בין 1933 ל-1945 פלשה גרמניה הנאצית למדינות רבות ברחבי אירופה, והביאה ל-27 מיליון הרוגים בברית המועצות בלבד. ההצעות כיצד להעניש את המנהיגים הנאצים המובסים נעו בין משפט ראווה (ברית המועצות) להוצאות להורג (הממלכה המאוחדת). באמצע 1945 הסכימו צרפת, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לכנס בית דין צבאי בין-לאומי משותף בנירנברג, שפעל מכוח אמנת לונדון עליה חתמו. בין 20 בנובמבר 1945 ל-1 באוקטובר 1946 נשפטו 21 ממנהיגיה החשובים ביותר של גרמניה הנאצית שנותרו בחיים בתחום המדיני, הצבאי והכלכלי, וכן שישה ארגונים גרמניים. מטרת המשפט לא הייתה רק להרשיע את הנאשמים אלא גם לאסוף ראיות בלתי ניתנות להפרכה לפשעי הנאצים ולעשות דה-לגיטימציה לאליטה הגרמנית המסורתית.
פסק הדין של בית הדין הצבאי הבין-לאומי בא בעקבות הכרזת התביעה על הפשע של תכנון וניהול מלחמה תוקפנית בתור "הפשע הבין-לאומי העליון", מכיוון ש"הוא מכיל בתוכו כל הרוע המצטבר".[1] רוב הנאשמים הואשמו גם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. השואה הייתה נושא משמעותי במשפט. 12 משפטים נוספים נערכו על ידי ארצות הברית נגד פושעים בדרג נמוך יותר, שהתמקדו יותר בשואה.
בתחילת 1942 הוציאו נציגי תשע ממשלות גולות מאירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית הצהרה בשם "עונש לפושעי מלחמה", הדורשת מבית משפט בין-לאומי לשפוט את הפשעים הנאציים שבוצעו במספר מדינות כבושות. ארצות הברית ובריטניה סירבו לאשר הצהרה זו, תוך ציון כישלון ההעמדה לדין של פושעי מלחמה לאחר מלחמת העולם הראשונה.[4] ועדת האו"ם לענייני פשעי מלחמה שבסיסה בלונדון - ללא נציגות סובייטית - התכנסה לראשונה באוקטובר 1943.[5] ב-1 בנובמבר 1943 פרסמו ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית את הצהרת מוסקבה, שהזהירה את ראשי הנאצים מכוונת החותמים "לרדוף אחריהם עד קצות תבל... כדי שהצדק ייעשה". ההצהרה קבעה כי אותם בכירים נאצים שביצעו פשעים במספר מדינות יישפטו יחדיו, בעוד שאחרים יישפטו במקומות שבהם ביצעו את פשעיהם.[6]
בוועידת טהראן (1943), בוועידת יאלטה (1945) ובוועידת פוטסדאם (1945) אישרו שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה – את הפורמט להענשת האחראים לפשעי מלחמה בזמן מלחמת העולם השנייה. גם לצרפת הוקצה מקום בין חברי בית הדין.
המשפטן הסובייטי אהרן טריינין הגה את הרעיון של פשעים נגד השלום (ניהול מלחמה תוקפנית), שלימים יהיו מרכזיים בהליכים בנירנברג.[7] רעיונותיו של טריינין הודפסו מחדש במערב, ואומצו באופן נרחב. ברית המועצות לחצה בצורה אינטנסיבית לשפוט את המנהיגים הנאצים על תוקפנות בנוסף לפשעי מלחמה. היא רצתה לקיים משפט עם פסק דין ידוע מראש, בדומה למשפטי מוסקבה, על מנת להפגין את אשמתם של המנהיגים הנאצים, ולתבוע פיצויי מלחמה לצורך שיקום הכלכלה הסובייטית שנחרבה במלחמה. ארצות הברית התעקשה לקיים משפט שייראה לגיטימי, כאמצעי לרפורמה בגרמניה ולהפגנת עליונותה של המערכת המערבית.[8]ממשלת בריטניה עדיין העדיפה להוציא להורג מנהיגים נאצים, תוך שהיא מציינת את כישלון המשפטים לאחר מלחמת העולם הראשונה ואת חששותיה מהכוונה לבצע חקיקה למפרע.[9]
עם ביטולה של תוכנית מורגנטאו נהגתה תוכנית חלופית, "משפט פושעי מלחמה אירופאיים", על ידי מזכיר המלחמה הנרי ל' סטימסון ומחלקת המלחמה לטיפול בהנהגה הנאצית. רוזוולט מת באפריל 1945.
הנשיא החדש, הארי טרומן, הביע תמיכה חזקה בהליך משפטי, וב-2 במאי 1945, במהלך ועידה של האו"ם בסן פרנסיסקו, הכריז על הקמת בית דין צבאי בין-לאומי, מבלי שהתייעץ על כך עם בריטניה וברית המועצות.[11] ב-8 במאינכנעה גרמניה הנאציתללא תנאי,[12] ומלחמת העולם השנייה באירופה הסתיימה. תנאי הכניעה העניקו למועצה משותפת של בעלות הברית את השליטה והריבונות בגרמניה, ובכלל זה את הסמכות להחליט על העמדה לדין של פושעי מלחמה.
ההכנות למשפטים
אמנת לונדון
בוועידת לונדון, שהתקיימה בין 26 ביוני ל-2 באוגוסט 1945, ניהלו נציגי צרפת, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית משא ומתן על הצורה בה ייערך המשפט, וכלל לא היה ברור אם בכלל ייערך.[13]
הפשעים שעליהם הועמדו הנאשמים לדין היו פשעים נגד השלום, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. בוועידה נדונה השאלה האם מלחמות תוקפניות אסורות במשפט הבין-לאומי הקיים. לפני אימוץ אמנת לונדון לא היה חוק שקבע אחריות פלילית לתוקפנות מלחמתית. למרות החששות של מדינות אחרות מבעלות הברית, איים הנציג האמריקאי ושופט בית המשפט העליון של ארצות הבריתרוברט ה. ג'קסון כי מדינתו תנטוש את המשא ומתן אם תוקפנות לא תועמד לדין, משום שזה היה הרציונל לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.[14] עם זאת הסכים ג'קסון להגדרת 'פשעים נגד השלום', אך שלוש בעלות הברית האחרות התנגדו לכך משום שחששו שהדבר יפגע בחופש הפעולה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות.[15]
פשעי מלחמה כבר היו קיימים במשפט הבין-לאומי כהפרות פליליות של חוקי המלחמה ומנהגי המלחמה, אך אלה לא חלו על יחסה של הממשלה לאזרחיה. משפטנים חיפשו דרך לשפוט אזרחים גרמניים, כמו למשל על פשעים שביצעו נגד יהודי גרמניה הנאצית. הצעה סובייטית ל"פשעים נגד אזרחים" שונתה ל"פשעים נגד האנושות" לפי הצעתו של ג'קסון,[16] לאחר שנכשל השימוש במונח זה בוועדה שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה במטרה להעמיד לדין את מבצעי רצח העם הארמני. ההצעה הבריטית להגדרת פשעים נגד האנושות התקבלה ברובה, כשהנוסח הסופי הוא "רצח, השמדה, שעבוד, גירוש ופעולות לא אנושיות אחרות שנעשו נגד אוכלוסייה אזרחית". הגרסה הסופית של האמנה הגבילה את סמכות השיפוט של בית הדין לגבי פשעים נגד האנושות לאלה שבוצעו במסגרת מלחמה תוקפנית. ארצות הברית הייתה מודאגת מכך ששיטת ההפרדה הגזעית של "חוקי ג'ים קרואו" לא תוגדר כפשע נגד האנושות. גם ברית המועצות רצתה להימנע ממתן סמכות שיפוט לבית דין בין-לאומי לגבי יחסה של הממשלה לאזרחיה.
