היעדים המדיניים המרכזיים שהתווה קנצלר גרמניה (הפיהרר), אדולף היטלר לנציבות אוסטלנד ולשטחים הכבושים האחרים, היו השמדה מוחלטת של האוכלוסייה היהודית ויישובם של גרמנים אתניים במקום, בד בבד עם גירוש חלק מהאוכלוסייה המקומית או העברתה תהליך גרמניזציה (הפיכת האוכלוסייה לגרמנית). מדיניות הגרמניזציה וההתיישבות מחדש באוסטלנד אמורה הייתה להתבצע באמצעות שורה של צווים מיוחדים עם עקרונות מנחים, בהתאם לתוכנית-האב למזרח.
לאחר הפלישה לברית המועצות במבצע ברברוסה, נפלו לידי הגרמנים שטחים נרחבים במזרח אירופה. אזורים אלה נשארו תחילה תחת כיבוש צבאי של הורמאכט, אולם ברגע שהמצב הצבאי אפשר זאת, הם עברו לצורת ממשל קבועה יותר תחת שלטון גרמני אזרחי.
על פי צו הפיהרר מיום 17 ביולי1941 הוקמה נציבות הרייך במזרח, במבנה של היחידות המינהליות של גרמניה הנאצית. מבנה הנציבות הוגדר על ידי צו דומה, בו נקבע כי כל השטחים הללו יהיו בראשות המושל האזרחי הגרמני שימונה על ידי היטלר ויהיה כפוף רק לו. למושל אוסטלנד התמנה הינריך לוזה, הגאולייטר של שלזוויג-הולשטיין.
הנחיות כלליות עבור כל נציבי הרייך בשטחי המזרח הכבושים הוכנה על ידי שר הרייך, אלפרד רוזנברג. נציבות אוסטלנד אורגנה תחת "מנהל הרייך" (Reichskomissar) באסטוניה, "מנהל כללי" בלטביה ו"יועץ כללי" בליטא. הרשות המיניסטריאלית של רוזנברג הייתה מצומצמת למעשה. הסיבה הראשית לכך הייתה, שסמכויות רבות בניהול השטחים הכבושים היו בידי אחרים: הוורמאכט והאס אס ניהלו את ההיבטים הצבאיים והביטחוניים, פריץ זאוקל שלט על כוח האדם לעבודה, והרמן גרינג ואלברט שפר ניהלו את היבטים הכלכליים בשטחים הללו. משרדי השלטון המרכזי בשטחי הכיבוש נקראו "הממשלים המיוחדים". לאחר מכן החלו הקומיסרים בשטחי המזרח, הנריך לוזה ואריך קוך, לתקשר ישירות עם היטלר דרך מרטין בורמן ולשכת המפלגה. הם הצליחו לדחוק את כל השחקנים האחרים בנציבות, כולל את האס אס, למעט במרכז בלארוס, שם פעל אריך פון דם באך-צלבסקי תחת פקודה מיוחדת ל"מיגור הפרטיזנים".
ביולי 1941 הוכרז בשטחים הסובייטים הכבושים מינהל אזרחי, הרבה לפני שהדבר התממש בפועל. בתוך הוואקום שנוצר הפעיל האס אס כוח עצום של אבטחה ושיטור, אך נאלץ לוותר עליו בסתיו, כאשר המינהל האזרחי הוקם. רק בסוף 1943 הצליח מפקד האס אס היינריך הימלר להחזיר לעצמו את הכוח הזה. זו גם אחת מהסיבות ליחסים המתוחים ששררו בין האס אס לבין המינהל האזרחי.
חלוקת הנציבות
נציבות הרייך אוסטלנד הייתה מחולקת לארבעה מחוזות כלליים (Generalbezirke): אסטוניה, לטביה, ליטא ובלארוס, שבראשם עמד קומיסר כללי. כל אחד מהם חולק למחוזות משנה (Kreisgebiete) שקובצו למחוזות ראשיים (Hauptgebiete) (רק בבלארוס לא היו מחוזות ראשיים). השטחים שנכבשו ממזרח להם היו תחת שליטה צבאית. הכוונה הייתה לכלול בעתיד את השטחים הללו בהרחבתה של אוסטלנד לנציבויות באזורי סמולנסק, פסקוב, ונובגורוד. הגבול המזרחי החדש של אסטוניה תוכנן להיות סביב קו לנינגרד-נובגורוד. המרכז האדמיניסטרטיבי של האזור כולו, כמו גם מקום מושבו של הקומיסר, היה בריגה שבלטביה.
נציבות זו הייתה עצמאית למעשה, משום שאסטוניה נשארה חלק מאזור בשליטת הוורמאכט, גם לאחר העברתה לידי הממשל האזרחי. על ידי משחק בשתי הרשויות הצבאית והאזרחית האחת כנגד השנייה, הצליח הקומיסר ליצמן למשול בה כראות עיניו.
בתחילה, המחוז היה אמור לכלול גם את נבהרדק, פולסיה (בלארוס הדרומית) וסמולנסק (רוסיה), כמו גם את כל בלארוס. בהסדר זה היא הייתה אמורה להיות תחת ארבעה מחוזות ראשיים. בשנת 1942, נהדפה החזית הגרמנית בחזרה לסביבת העיר ויטבסק, והשלטון האזרחי חלש רק על החלקים המערביים של בלארוס (מינסק, סלוצק ובוריסוב), והשאיר את שאר הארץ תחת שליטה צבאית. האזור חולק לשמונה מחוזות חדשים. בשנת 1943 הקים וילהלם קובה ממשלת בובות משתפת פעולה בשם "מרכז ראדה בלארוס". מנקודה זו ואילך, שטחי בלארוס נוהלו עדיין תחת שליטה גרמנית, שנפלה עם התקדמות הצבא האדום.
