סלבית

סלבית (יישוב לשעבר)
سلبيت

פיצוץ בתי הכפר סלבית על ידי גדוד הפורצים של חטיבת הראל ב-1948
פיצוץ בתי הכפר סלבית על ידי גדוד הפורצים של חטיבת הראל ב-1948
טריטוריה	המנדט הבריטי המנדט הבריטי
מחוז	מחוז לוד
נפה	נפת רמלה
שפה רשמית	ערבית
שטח	6,111 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה	מלחמת העצמאות
תאריך נטישה	15–16 ביולי 1948
יישובים יורשים	שעלבים
דת	מוסלמים
אוכלוסייה	‏
‑ ביישוב לשעבר	510[1] (1945)
קואורדינטות	31°52′10″N 34°59′11″E
אזור זמן	UTC +2
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת גוש דן מוגדלת)   סלבית (למפת גוש דן רגילה)   סלבית (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום סלבית (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום סלבית tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

סלבית (בערבית: سلبيت) היה כפר ערבי פלסטיני, בשולי עמק איילון, 12 ק"מ דרומית מזרחית לרמלה וכ–4 ק"מ מצפון ללטרון. הכפר נכבש במבצע דני בלילה שבין ה-15 ל-16 ביולי 1948, על ידי גדוד 43 מחטיבת קרייתי. קיבוץ שעלבים הוקם על אדמות הכפר בשנת 1951^[2].

היסטוריה

בכפר וסביבתו נערכו במשך השנים מספר רב של חפירות ארכאולוגיות ונחשפו ממצאים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה^[3], תקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה העות'מאנית בארץ ישראל. ההתיישבות האנושית במקום נמשכה פחות ויותר ברציפות, מאז תקופת הברונזה ועד הריסת הכפר ב-1948. במקום בו עמד הכפר וסביבתו שרד ריכוז גדול של מחצבות, מתקנים חקלאיים, טרסות עתיקות, בורות מים ומערות קבורה^[4][5]. על שתי גבעות כחצי ק"מ מצפון לסלבית קיימים שני אתרים ארכאולוגים נוספים, "חורבת בית שנה" במקום בו עמד הכפר בית שנה, שבה נחשפו ממצאים בעיקר מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הביזנטית^[6], ו"חורבת שר" - בה נחשפה כנסייה מהתקופה הביזנטית ומספר מבנים, מתקנים חקלאיים ובהם מספר רב של שומרות^[7]. ב"חורבת שר" נחשפה גם מערת קבורה הכוללת ארקוסוליה ואבן ועליה צלבים^[8].

בתקופה הביזנטית

על פי העדויות הארכאולוגיות היישוב במקום הגיע לשיא פריחתו בתקופה הביזנטית (המאה ה-3 ועד המאה ה-6). משערים כי תושבי הסביבה בתקופה זו היו בעיקר נוצרים (מאחר שבמקום נחשפה כנסייה וצלבים)^[8]. סלבית גם מוזכרת בכתבי אוסביוס מקיסריה ואב הכנסייה הירונימוס^[9]. עם זאת באוגוסט 1948 חייל צה"ל, עלי רוטשילד, מצא בתוך מבנה בכפר הנטוש שרידי פסיפס וכתובת עתיקה^[10]. צילום של הפסיפס נשלח ליצחק בן-צבי והוא זיהה שהיא כתובה בכתב שומרוני, "יהוה ימלך עולם ועד" (לפי הנוסח השומרוני לשמות, ט"ו, י"ח). כתובות דומות נמצאו גם בעיר אמאוס ניקופוליס שמצידו השני של עמק איילון^[9]. בקיץ 1949 נערכה במקום חפירה ארכאולוגית מטעם "בית הנכות לעתיקות היהודים" (לימים החוג לארכאולוגיה) של האוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות אלעזר ליפא סוקניק, יחד עם נחמן אביגד^[11]. בחפירה נחשף כי המבנה הוא בית כנסת שומרוני, שתוארך לסוף המאה ה-4 או לתחילת המאה ה-5. רצפת הפסיפס שלו, בגודל 15.4 על 8 מטרים, מכילה כתובת אחת ביוונית ושתיים בשומרונית. במרכז הפסיפס נמצא הר הנחשב כתיאור של הר גריזים, האתר הקדוש ביותר בהדת השומרונית. כיוונו של בית הכנסת הוא פחות או יותר לכיוון הר גריזים^[11]. על סמך שרידי רצפה שנייה, גבוהה בכ-15 ס"מ מהראשונה, נתקבלה ההשערה, שזוהי רצפה של בניין מחודש שנבנה על שרידי הבניין הקדום מהמאה ה-4, בתקופת פריחת היישוב השומרוני בארץ ישראל, תחת מנהיגם בבא רבה, ושהמבנה נחרב בזמן מרידות השומרונים^[11].

בתקופה העות'מאנית

בתקופה העות'מאנית נבנה בכפר מקאם שייח שנוואני, בית תפילה מרובע קטן ועליו כיפה, ושלצידו נטע חורשה קטנה ונחפר בור מים^[12].

בשנת 1838 ביקר בכפר חוקר ארץ ישראל אדוארד רובינסון, תעיד את הכפר וציין שכל תושביו מוסלמים^[9].

