשיר את המגוון: ”מה זה ארץ-ישראלית? חרוב לא היה בתנ"ך ואקליפטוס הוא עניין של מאה שנה... יש הרבה עצים שאימצנו, כמו שהמדינה אימצה את ההורים שלי ושלך”[14].
עם עבודותיו נמנים:
פארק צ'ארלס קלור בחוף הים של תל אביב, אשר תוכנן במסגרת "תוכנית מנשייה", שכללה בינוי נרחב באזור התפר בין תל אביב ליפו, והוקם על שטחים שיובשו מהים על ידי שפיכת פסולת בניין מהריסות מנשייה. מבנה הגן: תבליט של גבעות רכות, המהוות חציצה ויזואלית ואקוסטית בין חוף הים לבין הכביש ומכוסות מדשאות ומסלעותכורכר. לאורך קו החוף משתרעת טיילת רחבה, מרוצפת במשטחי גרנולית בדוגמת גלים בצבעי שחור ולבן. הצומח בגן כולל, מלבד המדשאות, מעט עצי אשל ודקליוושינגטוניה, גושים של שיחי מלוח בשולי המדשאות ומבחר של צמחי חוף במסלעות.
גן הפסגה ביפו: בשנות ה-70, במסגרת פרויקט פיתוח יפו העתיקה, תכננו ע. הלל וחיים כהנוביץ חלקים מגן הפסגה, שבמקור תוכנן על ידי אברהם קרוון.[15] הגן מורכב ממערכת של שבילים מרוצפים אבן המתפתלים במעלה הגבעה ומובילים אל רחבת המצפור שבראשה. בין השבילים חלקות דשא, משוכות שיחים ופינות מסתור אחדות. המדשאה המרכזית משופעת ומשמשת תיאטרון פתוח, ובתחתיתה במה למופעים. בדומה לפארק צ'ארלס קלור, גם כאן מבוססת הצמחייה על מינים שנוסו בהצלחה באזורים הסמוכים לים בתל אביב.
שכונת כפיר - מתחם של דיור ציבורי אשר נבנה בסוף שנות ה-70, במסגרת פרויקט "פינוי בינוי" בכפר שלם. השכונה בנויה במבנים של 8–10 בניינים סביב חצרות פנימיות, והגינון בה כולל ערוגות בשולי רחובות מרוצפים וגינה מרכזית בכל חצר פנימית של מבנה.
בנאות קדומים תכנן הלל תיאטרון פתוח הבנוי מעל קיר אבן גדול.