יש לעדכן ערך זה. הסיבה היא: הנתונים השתנו מאוד מאז 2007.
אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
משק המים והשפכים בישראל כולל את מערכות ההפקה, ההולכה והאגירה של מים בישראל.
ישראל נמצאת בחלקה הצפוני של רצועת המדבריות העולמית. חלק גדול משטחה הוא מדברי וכמות המשקעים הממוצעת מספקת רק בקושי את צורכי האוכלוסייה ההולכים וגדלים. לפיכך, המים בישראל הם משאב יקר שהמדינה מגנה עליו ומפתחת אותו.
המדינות השכנות סובלות מבעיות דומות וישראל חולקת את מקורות מימיה עם ירדן, לבנון, סוריה והרשות הפלסטינית. חלק ממים אלו מגיעים מנהרות שמקורותיהם במדינות השכנות. הגידול באוכלוסיית המזרח התיכון הופך את בעיית המים לבעיה מרכזית בעלת השלכות גאו-פוליטיות.
הביקוש למים בישראל
צריכת המים נחלקת לפי מגזרים כדלקמן: (הנתונים במיליוני מטרים מעוקבים בשנה):
מאגרי המים העיקריים של ישראל הם אגם הכנרת, הניזון בעיקר מן הירדן ויובליו סיפק כשליש מצריכת המים של ישראל,[1] כ-300–700 מיליון מ"ק בשנה, אך עקב ירידת המפלס מהווה כעת רק 2 אחוזים מכלל תצרוכת המים,[2]אקוויפר ההר ואקוויפר החוף. האקוויפרים הם שכבות סלע נקבוביות תת-קרקעיות האוגרות מי תהום בנקבוביותיהם ומהוות כעין אגני היקוות טבעיים תת-קרקעיים. האקוויפרים עשויים בעיקר מסלעי גיר ודולומיט. אקוויפר החוף עשוי בעיקר מחול וכורכר. האקוויפרים מתמלאים ממי גשמים שמחלחלים דרך הקרקע או ממקורות אחרים (כגון מים שמוחדרים במיוחד לתת-הקרקע). קיימת סכנה ששאיבה מוגברת ממאגר כזה תגרום לירידת מפלס קריטית שתביא להמלחתו, עקב חלחול מים מליחים פנימה. זהו נזק בלתי הפיך שיגרום לפסילת מאגר כזה לשימוש. לפיכך ממלאים את האקוויפרים באופן יזום - מי שיטפונות וכן מים עודפים שנצברים בכנרת, בשנים ברוכות, מוזרמים אל האקוויפרים. ירידה במפלס הכנרת היא על כן לעיתים מתוכננת ונובעת מוויסות כזה.
חלק גדול משאיבת המים בישראל נעשה כיום מאקוויפר ההר. חלק מסוים מן השאיבה מן האקוויפרים מהווה שאיבה חוזרת של מי הכנרת ומי שיטפונות שהוחדרו לאקוויפרים בשנים גשומות. בשנים גשומות במיוחד, מוחדרים לאקוויפרים מרבית המים הנשאבים מן הכנרת, בעוד שבשנים שחונות בהן יורד מפלס הכנרת סמוך לקו האדום התחתון - לא נעשית החדרה ממי הכנרת וכל השאיבה משם מופנית לצריכה.
מאקוויפר החוף שואבים רק במקומות מסוימים בשל מצבו הקריטי - חלקים ניכרים ממנו הומלחו עקב שאיבת יתר בעשרות השנים האחרונות. מי הכנרת מוזרמים אל האקוויפרים, כמו גם אל שטחי הנגב, באמצעות המוביל הארצי ומפעל ירקון-נגב – רשת משוכללת, מאובטחת ומפוקחת אקולוגית, המשמשת להובלת המים [דרוש מקור].
אגם הכנרת ניזון בעיקר מנהר הירדן וכן מהמטרה ישירה של מי גשמים. נהר הירדן עצמו ניזון בעיקר מנחלים הקרויים מקורות הירדן (חצבני, בניאס ודן). רוב המים הזורמים בנחלים אלו מקורם בהפשרת שלגים בחרמון ובהרי לבנון וסוריה. שליטתן של מדינות זרות אלה, על מקורות המים היא בעייתית ביותר, עקב היותן מדינות אויב. בעבר, בעת מגעים מדיניים ברמות שונות בין ישראל לסוריה, עלתה דרישתה לשליטה על חלקים מחוף הכנרת. העברת השליטה בשטחים אלה מישראל לסוריה עלולה להעביר גם את השליטה על חלקים ניכרים ממי הכנרת לידי סוריה.
