השם "מהללה" משמעותו תחינה או תחנון, ומבדיל את החג מתפילות ימות הצום האחרים הנקראים 'סומא'.[6] השם העממי "סיגד", או סֶגדֶת, המתפרש כ"יום עבודת ה'", סגידה, שימש בעבר אחד הכינויים ליום הכיפורים[7] וממנו ירש את השם. שם נוסף לחג הוא עמתה סו שמשמעותו, "יום הקיבוץ".[8] שמות אלו מעידים כולם על אופי החג.
באתיופיה לעיתים היו דוחים את החג בכמה ימים, אם כדי להבדילו מימי המהללה הנוצריים - צומות הנוצרים - ואם בשל חפיפתו את השבת; כאשר נפל ביום שישי היה מוקדם ליום חמישי, וכאשר חל בשבת היה נדחה ליום ראשון.
קביעת החג
קיימות מספר מסורות לגבי זמן ונסיבות קביעת החג. למרות ההבדלים ביניהן, המסורות כולן מדגישות כי החג נקבע בהשראת העצרת שקיימו עזרא ונחמיה לחידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו בימי שיבת ציון, וכי מטרתו הייתה בראש ובראשונה להגן על הקהילה ולשמר את זהותה בימים קשים של מלחמות, רדיפות והתבוללות[9] באמצעות שיבה למעמד הר סיני וקבלת התורה.[10]
על פי אחת המסורות, החג נקבע בזמן תקופתו של הקיסר האקסומי גברה מסקל, עם תום הלחימה בין האימפריה החבשית לממלכת הגדעונים, בראשית המאה ה-6. מלחמות אלו, שהחלו בעקבות הכרזתו של הקיסר עזנה על האימפריה החבשית כעל מדינה נוצרית, בשנת 325, כללו את מלחמת האזרחים שפרצה בין המתנצרים לבין היהודים אשר התנגדו למגמת ההתנצרות וכונו בפי המשטר בשם "ביתא ישראל", ואת המלחמות העוקבות שהתנהלו בין הצדדים לאחר קום ממלכת הגדעונים.[11] המלחמות הגיעו לקצן רק עם עליית גברה מסקל לכס הקיסרות, תקופה בה שררו יחסים טובים בין החבשים ליהודים שבראשם עמד המלך גדעון. לפי המסורת, סיום המלחמות הארוכות, שגרמו לסבל רב ולמספר רב של הרוגים בקרב היהודים, הביא את המלך גדעון לציין את יום סיום האיבה כיום מיוחד, ולכוהנים עזריה וצדוק לקבעו כחג לדורות, שיהיה יום הודאה לאלוהים על הנסים שעשה לעדה, כמו גם יום חידוש הברית בין עם ישראל לאלוהיו.[12]
לפי מסורת שנייה, נקבע החג על ידי כוהנים ונזירים במאה ה-15, בתקופה של רדיפות קשות. מטרת החג לפי מסורת זו, הייתה 'לרכך את לב המלכים האתיופים'.[12]
מסורת אחרת טוענת כי החג נקבע במאה ה-15, כחלק ממאמציו של אבא צברה להרחיק את עדת ביתא ישראל מהשפעת הנוצרים.[13]
האזכור הראשון לחג נמצא במקורות נוצריים מהמאה ה-15.[14][15]
משמעות החג
כהן ביתא ישראל וקהל בחג הסיגד, ארמון הנציב, ירושלים, 2009
החג משמש כבניין קומה נוספת על חשבון הנפש הפרטי של יום הכיפורים. ביום זה מוסיפים לחשבון הנפש הפרטי את הפן הציבורי, ובהתקהלות המונים מכריזים על חידוש הברית עם האל ומתפללים על המשכיות האמונה ובוא הגאולה השלמה.