האמנה שיפרה את ההשקפה המסורתית של המשפט הבין-לאומי בכך שהטילה על יחידים, ולא על מדינות, אחריות להפרות. הצעתן של שלוש בעלות הברית האחרות להגביל את הגדרת הפשעים למעשים שבוצעו על ידי מדינות הציר נדחתה על ידי ג'קסון.[17] במקום זאת הגבילה האמנה את סמכות השיפוט של בית הדין למעשיה של גרמניה הנאצית. סעיף 7 באמנה מנע מהנאשמים לבקש חסינות ריבונית,[18] והטענה לפעול לפי פקודות עליונות ניתנה להכרעת השופטים.[19] המשפט נערך על פי חוק מקובל ומתוקן.[20] מנהלי המשא ומתן החליטו כי מושבו הקבוע של בית הדין יהיה בברלין, בעוד שהמשפט יתקיים בהיכל הצדק בנירנברג. נירנברג, ששכנה אז באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, הייתה מקום סמלי בכך ששימשה כאתר לעצרות נאציות. היכל הצדק היה שלם יחסית, אך היה צורך לשפץ אותו לקראת המשפט עקב נזק שנגרם למבנה מההפצצות על העיר במהלך המלחמה. בהיכל שכן גם בית סוהר צמוד שבו ניתן היה להחזיק את הנאשמים.[21] ב-8 באוגוסט נחתמה אמנת נירנברג בלונדון.[22]
בתחילת 1946 היו אלף עובדים במשלחות ארבע המדינות בנירנברג, מתוכם כשני שלישים מארצות הברית. מלבד אנשי מקצוע משפטיים, היו במשלחות גם חוקרים רבים ממדעי החברה, פסיכולוגים, מתרגמים ומתורגמנים, וכן מעצבים גרפיים שהכינו את התרשימים הרבים שבהם השתמשו במהלך המשפט. כל מדינה מינתה מטעמה צוות תביעה ושני שופטים, שאחד מהם הוא סגן ללא זכויות הצבעה.
ג'קסון מונה לתובע הראשי מטעם ארצות הברית, וההיסטוריוןקים פרימל (אנ') מתאר אותו כ"פוליטיקאי רב-תכליתי ונואם יוצא דופן, אם לא פילוסוף משפטי גדול".[23] התביעה מטעם ארצות הברית סברה שהנאציזם הוא תוצר של סטייה גרמנית מהמערב (תזת זונדרווג), וביקשה לתקן סטייה זו במשפט שישיג גם מטרות גמול וגם מטרות חינוכיות. בהמלצתו של ג'קסון מינתה ארצות הברית מטעמה את השופטים פרנסיס בידל וג'ון פארקר (אנ').[24] התובע הראשי מטעם הממלכה המאוחדת היה הארטלי שוקרוס (אנ'), ששימש כתובע הכללי של אנגליה וויילס, בסיוע קודמו בתפקיד דייוויד מקסוול פייף (אנ'). על אף שהשופט הבריטי הראשי, סר ג'פרי לורנס, שימש כנשיאו של בית הדין, בפועל הפעיל בידל את סמכותו יותר מלורנס.
התובע מטעם צרפת, פרנסואה דה מנטון (אנ'), פיקח זה עתה על משפטיהם של מנהיגי צרפת של וישי; הוא התפטר בינואר 1946 והוחלף על ידי אוגוסט שמפטייה דה ריב. השופטים מטעם צרפת היו אנרי דונדייה דה ואבר, פרופסור למשפט פלילי, וסגנו רוברט פאלקו, שייצג את צרפת בוועידת לונדון.[27]ממשלת צרפת ניסתה למנות עובדים שלא שיתפו פעולה עם משטר צרפת של וישי; כמה מינויים, כולל של דה ריבס, היו של אלה שהיו חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית.[28] בציפייה למשפט ראווה מינתה תחילה ברית המועצות את יונה ניקיטצ'נקו כתובע הראשי מטעמה, אך הוא מונה לשופט והוחלף על ידי רומן רודנקו, שנבחר בשל כישוריו כנואם.[29] השופטים והתובעים הסובייטים לא הורשו לקבל החלטות חשובות מסוימות מבלי להתייעץ עם ועדה במוסקבה בראשות הפוליטיקאי הסובייטי אנדריי וישינסקי;[30] העיכובים שנוצרו הפריעו למאמץ הסובייטי לקבוע את סדר היום. השפעתה של המשלחת הסובייטית הוגבלה גם בשל שליטה מוגבלת בשפה האנגלית, היעדר מתורגמנים וחוסר היכרות עם דיפלומטיה ומוסדות בין-לאומיים.[31]
מלאכת ניסוח כתב האישום חולקה על ידי המשלחות. הבריטים עבדו על מלחמה תוקפנית; על המשלחות האחרות הוטלה המשימה לסקר פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה שבוצעו בחזית המערבית (צרפת) ובחזית המזרחית (ברית המועצות). המשלחת האמריקאית תיארה את הקונספירציה והפשיעה הנאצית הכוללת של ארגונים נאציים. המשלחות הבריטיות והאמריקאיות החליטו לעבוד במשותף בניסוח ההאשמות של קשירת קשר לביצוע מלחמה תוקפנית. ב-17 בספטמבר[33] נפגשו המשלחות השונות כדי לדון בכתב האישום.