בשנת 1964 החלה סוריה בפרויקט נרחב של הסטת מסלולו של הבניאס אל עבר שטחה. ישראל הגיבה בהפגזה כבדה של אזור הפרויקט. תקופה זו כונתה "המלחמה על המים".
משבר המים בישראל
בעיות באיכות וכמות המים
מאז הקמתה התעוררו שתי בעיות מרכזיות במשק המים בישראל - ירידה בכמות המים הראויים לשתייה, והתדרדרות מתמדת באיכותם. רמת המליחות בכנרת ובאקוויפרים הלכה ועלתה וגרמה לירידה באיכותם של המים. בנוסף, לא תוכננו תוכניות ארוכות טווח של חיסכון מים לשנות בצורת. חוסר טיפול בשפכים, פסולת ודלקים גרם לזיהום מי התהום. את מצב זיהום המים בארץ ניתן לראות בזיהום הנחלים כמו נחל הקישון ונחל הירקון. לעיתים סביבות אקולוגיות ונחלים מתייבשים עקב המחסור במים ולעיתים הופכים לתעלות ביוב עקב זיהום תעשייתי. מעבר לירידה בכמות ובאיכות עלתה גם צריכת המים עם השיפור במצב הכלכלי, עלייה לישראל ובריבוי הטבעי.
בעיות סמכותיות
מעבר לבעיות אלו, עד להקמת הרשות[3] סבל משק המים מביזור סמכויות בין משרדי הממשלה השונים וחוסר יכולת לקבל החלטות ולתכנן את משק המים לטווח הארוך.
בשנת 2001 הגישה הוועדה המיוחדת של הכנסת לחקירת הנושא את מסקנותיה הסופיות. דו"ח הוועדה העביר ביקורת קשה מאוד על הממשלה ועל המעט שנעשה לאורך השנים לטיפול בנושא, ותיארה את המצב כעל סף קריסה ואסון. עיקר הביקורת התייחס לתהליך קבלת ההחלטות במשק המים, היחסים בין הרשויות העוסקות בנושא, אי הגדרה של מדיניות כוללת והיעדר מקור, רשות או סמכות אשר ירכז בתוכו את התכנון והביצוע של התוכניות למשק המים.
הסמכויות במשק המים פוזרו בין מספר משרדים:
משרד הבריאות היה אחראי על תקנים תברואתיים, ולו הייתה הסמכות לסגור בארות ומאגרי מים שלא עמדו בתקן.
פיזור הסמכויות בין המשרדים השונים גרם לכך שלכל אחד מהם הייתה זכות החלטה על תחום אחר הנוגע למשק המים, וחוסר הסכמה של משרד אחד בנוגע להחלטה של משרד אחר היה יכול למנוע ממנה לקרות. לבסוף נכנס משק המים למצב של קיפאון מתמיד.[דרושה הבהרה]
משק המים ברשויות המקומיות
בעיה נוספת הייתה בתוך הרשויות המקומיות, אשר היו גובות כסף על שימוש במים, אך היו משתמשות בו לטובת נושאים אחרים כמו חינוך ורווחה. כתוצאה מכך חלה התדרדרות בתשתיות המים ברשויות המקומיות, מה שגרם לדליפות מים רבות ולבזבוז מים. ירושלים הייתה העיר היחידה שבה פעל תאגיד מים עוד לפני הקמתם לפי חוק, "הגיחון".
בנוסף, לא נבנו מתקני סינון וטיפול מים, לא היה מעקב אחר תשתיות המים וכו'.
מחזור מים
בעיה נוספת הייתה אי מחזור המים. עד לשנת 1990 המים ששימשו לחקלאות היו מי שתייה. רק החל משנות ה-90 החל תהליך של מחזור מים ושימוש במי קולחין.