בנוסף, מבטא החג את הכמיהה לירושלים. הכמיהה לשוב לירושלים והדאגה לשלומה של העיר הן מוטיבים מרכזיים בתפילות החג[16]. דוגמה לכך ניתן למצוא בפיוט נְאוּ נְסַגֶדֶ ("בואו נשתחווה") הנאמר בחג, ומופיעה בו הכמיהה לירושלים ולבית המקדש, בין היתר בבתים הבאים:
באתיופיה היה נהוג להתחיל בהכנות לחג ימים רבים לפניו. תושבי כפרים נידחים היו מתקבצים לכפרים היהודיים הגדולים ומתארחים אצל קרובי משפחתם או אצל תושבים מקומיים, כדי לקיים עצרת המונית.
ערב החג
יום לפני החג היה נהוג להיטהר ולהכין את מלבושי החג. בנוסף, יום לפני החג, או מוקדם בבוקר החג, היו הכוהנים בסיוע גברים אחדים, שוחטים כבשים ופרות שישמשו לתפילה ולשבירת הצום. נוסף על כך, נהגו הכוהנים לבחור הר שיתאים לטקס ולוודא שהוא נקי וטהור מעצמים גדולים ומקברים.[17] הבחירה בהר נעשתה משתי סיבות: לשם הגברת הדמיון למעמד הר סיני ומתוך אמונה שמקום גבוה הוא טהור יותר וששורים בו שכינה וחסד.[18] אחרי בחירת ההר המתאים הקימו הכוהנים סביב פסגתו מעגל אבנים והכינו שולחן מיוחד למצהף קדוס.
נשים בדרכן להר הסיגד עם אבנים על ראשיהן, סמל להכנעה בפני אלוהים, אמבובר1984
בערב החג היה נהוג להתפלל תפילות מיוחדות במסגיד, וביום החג, שהיה גם יום צום, נהגו אנשי הקהילה להשכים קום, לטבול בנהר וללבוש בגדי חג. לאחר מכן התאסף הקהל במסגיד. בני הקהילה נהגו לשאת בחג תפילות רבות, רובן לסיום הגלות ולשיבה לירושלים.
אז היו הכוהנים מוציאים את ספר האורית מן ההיכל שבו שכן, כשהם מלווים בקריאות שמחה של החוגגים. אחר הוצאת הספר החלו החוגגים לצעוד לעבר ההר הנבחר, ובראשם הכוהנים והשמגלוּץ',[19] זקני העדה, הנושאים את האורית. אנשים מן הקהל נהגו לא פעם לטפס במעלה ההר כשעל ראשיהם אבנים או ספרי קודש.[17]
קריאה מהמצהף קדוס
בהגיעם לפסגת ההר היו הכוהנים מוציאים את האורית מהבד העוטף אותו והקהל ליווה אותם בשירה. ברגע זה קיבל הטקס סבר חמור יותר; הכוהן הגדול של היישוב היה נכנס למתחם המגודר - צעד סמלי הדומה לכניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים בבית המקדש - ומתחיל בקריאת מקטעים מן המצהף קדוס, המספרים על התגלות האלוהים בהר סיני למשה רבנו - פרשת הסנה הבוער ומעמד הר סיני -, ועל טקס האֲמָנָה - טקס חידוש הברית בין העם לאלוהיו בתקופת נחמיה - ואת פרשת הברכות והקללות מספר ויקרא, ופרקים נוספים מספר מלכים, ירמיהו, ישעיהו, דניאל ותהילים. הקריאה בפרקים נעשתה בשפת געז ותורגמה במקביל לשפת ההמון - אמהרית או טיגראינית. הקהל היה חוזר על המילים כשהוא פורס ידיו לעבר השמים, מעשה המציין את קבלת חוקי התורה.
בתום חלק זה של החג, היו בני הקהילה מתוודים על חטאיהם, כשהם פורשים ידיהם כלפי מעלה וכורעים ומשתחווים. בסיום הטקס היו תוקעים בחצוצרות ומביעים את הרצון לחגוג בשנה הבאה בירושלים.