האשמה בקשירת קשר לביצוע פשע, הנעדרת מהאמנה, החזיקה את המגוון הרחב של האישומים והנאשמים ושימשה להאשמת המנהיגים הנאצים הבכירים, כמו גם פקידים שמעולם לא הרגו או רצחו איש או אפילו הורו ישירות להרוג.[34] בכך גם בא הקץ למגבלות האמנה על האשמה בפשעים שבוצעו לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. אישומים בקשירת קשר לביצוע פשע היו מרכזיים בתיקים נגד תעמולנים ותעשיינים: הראשונים הואשמו במתן הצדקה אידאולוגית לביצוע מלחמה ופשעים אחרים, בעוד שהאחרונים הואשמו בכך שאיפשרו את המאמץ המלחמתי של גרמניה.
הבעיה בתרגום כתב האישום והראיות לשלוש השפות הרשמיות של בית הדין - אנגלית, צרפתית ורוסית - וכן גרמנית הייתה חמורה בשל היקף המשימה והקושי בגיוס מתורגמנים, בעיקר מברית המועצות.[35] וישינסקי דרש תיקונים נרחבים בהאשמות בפשעים נגד השלום, במיוחד בנוגע לתפקידו של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ג'קסון גם הפריד בין אישום בקשירת קשר לביצוע פשע משלושת האישומים האחרים, במטרה שהתביעה האמריקאית תכסה את קשירת הקשר הנאצית הכוללת בעוד שהמשלחות האחרות יבחנו את פרטי הפשעים הנאציים.[36] חלוקת העבודה על כתב האישום והחיפזון שבו הוכן הביאו לכפילות, שפה לא מדויקת והיעדר ייחוס של אישומים ספציפיים לנאשמים בודדים.[37]
כמה מהמנהיגים הנאצים הבולטים ביותר - אדולף היטלר, היינריך הימלר ויוזף גבלס, התאבדו ולכן לא ניתן היה לשפוט אותם. התובעים רצו לשפוט מנהיגים ייצוגיים של הפוליטיקה, הכלכלה והצבא הנאצי. רוב הנאשמים נכנעו לארצות הברית או לבריטניה.[38]
למרות שרשימת הנאשמים הושלמה סופית ב-29 באוגוסט, כבר באוקטובר דרש ג'קסון להוסיף שמות חדשים לרשימה, אך הדבר נדחה.[43] מבין 24 הנאשמים שהועמדו לדין,[44] נשפט גם מרטין בורמן שלא בפניו, מאחר שבעלות הברית לא ידעו על התאבדותו במאי 1945; קרופ חלה מאוד ובכך לא הועמד לדין; ורוברט ליי התאבד לפני תחילת המשפט. נאצים לשעבר הורשו לשמש כפרקליטים[45] ועד אמצע נובמבר היו לכל הנאשמים עורכי דין. עורכי דינם של הנאשמים פנו במשותף לבית הדין בטענה שאין לו סמכות לשפוט את הנאשמים; אך עתירתם נדחתה. הסנגורים ראו עצמם כפועלים למען לקוחותיהם, אך גם למען האומה הגרמנית.[46] בתחילה תכננו האמריקאים לנסות לשפוט 14 ארגונים ומנהיגיהם, אך זה הצטמצם לשישה: קבינט הרייך, חיל ההנהגה של המפלגה הנאצית, הגסטפו, האס אה, האס אס והאס דה, המטה הכללי של גרמניה (אנ') והפיקוד העליון של הוורמאכט. המטרה הייתה להכריז על ארגונים אלו כפליליים, כדי שחבריהם יוכלו להישפט במהירות על היותם חברים בארגון פשע. בכירים אמריקאים האמינו שהרשעת ארגונים היא דרך טובה להראות שלא רק המנהיגים הנאצים הבכירים אחראים לפשעים, מבלי לגנות את העם הגרמני כולו.[47]
במהלך הקיץ נאבקו כל המשלחות הלאומיות לאסוף ראיות לקראת המשפט הקרוב. התובעים האמריקאים והבריטים התמקדו בראיות תיעודיות ובתצהירים במקום בעדויות של ניצולי השואה. אסטרטגיה זו הגבירה את אמינות המקרה שלהם, שכן עדויות מצד ניצולי השואה נחשבו אז לפחות מהימנות וחשופות יותר להאשמות במשוא פנים, אך הפחיתו את העניין הציבורי בהליך.[48] התביעה האמריקאית הסתמכה על דיווחים של המשרד לשירותים אסטרטגיים ומידע שסופק על ידי ייווא והוועד היהודי-האמריקאי,[49] בעוד שהתביעה הצרפתית הציגה מסמכים רבים שקיבלה מהמרכז לתיעוד יהודי בן זמננו. הפרקליטות זימנה 37 עדים לעומת 83 של ההגנה, לא כולל 19 נאשמים שהעידו מטעמם. התביעה בחנה 110,000 מסמכים גרמניים שנתפסו והכניסה 4,600 מהם לראיות,[50] יחד עם סרט באורך 30 ק"מ ו-25,000 תצלומים.
האמנה אפשרה את קבילותן של כל ראיה שנחשבה כבעלת ערך הוכחה, לרבות תצהירים.[51] עקב החוקים שהובילו להתרופפות הצורך בעדויות, לתמונות, לגרפים, למפות ולסרטים היה חלק חשוב בהפיכת פשעים שנחשבו בלתי-אפשריים לביצוע לכאלה שאנשים האמינו כי ניתן היה לבצעם. לאחר שהתביעה האמריקאית הגישה מסמכים רבים בתחילת המשפט, התעקשו השופטים כי כל הראיות יוקראו בפרוטוקול, מה שהאט את התקדמות המשפט.[52] מבנה האישומים גרם גם לעיכובים מאחר שאותן ראיות הוקראו בסופו של דבר מספר פעמים, כאשר הן היו רלוונטיות הן לקנוניה והן לשאר האישומים.[53]
מהלך המשפטים
ב-20 בנובמבר1945 החלו המשפטים,[54] לאחר שבקשות לדחות את מועד הפתיחה מהתביעה הסובייטית, שרצתה יותר זמן כדי להכין את התיק, נדחו.[55] כל הנאשמים כפרו באשמה. ג'קסון הבהיר כי מטרת המשפטים התרחבה מעבר להרשעת הנאשמים וטען כי בעוד שארצות הברית "לא ביקשה להרשיע את כל העם הגרמני בפשע", גם המשפט "לא שימש לפטור את כל העם הגרמני מאחריות מלבד 21 גברים בתא הנאשמים".[56] אף על פי כן טענו הסנגורים לעיתים קרובות (אם כי לא רוב הנאשמים) שהתביעה ניסתה לקדם אשמה קולקטיבית גרמנית והתנגדה בכוח לאיש קש זה. העדויות שהוצגו על השואה שכנעו כמה משקיפים במשפט שחלק מהגרמנים ודאי היו מודעים אליה זה בזמן הימשכותה.[57]
התביעה האמריקאית והבריטית
ב-21 בנובמבר מסר ג'קסון את הצהרת הפתיחה של התביעה האמריקאית. הנאום התקבל בחיוב על ידי התביעה, בית הדין, הקהל, ההיסטוריונים ואפילו הנאשמים.[58]