מסקנות הוועדה והצעדים שננקטו
רוב מסקנות הוועדה מומשו כלשונן:
נדרש להקים רשות מרכזית אחת אשר תתכלל את כלל הנושאים הנוגעים למשק המים, ותהווה גוף ביצועי ורגולטורי שיפקח על משק המים ועל חברת מקורות.
הוחלט על הפסקת סבסוד מחיר המים והעלאתו. מטרת צעד זה הייתה עידוד חיסכון והגדלת תקציב רשות המים עד לסיום המשבר. בשנת 2014 הופחת מחיר המים ב-10%.[4]
הוחלט על הקמת חמישה מתקני התפלה - בפלמחים, באשדוד, וכו'.
הוחלט על הזרמת מים לשמורות טבע ולנחלים.
חוקק חוק תאגידי המים, אשר הוציא את האחריות לנושא המים העירוני מידי הרשויות המקומיות ושם אותו בידיהם של תאגידים אשר זהו ייעודם. עם השנים התעוררה ביקורת על העלויות הגבוהות שגובים תאגידי המים ונטען כי הכסף שמשולם מגיע למשכורות לעובדי התאגידים ולא למשק המים. ניסיונות לצמצום או ביטול תאגידי המים לא צלחו עד היום. נכון לדצמבר 2017 קיימים 56 תאגידים[5] המשרתים את אוכלוסיית המדינה 8,765,700[6]
הוחלט על יציאה בקמפיין פרסומי שמטרתו הייתה העלאת המודעות לחיסכון במים.
תקציב משק המים יהיה תקציב סגור ולא ישמש לנושאים אחרים.
פיתוח מקורות מים חדשים
בעיית המים של ישראל עולה ויורדת מסדר היום הציבורי בהתאם למפלס הכנרת ולהופעתן של שנים שחונות או שנים ברוכות גשמים.
הובלה
במחצית הראשונה של העשור הראשון של המאה ה-21 התנהלו דיונים מתקדמים עם טורקיה לגבי רכישה של מים מתוקים, שיועברו באמצעות מכליות, ואף נידונה אפשרות של הנחת צינור מים בין המדינות, כדי לפתור מחסור אפשרי במים בשנים שחונות. עם זאת, הצעות אלו לא יצאו אל הפועל.
טיהור שפכים
ישראל וסינגפור הן המדינות המתקדמות ביותר בעולם בהשבת שפכים לצורכי חקלאות.
המפעל הגדול ביותר למטרה זו הוא השפד"ן. כ-70 אחוזים ממי הביוב בישראל עוברים טיהור ומושבים לצורכי השקיה, וכ-60 אחוזים משדות הנגב מושקים במי קולחין שעברו השבה. צינור המים המוביל אותם לנגב מכונה "הקו השלישי".
מקור מים נוסף הוא מים מליחים, לרבות מי-ים (המצויים בכמות בלתי מוגבלת). בתהליכים (פיזיקליים בעיקרם) מסוגים שנים, תחת הכינוי הכולל "התפלה", מופרדים המים מהמלחים המומסים בהם (או מרובם) ומתקבלים מים בעלי תכולת מלחים נמוכה באיכות מספקת לשתייה. מתקני התפלה פועלים בקנה מידה קטן כבר שנים רבות באילת ומתפילים מים מליחים לרמת מי שתייה. ב-2005 נכנס לפעולה מתקן התפלה אשקלון שמספק כ-120 מיליון מ"ק של מים מותפלים בשנה. מתקן זה פועל בשיטת האוסמוזה ההפוכה והוא הגדול מסוגו בעולם ומפיק מים באיכות טובה. מתקן התפלה פלמחים שהחל לפעול בשנת 2007 מספק כ-90 מיליון מ"ק מים בשנה. בדצמבר 2009 החל לפעול מתקן התפלה חדרה שמספק עד 127 מיליון מ"ק מים בשנה.[7][8]
בתחילת 2009 הכריז יו"ר רשות המים, על השקעה של 300 מיליון דולר לטובת הקמה של שישה מתקני התפלה זמניים. ההחלטה באה כפתרון זמני להתמודדות עם המשבר במשק המים. בהשוואה למתקנים קבועים, שזמן ההקמה שלהם הוא כ-2 שנים שאורך חייהם הוא 20–30 שנה וכ-3 שנים למתקנים תמידיים שאורך חייהם הוא כ-70–100 שנים, מתקני ההתפלה הזמניים מוקמים בזמן קצר יותר (כמה חודשים), אך עלות הפקת המים מהם גבוהה פי 2. המתקנים הזמניים צפויים להיות מורכבים בתוך מכולות שימוקמו בסמוך למתקני ההתפלה הקיימים באשקלון, חדרה, ומעגן מיכאל.