בשנת 1883, הקרן לחקר ארץ ישראל בסקר ארץ ישראל שערכה, זיהתה את הכפר כשַׁעֲלַבִּין' המוזכרת ב(ספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים מ'–מ"ב)^[13]

המנדט הבריטי

במפקד ארץ ישראל בשנת 1922, שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, מנתה סלבית 296 תושבים, כולם מוסלמים,^[14] מספר התושבים גדל על פי מפקד 1931 ל-406, אך היא נספרה יחד עם בית שנה הסמוכה, כולם עדיין היו מוסלמים, ובסך הכל נספרו בכפר 71 בתים.^[15]

הבתים בסלבית היו עשויים מטיט ואבן, וקובצו סביב מרכז הכפר שבו היו מסגד, שוק ובית הספר היסודי. בבית הספר, שנבנה ב-1947, היו 47 תלמידים. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות ומגידול בעלי חיים. מי השתייה של הכפר הגיעו מבאר מקומית.

בנתונים של סקר הכפרים מ-1945, מספר התושבים בכפר היה 510, כולם מוסלמים, בעוד ששטח הקרקע הכולל שלו היה 6,111 דונם, על פי סקר הקרקעות והאוכלוסייה הרשמי. מתוכם, סך של 4,066 דונם קרקע שימשו לגידול דגנים, 16 דונם היו מטעים או קרקע לגידולי שלחין^[16] ואילו 31 דונם סווגו כשטחים ציבוריים בנויים^[17].

• 
  סלבית 1942 1:20,000
• 
  סלבית 1945 קנה מידה 1:250,000
• 
  כפרים שנעזבו בנפת רמלה

במלחמת העצמאות

במהלך מלחמת העצמאות, בתחילת מבצע דני חלק מהמגורשים הפלסטינים מלוד ומרמלה, הועברו באוטובוסים ללטרון, שהייתה בקו החזית, ומשם נצטוו ללכת צפונה לסלבית.^[18]. מאות משפחות פליטים הגיעו לסלבית, שם תפסו מחסה במטע תאנים וקיבלו מים ומנוחה ללילה, לפני שמשאיות הלגיון הערבי החלו להעביר את המשפחות למחנה פליטים פלסטיני ליד רמאללה^[18].

סלבית עצמה נכבשה ב-15–16 ביולי 1948, לאחר קרב קצר^[19]. פלוגה ירדנית בסיוע ארטילרי תקפה את הכפר לפנות בוקר, אך נהדפה^[20]. לאחר שתושביה ברחו, השתמשו בה כוחות ישראליים בראשות יגאל אלון, כבסיס ממנו יצאו להתקפה על הגבעה האסטרטגית של לטרון ב-18 ביולי, אך גדוד של כוחות הלגיון הערבי הצליח להמשיך והחזיק במקום^[21]. מבני הכפר של סלבית נהרסו לאחר מכן כליל, ולפי וליד ח'אלדי, כל מה שנשאר מהכפר כיום הוא "כמה צמחי צבר ושיחים"^[22]. המספר המשוער של פליטים פלסטינים מסלבית נכון לשנת 1998 היה 3,633^[22].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סלבית בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
2. מנחם תלמי, שנת שמיטה בשעלבים, מעריב, 28 באוגוסט 1959
3. עמרי דנציגר ולנה בריילובסקי, ‏שעלבים, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 134, לשנת 2022
4. יואב ארבל, ‏שעלבים, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 120, לשנת 2008
5. גיורא פרנוס, ‏תל שעלבים (מזרח), באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 120, לשנת 2008
6. גדעון גולדנברג, איתן קליין ואילן חדד, ‏חורבת בית שנה, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 132, לשנת 2020
7. יואב פרחי ויובל גדות, ‏חורבת שר, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 118, לשנת 2006
8. יובל גדות, ‏חורבת שר, סקר, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 117, לשנת 2005
9. יצחק בן-צבי, בית כנסת שומרוני קדמון ב"שעלבים", דבר, 24 באוקטובר 1948
10. כתובת עברית עתיקה נתגלתה ככפר טלבית, דבר, 8 באוגוסט 1948
11. שרידי בית כנסת שומרוני נחשפו בכפר סלבית, הַבֹּקֶר, 1 בנובמבר 1949
12. שטחי הפרא האחרונים של מודיעין - מודיעין ניוז, באתר מודיעין ניוז, ‏9 בפברואר 2023
13. Conder and Kitchener, 1883, SWP III, p. 157
14. Barron, 1923, Table VII, Sub-district of Jerusalem, p. 15
15. Mills, 1932, p. 43
16. Government of Palestine, Department of Statistics. Village Statistics, April, 1945. Quoted in Hadawi, 1970, p. 117.
17. Government of Palestine, Department of Statistics. Village Statistics, April, 1945. Quoted in Hadawi, 1970, p. 167
18. Sandy Tolan (20 ביולי 2008). "Palestinian Nakba in al-Ramla". Palestine Media Center (Original from Al Jazeera English). נבדק ב-2009-04-28.
19. סיכומו של מיבצע גדול, על המשמר, 3 באוגוסט 1948
20. יהודה ארצי, המערכה על עמק אילוון, קול העם, 19 ביולי 1948
21. ר. עזריה, הדים מן ההרים, הארץ, 23 ביולי 1948
22. "Salbit". Palestine Remembered. נבדק ב-2009-04-28."Salbit". Palestine Remembered. Retrieved 2009-04-28.