התביעה האמריקאית ירדה מהפסים במהלך ניסיונות לספק ראיות על מעשה התוקפנות הראשון, האנשלוס.[59] ב-29 בנובמבר סירבה התביעה להמשיך ולהציג את הפלישה לצ'כוסלובקיה, ובמקום זאת בחרה להקרין סרט הכולל מראות של מחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית. הסרט, שנערך מצילומי שחרור המחנות, זעזע הן את הנאשמים והן את השופטים, שדחו את המשפט. בחירה חסרת הבחנה והצגה לא מאורגנת של ראיות תיעודיות מבלי לקשור אותן לנאשמים ספציפיים הפריעו לעבודת התובעים האמריקאים על סעיף קשירת קשר לביצוע פשעים נגד האנושות.[60] האמריקאים זימנו את מפקד האיינזצגרופןאוטו אולנדורף, שהעיד על רצח של 80,000 איש על ידי אנשי עוצבותיו, ואת גנרל האס אס אריך פון דם באך-צלבסקי, שהודה כי לוחמה אנטי-מפלגתית גרמנית היא מעט יותר מאשר הסתרת השואה.[61]
התביעה הבריטית כיסתה את סעיף האישום בפשעים נגד השלום, שהיה מיותר במידה רבה לתיק קשירת הקשר האמריקאי.[62] ב-4 בדצמבר נשא שווקרוס את הצהרת הפתיחה של התביעה הבריטית, שחלק ניכר ממנה נכתב על ידי הרש לאוטרפכט.[63] שלא כמו ג'קסון, ניסה שווקרוס למזער את החידוש של ההאשמות בניהול מלחמה תוקפנית, תוך שהוא מפרט זאת באמנות האג וז'נבה, אמנת חבר הלאומים, הסכם לוקרנו והסכם קלוג-בריאן.[64] לבריטים נדרשו ארבעה ימים להגיש את טענותיהם. באמצע דצמבר עברו האמריקאים להציג את התיק נגד הארגונים המואשמים,[65] בעוד בינואר הציגו גם הבריטים וגם האמריקאים ראיות נגד נאשמים בודדים. מלבד הארגונים המוזכרים בכתב האישום הזכירו תובעים אמריקאים ובריטים גם את חלקם של משרד החוץ, הצבא והצי הגרמני.
התביעה הצרפתית
מ-17 בינואר עד 7 בפברואר1946 הציגה צרפת את האשמותיה וראיות תומכות. בניגוד לשאר צוותי התביעה התעמקה התביעה הצרפתית בהתפתחותה של גרמניה במאה ה-19, בטענה שהיא חרגה מהמערב בשל הפאן-גרמניות והאימפריאליזם. הם טענו שהאידאולוגיה הנאצית, שהגיעה מהרעיונות המוקדמים הללו, הייתה דומה למחשבה פלילית.[66] התובעים הצרפתים, יותר מעמיתיהם הבריטים או האמריקאים, הדגישו את מעורבותם של גרמנים רבים בפשעים; הם התמקדו בעיקר בעבודות כפייה, ביזה כלכלית ומעשי טבח.[67] התובע אדגר פור קיבץ יחד מדינויות שונות של גרמניה, כגון סיפוח אלזס-לורן, שלטענתו היא פשע נגד האנושות. בניגוד לאסטרטגיית התביעה הבריטית והאמריקאית, שהתמקדו בשימוש במסמכים גרמניים כדי להגיש תיקים, נטלו התובעים הצרפתים את נקודת המבט של הקורבנות, והגישו דוחות משטרה לאחר המלחמה. 11 עדים, בהם קורבנות רדיפות הנאצים, זומנו לתת עדות; ניצולת אושוויץמארי קלוד ואילן-קוטוריה (אנ') העידה על פשעים להם הייתה עדה.[68] האשמות התביעה הצרפתית בפשעי מלחמה התקבלו על ידי בית הדין, למעט הוצאתם להורג של בני ערובה. בשל ההגדרה המצמצמת של פשעים נגד האנושות באמנה, החלק היחיד באישומי הגרמניזציה שהתקבלו על ידי השופטים היה גירוש יהודים מצרפת ומחלקים אחרים של מערב אירופה.
התביעה הסובייטית
רומן רודנקו נושא את הצהרת הפתיחה של התביעה הסובייטית
ב-8 בפברואר פתחה התביעה הסובייטית את תיקה בנאום של רומן רודנקו, שכיסה את כל ארבעת סעיפי התביעה והדגיש מגוון רחב של פשעים שביצעה גרמניה הנאצית. רודנקו ניסה להדגיש את המשותף עם בעלות הברית האחרות תוך דחיית כל דמיון בין השלטון הנאצי לסובייטי.[69] בשבוע שלאחר מכן גייסה לידיה התביעה הסובייטית את פרידריך פאולוס - פילדמרשל גרמני שנתפס לאחר קרב סטלינגרד - כעד מטעמה וחקרה אותו על ההכנות למבצע ברברוסה.[70] פאולוס הפליל את מקורביו לשעבר, והצביע על קייטל, יודל וגרינג כנאשמים האחראים ביותר למלחמה.[71]
יותר מאשר משלחות אחרות, הראו התובעים הסובייטים את הפרטים הנוראיים על הזוועות שביצעו הנאצים, במיוחד מותם ברעב של 3 מיליון שבויי מלחמה סובייטים וכמה מאות אלפי תושבי לנינגרד במהלך המצור על העיר. למרות שהתובעים הסובייטים עסקו באופן נרחב ביותר ברצח שיטתי של יהודים במזרח אירופה, הם טשטשו לעיתים את גורלם יהודים עם זה של לאומים סובייטים אחרים.[72] למרות שהיבטים אלה כבר כוסו על ידי התביעה האמריקאית, הציגו התובעים הסובייטים ראיות חדשות מדוחות ועדה סובייטית וחקירות של קציני אויב בכירים.[73]לב סמירנוב הציג עדויות על טבח לידיצה בצ'כוסלובקיה, והוסיף כי הפולשים הגרמנים הרסו אלפי כפרים ורצחו את תושביהם ברחבי מזרח אירופה.[74] התביעה הסובייטית הדגישה את ההיבט הגזעני של מדיניות כגון גירוש מיליוני אזרחים לגרמניה לצורך עבודת כפייה, רצח ילדים, ביזה שיטתית של שטחים כבושים וגניבה או הרס של מורשת תרבותית.[75] התביעה הסובייטית ניסתה גם לפברק את האחריות הגרמנית לטבח יער קאטין, שביצע למעשה הנ.ק.ו.ד.. למרות שהתובעים המערביים מעולם לא דחו בפומבי את האישום על ביצוע הטבח מחשש להטיל ספק בהליך כולו, הם היו סקפטיים. ההגנה הציגה ראיות לאחריות סובייטית לטבח[76] והוא לא הוזכר כלל בפסק הדין.[77]
בהשראת הסרטים שהציגה התביעה האמריקאית, הזמינה ברית המועצות שלושה סרטים למשפט שהציגו, בין היתר, הרס ערים סובייטיות, תוך שימוש בצילומים של יוצרי קולנוע סובייטים וכן צילומים מסרטי חדשות גרמניים.[78] הסרט השני כלל צילומים של שחרור מחנות הריכוז וההשמדה מיידנק ואושוויץ ונחשב אפילו יותר מטריד מסרט שהציגה התביעה האמריקאית. עדים סובייטים כללו כמה ניצולים מפשעי הנאצים, ביניהם שני אזרחים שחיו במהלך המצור על לנינגרד, איכר שכפרו נהרס בלוחמה אנטי-מפלגתית, רופא של הצבא האדום שראה חלק מהזוועות במחנות השבויים[79] ושני ניצולי השואה - שמואל רג'זמן (אנ'), ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה והמשורראברהם סוצקבר, שתיאר את רצח רבבות יהודים מווילנה.[80] עדויות התביעה הסובייטית התקבלו יפה בדרך כלל והציגו ראיות משכנעות לגבי סבל העם הסובייטי ותרומותיו לניצחון במלחמה.[81]