רכוש, תעשייה וניצול עובדים
לאחר ההשתלטות על האזורים, הוציא הנריך לוזה ב-15 בנובמבר 1941, צו לפיו כל רכוש המדינה באזור הבלטי ובבלארוס הוחרם והועבר לממשל הגרמני.
המינהל החזיר אדמות שהופקעו על ידי הסובייטים לבעליהם לשעבר האיכרים. גם בתי מלאכה קטנים, תעשיות ועסקים עירוניים הוחזרו לבעליהם הקודמים, בכפוף לתשלום מכסת מיסים לרשויות. רכוש היהודים הוחרם. בבלארוס הוקמה מנהלה כדי לנהל את כל מאפייני השלטון הסובייטי לשעבר.
תאגידים וחברות תעשייתיות פרטיות הקשורות לממשלת גרמניה, מונו במהירות לנהל את המפעלים שהוחרמו. כך, חברות כמו מניסמן, אי גה פארבן וסימנס השתלטו על כל המפעלים לשעבר במדינה הסובייטית באוסטלנד ואוקראינה.
השלטונות הגרמניים בבלארוס התלוננו על המדיניות הקיצונית של "היהודים הבולשביקים" שכפרו במושגים בסיסיים כמו נכס בבעלות פרטית או יוזמה אישית. בניגוד להם, הרשויות במדינות הבלטיות ציינו כי "במלחמה ובשלבים הראשונים של הכיבוש, האוכלוסייה נתנה דוגמה לשיתוף פעולה כנה, וזאת אולי סיבה לתת להם מספר חירויות של ממשל אוטונומי".
לדברי שר הכלכלה הגרמני פון קרוזיק, עד פברואר 1944 קיבלה ממשלת הרייך הסבר של עלויות הכיבוש והמסים, ולוזה נדרש לספק מיידית עובדי כפייה מן השטחים הכבושים לגרמניה, 380,000 עובדי חקלאות ו-247,000 עובדי תעשייה.
הגרמנים ראו את הסלאבים כמאגר של עובדי כפייה לשימושו של הרייך הגרמני, ובמידת הצורך ככאלה שיכולים לעבוד עד מוות.
ההתיישבות הגרמנית
המטרות הפוליטיות של אוסטלנד, כפי שהוגדר על ידי אלפרד רוזנברג, היו הסרת האיום של רוסיה הגדולה על הרייך במהלך המאות הבאות. התוכניות לטווח ארוך נבדלו מאלה של אוקראינה, הקווקז או אזור מוסקבה. השטחים הבלטיים, יחד עם בלארוס, אמורים היו להפוך לאזור חסות גרמני לפני האיחוד עם גרמניה עצמה. רוזנברג טען כי שטחים אלה הם בעלי אופי "אירופאי" מיסודם, הנובע מ-700 שנים של היסטוריה תחת שלטון שוודיה, דנמרק וגרמניה, ולכן עליהם לספק מרחב מחיה לגרמניה. דעה זו הייתה משותפת גם להיטלר ולנאצים בכירים אחרים. מטרה זו יכולה להיות מושגת על ידי התבוללות גזעית של העמים הבלטיים והבלארוסים לאוכלוסייה אחת.
מתכנני ההתיישבות הגרמנית באזור ראו אותו כמיושב באופן מסורתי על ידי גרמנים, ואשר הוצף על ידי הסלאבים. במהלך המלחמה התיישבו גרמנים אתניים, רובם מרומניה וקצתם מהולנד, במחוז פסקוב.
השמדת היהודים
מפה שכותרתה "הוצאות להורג של יהודים שבוצעו על ידי האיינזצגרופן" מהדוח של שטלקר. המפה מציגה את מספר היהודים שנורו באוסטלנד, ומציינת בתחתית: "המספר המשוער של היהודים עדיין הוא 128,000".
בעת הפלישה הגרמנית ביוני 1941, היה מיעוט יהודי משמעותי באוסטלנד, כמעט 480,000 אנשים. לאלה נוספו גם מגורשים מאוסטריה, גרמניה וממקומות אחרים.
היהודים הוגבלו לגטאות רבים, אשר במהרה הפכו לצפופים בתנאי מחיה קשים. השמדת האוכלוסייה היהודית החלה כמעט מיד לאחר הפלישה הגרמנית. רוב היהודים באזורים הכפריים נורו למוות עוד בסתיו 1941. באזור אוסטלנד נותרו מספר קטן של גטאות וביניהם גטו ריגה, גטו שאוולי, גטו קובנה, גטו וילנה וגטו מינסק.
הגטאות בריגה, בווילנה ובמינסק חוסלו בסתיו 1943 ורוב תושביהם נרצחו. גטו קובנה הפך למחנה ריכוז כאשר גטו שאוולי הפך למחנה משנה שלו. ביולי 1944 חוסל הגטו האחרון באוסטלנד. רבים מתושביו נרצחו והנותרים שולחו לגרמניה, למחנות קאופרינג שהיו מחנות משנה של דכאו (לגברים), ושטוטהוף, לנשים.
קרוב לחצי מיליון יהודים נרצחו בשטחי הנציבות.
הפרטיזנים
שלטונות הביטחון הגרמניים המקומיים היו עסוקים בפעולות הפרטיזנים הסובייטים בבלארוס. הם ציינו כי "אזורים נגועים" בפעילות פרטיזנית כללו שטח של 500 עד 600 קמ"ר, סביב מינסק, פינסק, הומל, בריאנסק, סמולנסק וויטבסק, לרבות כבישים ומסילות רכבת באזורים אלה.
.svg)
.svg)
.svg)