באמצע העשור השני של המאה ה-21 שיפרה הפעלת מתקני ההתפלה את מצבו של משק המים בישראל. ב-2015 למעלה ממחצית מהמים הנצרכים בישראל מופקים באמצעות התפלת מי ים ומחזור מי שפכים (כ־540,000 אלמ"ק מים מותפלים ו-68,970 אלמ"ק קולחין).
אגירת מי גשמים
בשנת 2007 החלה לפעול בעיר ראשון לציון מערכת לאגירת מי גשמים (נגר עילי). בשלב הראשון, מי הגשמים שימשו להשקיה של פארקים וגינות ציבוריות במערב העיר. ובשלב הבא המים יעברו השבחה עד לרמה של מי שתייה רגילים.
פיקוח, בקרה ומנהלה
הרשות הממשלתית למים ולביוב (בשנים 2006-1957 - נציבות המים) הכפופה למשרד משאבי המים היא הגוף האחראי על הפיקוח על מקורות המים והקצאתם. הרשות מופקדת על כל הגופים המפיקים מים בישראל, לרבות חברת מקורות המפיקה כ-65% מן המים בישראל ועוסקת בהולכתם ברמה הארצית (בעיקר מוביל המים הארצי). חברת "תה"ל" (תכנון המים לישראל) הייתה אחראית על התכנון ההנדסי של מפעל המים הארצי.
מדיניות משק המים בישראל נקבעת על ידי הרשות ומספר גופים ממשלתיים כמו המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות. בראשית פעולתה הייתה נציבות המים (שהרשות היא יורשתה) כפופה למשרד החקלאות, אולם מאז עברה הכפיפות דרך מספר משרדים ממשלתיים.
במדינת ישראל מיוצרים מדי שנה 450 מיליון מטרים מעוקבים של שפכים. השפכים שיטופלו באיכות גבוהה, יכולים לשמש להשקיה חקלאית ללא חשש לזיהום קרקע ומי תהום. השפכים שאינם מטופלים או מטופלים באיכות נמוכה, מזהמים את מי התהום, הנחלים, הקרקע והים ופוגעים בצמחייה.
מרבית השפכים זורמים במערכות הביוב וההולכה (96%), אך 4% נספגים בקרקע בבורות ספיגה.
סה"כ 63% מהשפכים שהם כ־283 מלמ"ש מטופלים ברמה נאותה, בעוד 37% (160 מלמ"ש) לא מטופלים כלל או מטופלים ברמה נמוכה.
מתחילת שנות ה-90 חל שינוי בתחום הטיפול בשפכים בישראל. הוקמו מספר גדול של מתקני טיהור השפכים וכמויות גדולות יותר של שפכים טופלו. אם בשנת 1992 פעלו בישראל 7 מט"שים (מכוני טיהור השפכים) בלבד, נכון לשנת 2020 קיימים 89 מט"שים המסווגים כגדולים ומטפלים במעל 1000 מטר קוב ליום.[11]
תחום הטיפול בשפכים מקודם על ידי שיתוף פעולה בין-משרדי בין המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות ורשות המים. להלן המט"שים הגדולים עם ספיקת שפכים עירוניים מעל 10 מיליון מ"ק בשנה נכון ל-2017.[12]
ליקויים בניהול ובניצול של מאגרים קיימים בעתות שפע ובעתות משבר
ליקויים בתכנון וההקמה של עתודות מים חדשות (לדוגמה על ידי התפלה או יבוא מים)
ביולי 2001 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא משק המים בישראל. הוועדה קבעה כי עיקר הבעיות במשק המים בישראל נובעות מכשלים ניהוליים ומריבוי רשויות העוסקות בתחום המים בישראל.
[15][16]
ביולי 2008 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת משבר המים בישראל.
[17]