ההגנה
ממרץ עד יולי 1946 הציגה ההגנה את טיעוני הנגד שלה. בטרם סיימה התביעה את הצגת ראיותיה, היה ברור כי עניינם הכללי הוכח, אך נותר לקבוע את אחריותו האישית של כל נאשם.[82] אף אחד מהנאשמים לא ניסה לטעון שפשעי הנאצים לא התרחשו כלל.[83] חלק מהנאשמים הכחישו שהיו מעורבים בפשעים מסוימים או הפגינו באופן בלתי סביר לבורות בהם, בפרט הפתרון הסופי.[84] כמה סנגורים הפכו את טיעוני התביעה כדי לטעון שהלך הרוח הסמכותי וציותם של הגרמנים למדינתם פוטרים אותם מכל אחריות אישית. רובם דחו שגרמניה חרגה מהציוויליזציה המערבית, בטענה שמעט גרמנים יכלו לתמוך בהיטלר משום שגרמניה הייתה מדינה מתורבתת.[85]
ההגנה ניסתה להאשים את היטלר באחריות לביצוע הפשעים, שהוזכר 12,000 פעמים במהלך המשפט - יותר מחמשת הנאשמים המובילים ביחד. אישים נאצים נעדרים ומתים אחרים, כולל היינריך הימלר, ריינהרד היידריך, אדולף אייכמן ומרטין בורמן, הואשמו גם הם על ידי ההגנה.[86] כדי להתמודד עם הטענות לפיהן נאשמים שמרנים אפשרו את עליית הנאצים לשלטון, האשימו הסנגורים בכך את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, איגודים מקצועיים ומדינות אחרות שקיימו יחסים דיפלומטיים עם גרמניה.[87] לעומת זאת, נמנעו רוב הנאשמים מלהפליל זה את זה.[88] רובם טענו גם לכך שחשיבותם בתוך המערכת הנאצית הייתה נמוכה. אך הרמן גרינג נקט בגישה ההפוכה, בציפייה כי יוצא להורג אך יזוכה בעיני העם הגרמני.
תגובות הנאשמים לאישומים היו שונות. היו כאלו, ובראשם הרמן גרינג, אשר המשיכו להתנהג כאילו עודם שולטים באירופה ביד רמה. הם כפרו בסמכותו של בית הדין לדון באישומים ועמדו על כך שכל מעשיהם נעשו בסמכות ולטובת העם הגרמני (התבדחותו של גרינג בחקירה הנגדית - "תשאלו כל גנרל וכל חייל פשוט, אם הם מעדיפים ללכת למלחמה או הביתה") היו כאלו אשר הכחישו את אחריותם האישית והטילו את האשמה על השיטה, שלא יכלו לסרב לפקודותיו של היטלר ושהיו רק בורג במכונה, על אף המשרה הרמה שבה אחזו (אלפרד יודל - "יש לי מצפון נקי לפני אלוהים ולפני בני עמי"), והיו אנשים כהנס פרנק, אשר הביעו חרטה. ידועה אמרתו של הנס פרנק: "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה". אלברט שפר קיבל אחריות על עצמו בהיותו חלק מהממשלה הנאצית אף על פי שטען שלא השתתף ולא היה מודע לרבים ממעשי הזוועה של המשטר.[89]
האמנה לא הכירה בהגנת "Tu quoque (אנ')" - היא ביקשה לזכות את הנאשמים בטענה שבעלות הברית ביצעה את אותם פשעים שבהם הואשמו הנאשמים. למרות שהסנגורים השוו שוב ושוב את חוקי נירנברג לחקיקה שבוצעה במדינות אחרות, דחו השופטים טיעון זה. אלפרד זיידל ניסה שוב ושוב לחשוף את הפרוטוקולים הסודיים של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב; למרות שבסופו של דבר הוא הצליח, לא היה הדבר רלוונטי מבחינה משפטית והשופטים דחו את ניסיונו להעלות את חוזה ורסאי לסדר היום.[90] שישה נאשמים הואשמו בפלישה הגרמנית לנורווגיה, ועורכי דינם טענו כי פלישה זו נעשתה כדי למנוע פלישה בריטית לאותה מדינה; טיוח מנע מההגנה לנצל טיעון זה. אדמירל הציצ'סטר נימיץ העיד והודה כי גם הצי האמריקאי השתמש בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת;[91] עורך דינו של קרל דניץ טען בהצלחה שמשמעות הדבר היא שהדבר לא יכול להיחשב כפשע. השופטים אסרו על רוב הראיות על מעללי בעלות הברית להישמע בבית המשפט.[92]
סנגורים רבים התלוננו על היבטים שונים בהליך המשפט וניסו להכפיש את כולו.[93] על מנת לפייסם, ניתנה לנאשמים יד חופשית עם עדיהם ובשל כך נשמעו עדויות רבות שאינן רלוונטיות.[94] עדי הנאשמים הצליחו לעיתים לזכותם, אך עדים אחרים - בהם רודולף פרנץ הס, מפקד אושוויץ לשעבר והנס ברנד גיזביוס, חבר בתנועת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם - חיזקו את תיק התביעה.[95] במהלך המשפט אפשרו השופטים לנאשמים מרחב תמרון נוסף כדי להוקיע את ברית המועצות, שהתגלתה בסופו של דבר כחברה בקשר לפרוץ מלחמת העולם השנייה.[96] המשפט הפך לאמצעי לא רק לגינויה של גרמניה, אלא גם של ברית המועצות.[97]
נעילת המשפט
ב-31 באוגוסט הוצגו הטיעונים המסכמים. במהלך המשפט העלו פשעים נגד האנושות ובמיוחד נגד יהודים (שהוזכרו כקורבנות פשעי הנאצים הרבה יותר מכל קבוצה אחרת) את סעיף האישום בניהול מלחמה תוקפנית. בניגוד להצהרות הפתיחה של התביעה, כל שמונת הטיעונים המסכמים הדגישו את השואה; והתביעה הצרפתית והבריטית הפכו אותה לסעיף האישום העיקרי, בניגוד לסעיף התוקפנות.[98] כל התובעים מלבד האמריקאים הזכירו את המושג "רצח עם", שהומצא על ידי המשפטן הפולני-יהודירפאל למקין.[99] התובע הבריטי שוקרוס ציטט עדויות על משפחה יהודית שנרצחה מדובנו, אוקראינה.[100] במהלך הצהרות הסיום אכזבו רוב הנאשמים את השופטים בשקרים ובהכחשות. שפר הצליח ליצור רושם של התנצלות מבלי לקחת אשמה אישית או לנקוב בשמות של קורבנות אחרים מלבד העם הגרמני. ב-2 בספטמבר ניתן פסק הדין של בית הדין; והשופטים נסוגו להסתגרות כדי להכריע בפסק הדין ובגזרי הדין, שהיו בדיון מאז יוני. פסק הדין נוסח על ידי סגן השופט הבריטי במשפט נורמן בירקט (אנ'). כל שמונת השופטים השתתפו בדיונים, אך הסגנים לא יכלו להצביע.
