תכנון המים לישראל בע"מ, המוכרת בראשי תיבות שמה: תה"ל או תהל, היא חברה ישראלית שתכננה את מרבית מפעלי המים בישראל וכן מפעלים נוספים בעולם. החברה החלה דרכה כחברה ממשלתית, ולאחר הפרטתה היא חלק מהתאגיד קבוצת תהל.
היסטוריה
החברה נוסדה ב-1 באפריל 1952 (ו' בניסן תשי"ב) כחברה ממשלתית (הממשלה - 52%, הסוכנות - 24% והקרן הקיימת - 24%).
החברה נוסדה ביוזמתו של שמחה בלאס (שהיה מנהלה הכללי הראשון, לאחר סיום עבודתו כמנהל אגף המים במשרד החקלאות).
הקמת תה"ל התבקשה על ידי בלאס על מנת להשיג עצמאות מינהלית וכדי לצמצם את הבירוקרטיה, שהגבילה את הפעילות המקצועית באגף המים של משרד החקלאות.
לתה"ל הועברו תפקידי תכנון וביצוע מאגף המים וכן ממחלקת התכנון של "מקורות". בתה"ל המשיך בלאס לעמוד בראש תכנון מפעלי המים (המוביל הארצי, קווי ירקון-נגב) ולהיות מופקד על ביצוע השלבים הראשונים (תשעה אגמי ניסיון, מפעל ירקון-נגב, מינהרת עילבון, הטיית הירדן).
בעת הקמתה, הייתה תה"ל החברה הממשלתית היחידה בישראל שעסקה במשק המים.
בראשית ימיה עסקה החברה הן בתכנון (בעיקר תכנון המוביל הארצי) והן בביצוע השלבים הראשונים של המוביל.[1]
בספטמבר 1953 הכניסה תה"ל שני מחפרים משוריינים לאזור המפורז הגובל בסוריה להתחלת העבודה בתעלת הירדן, שהייתה אמורה להזין את המוביל הארצי המתוכנן מן הירדן ההררי. העבודה הופסקה באוקטובר 1953 בעקבות תלונת סוריה למועצת הביטחון.ב-19 ביולי 1955 חנך הנשיא יצחק בן-צבי את קו ירקון-נגב, שנבנה על ידי תה"ל.
בשנת 1956 פרש מנכ"ל החברה מתפקידו עקב חילוקי דעות בעניין תחום הפעולה של החברה.[2]
מאותה השנה נקבע שתה"ל לא תעסוק בביצוע ותתמקד בתכנון כולל של משק המים הארצי במטרה לפתור את אחת הבעיות החמורות ביותר של מדינת ישראל – המחסור במים.
חטיבת הביצוע של תה"ל הועברה למקורות (שהייתה אז חברה הסתדרותית שסיפקה כרבע מכמות המים בישראל ומאוחר יותר הפכה לחברה ממשלתית החולשת על רוב מי המדינה) אשר הופקדה על ביצוע וניהול מפעל המים הארצי.
תהל ליוותה את מרבית הפרויקטים בנושא המים שהוקמו בישראל, בהם:
בשנת 1970 הקימה החברה, יחד עם חברת קונטרול דאטה, את בית התוכנה "קונתהל", שלימים היה לאחד ממרכיביה של חברת "נס טכנולוגיות".
החברה כיום
בהמשך, פנתה תה"ל לשוק הבינלאומי והופרטה.
בשנת 1995 נוסד התאגיד הבינלאומי שחברת תה"ל הייתה לחלק ממנו, "קבוצת תה"ל".
ערך מורחב – קבוצת תהל
בינואר 2023 דווח כי החברה נמצאת בחובות בגובה 114 מיליון דולר והגישה בקשה להסדר חוב.[7] רוב החובות נרשמו לבנקים שונים. לטענת החברה, ההפסדים המתמשכים נגרמו עקב מיעוט הזמנות עבודה ממקורות, פרויקטים הפסדיים בחו"ל ועקב הפסקת תשלומים חד-צדדית של ממשלת גאנה לתה"ל. בעקבות זאת החלה מכירת נכסי החברה לחברות אחרות.[8]
לקריאה נוספת
- שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, הוצאת מסדה, 1973
- זאב שלו וניסן נבו, תהל: חמישים השנים הראשונות, שנאר תקשורת, 2008
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ תה"ל מסכם תוכניותיו, למרחב, 19 בספטמבר 1955
- ^ חזר ונתמנה מנהל תה"ל, מעריב, 17 ביוני 1956
- ^ מי הכנרת הוזרמו לראש־העין בניסוי מלא של כל המיתקנים, למרחב, 12 ביוני 1964
- ^ ייבוש ההולה - במציאות ובתכנית, דבר, 9 בספטמבר 1955
- ^ תכנית להעברת השפכים מגוש דן, הארץ, 11 במאי 1965
- ^ הושלם השלב העיקרי בטפעל נחלי מנשה, דבר, 29 בנובמבר 1966
- ^ ליטל דוברוביצקי, צו עיכוב הליכים לתהל מהנדסים יועצים בשל חובות ענק: "מחפשים רוכש", באתר כלכליסט, 30 בינואר 2023
- ^ גולן חזני, גלבוע הנדסה תשתלט על מיזמי תהל הנדסה בישראל, באתר כלכליסט, 8 בפברואר 2023