סיום החג
לאחר מכן היו יורדים מן ההר וצועדים חזרה אל הכפר בשירה ובריקודים, ומתכנסים שוב במסגיד, שם נהגו הכוהנים להכות בתוף ולרקוד ולשיר עם האורית.[17] בכפר היו מקיימים סעודת מצווה חגיגית לחתימת היום. אף על פי שטקסי החג נערכו ביום אחד, נהוג היה בקרב העם לחגוג ולשמוח משך כמה ימים לאחריו. נזירי העדה, לעומת זאת, נהגו לפרוש בתום היום המקודש לתקופת התבודדות.[20]
בישראל
התאספות העדה בפסגת ארמון הנציב לרגל החגראובן ריבלין בטקס התפילה ההמוני לציון חג הסיגד, חגה המרכזי של העדה האתיופית בישראל, נובמבר 2016
מקום טקס הסיגד
טקסי הסיגד הראשונים בישראל נחוגו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, כאשר אירועי החג בשנת 1982 אף נערכו בהשתתפות הנשיא יצחק נבון.[21] העצרת המרכזית והתפילות נערכו במקומות שונים עד שהתקבע המנהג לערכם בהר ציון, ולקיים בסיומם תהלוכה לעבר הכותל המערבי בליווי שירה ותפילות. חוסר הנחת של הכוהנים מן המעבר בסמוך לכנסיות הרבות שבהר ציון הוביל להחלטה לנהל את טקס החג באזור טיילת גבריאל שרובר (טיילת ארמון הנציב), שם מתכנסים כיום בני העדה האתיופית. במסורת חדשה החלו חניכי תנועות הנוערבני עקיבא והנוער העובד והלומד לצעוד אחר ירידת הכוהנים מן ההר אל הכותל המערבי, בתהלוכה המלוּוה בשירה ובריקודים. מתכונת החג בישראל שונה מזו שהייתה נהוגה באתיופיה, ולמעט התהלוכה המשותפת והתפילות, רבים מן המנהגים מצוינים באופן סמלי בלבד.
ב-30 ביוני2008 אישרה הכנסת את חוק חג הסיגד, ה'תשס"ח-2008, שהוצע על ידי חבר הכנסת אורי אריאל מן האיחוד הלאומי, בשיתוף חברי כנסת מש"ס, מרצ, העבודה והליכוד.[23] החוק קובע כי חג הסיגד יצוין על ידי המדינה בכ"ט בחשוון, בעצרת מרכזית שתאורגן על ידי משרד התרבות והספורט ובפעילויות חינוכיות שייוחדו לחג הסיגד על ידי שר החינוך. כמו כן נקבע בחוק כי יום הסיגד הוא יום בחירה. נוסח הצעת החוק התבסס על נוסח חוק יום ירושלים.[24] בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי "אימוץ החג על ידי הכנסת ועל ידי מדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית".[25] עוד קובע החוק, כי אם יחול יום כ"ט בחשוון ביום השבת, יוקדם החג ליום חמישי, כ"ז בחשוון.
רחל שרעבי, ממקום קטן למקום גדול – חג הסֶגְד באתיופיה ובישראל,הוצאת כרמל, ה'תשפ"ג, 2023.
Wolf Leslau, Falasha Anthology, Yale University Press, 1951
Kay Kaufman Shelemay, "Seged, a Falasha Pilgdmage Festival", Musica Judaica, Vol. lII, 1, pp. 42-62.
Jon G. Abbink,"Segd Celebration in Ethiopia and Israel: Continuity and Change of a Falasha Religious Holiday", Anthropos, Vol. 78, 1983, pp. 789-810
Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, Michigan State University Press, 1986, ISBN 9780870132742
Shoshana Ben-Dor, "The Sigd of Beta Isarel: Testimony To A Community In Transition" in Michael Ashkenazi and Alex Weingrod (Editors), Ethiopian Jews and Israel, Transaction Publishers, 1987, ISBN 9780887381331, p. 140 - 159
James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168
.jpg)