הכרעת הדין
בית הדין הצבאי הבין-לאומי קיבל את עמדת התביעה וקבע כי סעיף התוקפנות הוא האישום החמור ביותר נגד הנאשמים, מכיוון ש"מלחמה היא בעצם דבר רע" ו"לפיכך, ליזום מלחמת תוקפנות, אינו רק פשע בין-לאומי; זהו הפשע הבין-לאומי העליון השונה רק מפשעי מלחמה אחרים בכך שהוא מכיל בתוכו את הרוע המצטבר של השלם".[101] עבודת השופטים הפכה לקשה בשל היקף הפשעים המפורטים באמנת נירנברג. השופטים לא ניסו להגדיר את עבירת התוקפנות[102] ולא הזכירו את הרטרואקטיביות של האישומים בפסק הדין.[103] למרות הספקות המתמשכים של חלק מהשופטים, קבעה הפרשנות הרשמית של בית הדין כי לכל האישומים יש בסיס מוצק במשפט הבין-לאומי המנהגי וכי המשפט היה הוגן מבחינה פרוצדורלית. השופטים היו מודעים לכך שגם בעלות הברית וגם מדינות הציר תכננו או ביצעו מעשי תוקפנות, וכתבו את פסק הדין תוך שהקפידו להימנע מהכפשה של ממשלות בעלות הברית או של מדינות בית הדין.[104]
השופטים קבעו כי הייתה קנוניה מתוכננת לביצוע פשעים נגד השלום, שמטרותיה היו "שיבוש הסדר האירופי" ו"יצירת גרמניה הגדולה מעבר לגבולות 1914". בניגוד לטענתו של רוברט ה. ג'קסון, לפיה החלה הקנוניה עם ייסוד המפלגה הנאצית ב-1920, תיארך פסק הדין את תכנון התוקפנות ל"ועידת הוסבאך" ב-1937.[105] האשמת הקנוניה גרמה לחוסר הסכמה משמעותי בקרב השופטים; דונדייה דה ואבר רצה לבטל את האישום. באמצעות פשרה שהציעו השופטים הבריטים, הומר האישום בקשירת קשר לביצוע פשע למלחמה תוקפנית.[106] רק שמונה נאשמים הורשעו באישום זה; כל השמונה נמצאו אשמים גם בפשעים נגד השלום. כל 22 הנאשמים הואשמו בפשעים נגד השלום, ו-12 הורשעו.[107] האישומים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות החזיקו מעמד בצורה הטובה ביותר, כאשר רק שני נאשמים שהואשמו בטענה זו זוכו.[108] השופטים קבעו כי פשעים נגד האנושות הנוגעים ליהודי גרמניה לפני 1939 אינם בסמכותו של בית המשפט משום שהתביעה לא הוכיחה קשר למלחמה תוקפנית.[109]
ארבעה ארגונים נקבעו כפליליים: חיל ההנהגה של המפלגה הנאצית, האס אס, הגסטפו והאס דה, אם כי כמה דרגים ותתי-קבוצות נמוכים יותר לא הוגדרו כך.[110] פסק הדין אפשר להטיל אחריות פלילית אינדיבידואלית רק אם ניתן היה להוכיח חברות מרצון וידע על המטרה הפלילית, מה שמסבך את מאמצי הדה-נאציפיקציה.[111] האס אה, הקבינט של היטלר, המטה הכללי והפיקוד העליון של הוורמאכט לא הואשמו ולא הוגדרו כארגוני פשע. אף על פי שהנהגת הוורמאכט לא נחשבה לארגון לפי האמנה,[112] היה מצג שווא של פסק הדין כזיכוי אחד מהיסודות של מיתוס הוורמאכט החף מפשעי מלחמה. למרות זאת הביא המשפט לסיקור פשעי המלחמה השיטתיים שלו בעיתונות הגרמנית.[113]
בתחילה תוכנן להקים בית דין בין-לאומי שני שישפוט תעשיינים גרמנים, אך הדבר מעולם לא יצא אל הפועל בגלל חילוקי דעות בין מדינות בעלות הברית.[117]12 משפטים נוספים נערכו אך ורק על ידי ארצות הברית באותו אולם בו התכנס בית הדין הצבאי הבין-לאומי.[118] בהתאם לחוק שאומץ על ידי מועצת השליטה של בעלות הברית, עצרו כוחות ארצות הברית כמעט 100,000 גרמנים באשמת ביצוע פשעי מלחמה.[119] משרד היועץ הראשי לפשעי מלחמה זיהה 2,500 פושעי מלחמה מרכזיים, מתוכם נשפטו 177.[120] רבים מהפושעים הגרועים ביותר לא הועמדו לדין מסיבות לוגיסטיות או כלכליות.
משפטים אלו הדגישו את הפשעים שבוצעו במהלך השואה. במשפטים העידו 1,300 עדים, הכניסו יותר מ-30,000 מסמכים לראיות ופרוטוקוליהם התפרסו על גבי 132,855 עמודים, בעוד שפסקי הדין הסתכמו ב-3,828 עמודים.[122] מתוך 177 נאשמים הורשעו 142 מהם ו-25 נידונו למוות; חומרת העונש הייתה קשורה לקרבתו של הנאשם לשואה.
בסך הכל הוסמכו 249 עיתונאים לסקר את המשפטים מבית הדין הבין-לאומי, והונפקו 61,854 כרטיסי מבקרים. בצרפת נתקל גזר דינו של רודולף הס וזיכוי ארגונים נאצים בזעם, שכן הם נתפסו כעונשים מקלים מדי. בממלכה המאוחדת, על אף שדווח על מגוון רחב של תשובות, היה קשה להחזיק את ההליך המשפטי לאורך זמן. כשהתובע אוכזב מגזר הדין, התרצתה ההגנה.
בזמן המשפטים התמקדו גרמנים רבים במציאת מזון ומחסה.[123] למרות זאת הם קראו ברובם דיווחים בעיתונות על המשפטים.[124] בסקר משנת 1946 טענו 78% מהגרמנים כי המשפט מנוהל כהוגן, אך ארבע שנים לאחר מכן ירד המספר ל-38%, כאשר 30% חשבו שהוא לא נוהל כהוגן. עם תחילת המלחמה הקרה החלה הסביבה הפוליטית המשתנה במהירות להשפיע על יעילות המשפטים.[125] המטרה החינוכית של בתי הדין הצבאיים בנירנברג הייתה כישלון, בין השאר בגלל ההתנגדות למשפטי פשעי מלחמה בחברה הגרמנית, אבל גם בגלל סירובו של צבא ארצות הברית לפרסם את תיעוד המשפט בגרמנית מחשש שהדבר יערער את המאבק נגד קומוניזם.[126]
הכנסיות הגרמניות, הקתוליות והפרוטסטנטיות כאחד היו תומכים קולניים בהענקת חנינה לפושעי המלחמה שהורשעו במשפטים.[127] הדבר זכה גם לתמיכה חוצת מפלגות בגרמניה המערבית שהוקמה ב-1949. האמריקאים סיפקו את הרצונות הללו לקשור את גרמניה המערבית לגוש המערבי, והחלו בשחרורים מוקדמים של מורשעי בית הדין הצבאי בנירנברג ב-1949. בשנת 1951 ביטל נציב בעלות הברית העליון ג'ון מקלוי (אנ') את רוב גזרי הדין שניתנו במשפטים ושלושת האסירים האחרונים, שכולם הורשעו במשפט האיינזצגרופן, שוחררו ב-1958.[128] הציבור הגרמני ראה בכך אישור למה שהם ראו כחוסר לגיטימיות של המשפטים. נאשמי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג נזקקו לאישור מברית המועצות על מנת שישחררו אותם; שפר לא הצליח להשתחרר שחרור מוקדם והס נשאר בכלא עד להתאבדותו שם ב-1987.[129] בסוף שנות ה-50 החל קונצנזוס זה בגרמניה המערבית להישחק, עקב גילויים חדשים של פשעים מצד הנאצים.
מורשת
בית הדין הצבאי הבין-לאומי ואמנתו סימנו את "תחילתו האמיתית של המשפט הפלילי הבין-לאומי".[130] המשפט זכה לקבלת פנים מעורבת, החל מהאדרתו ועד לגינויו.[131] בתחילה היו התגובות למשפט שליליות בעיקרן, אך הפכו לחיוביות יותר עם הזמן.
התביעה הסלקטיבית אך ורק של מדינות הציר המובסות והצביעות של כל ארבע המעצמות זכו לביקורת עיקשת ביותר. פעולות כמו הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, גירוש מיליוני גרמנים ממרכז ומזרח אירופה, גירוש אזרחים לעבודות כפייה ודיכוי אלים של התקוממויות אנטי-קולוניאליות נחשבו לבלתי חוקיות לפי ההגדרות של פשעים בין-לאומיים באמנת נירנברג. מחלוקת נוספת נבעה ממשפט הנאשמים בגין מעשים שלא הוגדרו כפליליים אז, בפרט פשעים נגד השלום. חדשניים באותה מידה אך פחות שנויים במחלוקת היו פשעים נגד האנושות, האשמת קנוניה ועונשים פליליים על יחידים בגין הפרות של החוק הבין-לאומי.[132]
'Crimes Against Peace' and International Law, by Kirsten Sellars, Cambridge University Press, 2013
"Holocaust on Trial: Mass Observation and British Media Responses to the Nuremberg Tribunal, 1945–1946" by Caroline Sharples in Britain and the Holocaust: Remembering and Representing War and Genocide, pp. 31–50, Palgrave Macmillan UK, 2013
The Crime of Aggression in International Criminal Law: Historical Development, Comparative Analysis and Present State, by Sergey Sayapin, T.M.C. Asser Press, 2014
The Betrayal: The Nuremberg Trials and German Divergence, by Kim Christian Priemel, Oxford University Press, 2016
Soviet Judgment at Nuremberg: A New History of the International Military Tribunal after World War II, by Francine Hirsch, Oxford University Press, 2020
Postwar Soldiers: Historical Controversies and West German Democratization, 1945–1955, by Jörg Echternkamp, Berghahn Books, 2020
ג'ואל דימסדייל, אנטומיה של רשע: חידת פושעי המלחמה הנאצים, מושב בן שמן: כתר ספרים, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
משפט נירנברג: פסק הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי, בהוצאת "יד ושם", תשכ"ב
Kolumba dari Terryglass (Kolum) (wafat 13 Desember 552) merupakan putra Ninnidh, keturunan Crinthainn, Raja Leinster. Kolumba adalah murid Santo Finian dari Clonard.[1] Dia adalah salah satu dari 12 Rasul Irlandia.[2] Referensi ^ Edmonds, Columba. St. Columba of Terryglass. The Catholic Encyclopedia. Vol. 4. New York: Robert Appleton Company, 1908. 24 Jul. 2013 ^ Grattan-Flood, William. The Twelve Apostles of Erin. The Catholic Encyclopedia. Vol. 1. New York: Robert Appleton C...
Catholic cardinal (1882–1961) This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: Marcello Mimmi – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (July 2020) (Learn how and when to remove this template message) His EminenceMarcello MimmiSecretary of the Sacred Consistorial CongregationChurchRoman Catholic ChurchA...
Инцидент в Шег-Харборе — сообщение о предположительном крушении неопознанного летающего объекта крупных размеров в водах близ порта Шег-Харбор, небольшой рыбацкой деревушки в канадской провинции Новая Шотландия, 4 октября 1967 года[1]. Предполагаемый инцидент рассле...
In mathematics, a Markov odometer is a certain type of topological dynamical system. It plays a fundamental role in ergodic theory and especially in orbit theory of dynamical systems, since a theorem of H. Dye asserts that every ergodic nonsingular transformation is orbit-equivalent to a Markov odometer.[1] The basic example of such system is the nonsingular odometer, which is an additive topological group defined on the product space of discrete spaces, induced by addition defined as...
American writer and television and radio personality For other people named William Sears, see William Sears (disambiguation). William Sears William Bernard Sears (March 28, 1911 – March 25, 1992) was an American writer and a popular television and radio personality in various shows culminating in the 1950s with In the Park but left television popularity to promote the Baháʼí Faith in Africa and embarked on a lifelong service to the religion, for some 35 years as Hand of the Cause, t...
Aspect of history For other uses, see List of Irish uprisings. Irish revolutionary periodThe Birth of the Irish Republic; painting by Walter PagetNative name Tréimhse Réabhlóideach in EirinnDate1912 (1912) to 1923 (1923)LocationIrelandOutcomePartition of Ireland; Anglo-Irish Treaty; establishment of Irish Free State and Northern Ireland vteIrish revolutionaryperiod (1912–1923)Events Home Rule Crisis (1912–14) Curragh mutiny (1914) Howth gun-running (1914) Larne gun-runni...
American Licorice CompanyTypePrivateIndustryFoodFounded1914[1]HeadquartersLa Porte, Indiana, U.S.Websitewww.americanlicorice.com American Licorice Company is an American candy manufacturer founded in Chicago, Illinois in 1914, and headquartered in La Porte, Indiana.[2][3] The company has manufacturing facilities in Union City, California and La Porte.[1] History In 1925, the company began West operations in San Francisco, California.[4] That same year, ...
Indian daily newspaper Not to be confused with The Daily Telegraph. The TelegraphThe 20 August 2013 front page ofThe TelegraphTypeDaily newspaperFormatBroadsheetOwner(s)ABP GroupEditor-in-chiefAtideb SarkarFounded7 July 1982; 41 years ago (1982-07-07)LanguageEnglishHeadquarters6, Prafulla Sarkar Street, Kolkata, West Bengal, IndiaCountryIndiaCirculation352,972 Daily[1] (as of December 2019)Sister newspapersAnandabazar PatrikaOCLC number271717941 Websitewww.telegr...
71 % - Н2O Hari Air Sedunia (bahasa Inggris: World Day for Water) adalah perayaan yang ditujukan sebagai usaha-usaha menarik perhatian publik akan pentingnya air bersih dan usaha penyadaran untuk pengelolaan sumber-sumber air bersih yang berkelanjutan.[1] Hari Air Sedunia diperingati setiap tanggal 22 Maret, inisiatif peringatan ini di umumkan pada Sidang Umum PBB ke-47 tanggal 22 Desember 1992 di Rio de Janeiro, Brasil. Setiap tahunnya pada Hari Air Sedunia terdapat tema kh...
Socket 370 Тип разъёма ZIF Форм-факторы процессоров PPGA, FCPGA, FCPGA2 Число контактов 370 Используемая шина AGTL/AGTL+ Частота FSB, МГц 66 — 133 МГц Напряжение, В 1.05 — 2.10 В Процессоры Intel Pentium III, Celeron, VIA Cyrix III, C3 Медиафайлы на Викискладе Интерфейс Socket 370 был представлен компанией Intel 4 январ...
Not to be confused with Belgharia, Nadia. This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: Belgharia – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (January 2019) (Learn how and when to remove this template message) Neighbourhood in West Bengal, IndiaBelghariaNeighbourhoodFeeder road to Belgharia railway stati...
Religious practices in ancient Rome Roman Empire religion redirects here. For the later Christian church, see Christianity as the Roman state religion. Religion inancient RomeMarcus Aurelius (head covered)sacrificing at the Temple of Jupiter Practices and beliefs libation votum temples festivals ludi funerals Funerary art imperial cult mystery religions Ver sacrum Priesthoods Pontifices Augures Vestales Flamines Fetiales Epulones Fratres Arvales Deities Twelve major gods Capitoline Triad Aven...
Iranian filmMelbourneofficial international film poster created by Karang TayyariDirected byNima JavidiWritten byNima JavidiStarring Payman Maadi Negar Javaherian Mani Haghighi Shirin Yazdanbakhsh Elham Korda Roshanak Gerami Alireza Ostadi Vida Javan Running time91 Minutes[1]CountryIranLanguagePersian Melbourne (Persian: ملبورن) is a 2014 Iranian drama film written and directed by Nima Javidi, starring Payman Maadi and Negar Javaherian.[1] it was premiered at the 32nd Fa...
A Região Turística de Kumgang-san. O turismo na Coreia do Norte é organizado pela estatal Organização de Turismo (Ryohaengsa). Cada grupo de viajantes bem como visitantes/turistas individuais são permanentemente acompanhados por um ou dois guias, que normalmente falam o idioma materno e o idioma do turista. Enquanto o turismo tem aumentado ao longo dos últimos anos, turistas de países ocidentais continuam poucos. A maioria dos turistas vem da China, Rússia e Japão. Cidadãos russos ...
Rugby teamManuma SamoaUnionSamoa Rugby Union[1]Founded2019 (Kagifa Samoa)2020 (Manuma Samoa)Ground(s)Apia Park (Cap: 12,000)Coach(es)Brian LimaCaptain(s)Patrick Fa’apaleLeague(s)Global Rapid RugbyUnion websitewww.manusamoa.com Manuma Samoa is a professional rugby union team based in Samoa that plays in the Global Rapid Rugby competition.[1] Founded in 2019 as Kagifa Samoa, the team is backed by the Samoa Rugby Union.[2] Name and logo Manuma, in Samoan, refers to the ...
Municipio de Smithfield Municipio Municipio de SmithfieldUbicación en el condado de Jefferson en Ohio Ubicación de Ohio en EE. UU.Coordenadas 40°14′45″N 80°49′08″O / 40.245833333333, -80.818888888889Entidad Municipio • País Estados Unidos • Estado Ohio • Condado JeffersonSuperficie • Total 97.61 km² • Tierra 97.29 km² • Agua (0.33 %) 0.33 km²Altitud • Media 298 m s. n. m.Población&#...
Sign about Marchioness of Aberdeen and Temair, or Lady Aberdeen. Lady Aberdeen refers to the Marchioness of Aberdeen and Temair, by right or marriage. Notable Marchionesses have included: Ishbel Hamilton-Gordon, Marchioness of Aberdeen and Temair (1857–1939), women's rights activist and wife of John Hamilton-Gordon, 1st Marquess of Aberdeen and Temair June Gordon, Marchioness of Aberdeen and Temair (1913–2009), musician and wife of David Gordon, 4th Marquess of Aberdeen and Temair Topics ...
This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: This Year's Blonde – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (December 2011) (Learn how and when to remove this template message) 1980 American TV series or program This Year's BlondePrint adWritten byGarson Kanin (novel)James Lee (teleplay)Direct...
