משפחת איבלין (אנגלית: Ibelin), בית רוזני יפו ואשקלון, הייתה ממשפחות האצולה המשפיעות ביותר בממלכת ירושלים הצלבנית, ובניה ובנותיה היו מן הגורמים העיקריים לכל טלטולי המדינה. האריסטוקרטים של בית איבלין היו בכירי האצולה הצלבנית, ושימשו כרוזנים, נסיכים, קונטאבלים, עוצרים ומלכים, תוך שהם מרכזים בידיהם את רוב הכוח האוליגרכי של האצילים והברונים בממלכות הצלבניות. במשך תקופות מסוימות שלט בית איבלין למעשה בממלכת ירושלים כולה (משנת 1205 עד 1210, ומשנת 1243 עד התמוטטות ממלכת ירושלים ב-1291), פיקד באופן ישיר על ירושלים (ב-1187), והנהיג את הממלכה הצלבנית של קפריסין (ברוב השנים שבין 1218-1267). תחום השליטה הרשמי של המשפחה בשנים מאוחרות יותר כלל את רוזנות יפו ואשקלון (שהתפרשה אז על פני כל דרום ארץ ישראל), הערים המרכזיות ארסוף, עכו - שהיוותה בירה למחצה לממלכה באותם הזמנים - וביירות, בממלכת ירושלים, ופמגוסטה ולימסול בקפריסין, מבצר קיימונט-מונס קיין, ולזמן מה אף משלה המשפחה בנסיכות הגליל. ההיסטוריה שלה מתפרשת בקירוב מ-1100 עד 1290, על פני מאתיים ותשעים שנה, וחופפת לקורותיהן של ממלכות ירושלים וקפריסין. פרופ' יהושע פראוור כינה את בית איבלין: "משפחה של מדינאים וממליכי מלכים".
קורותיו של בית איבלין מהווים את סיפורם של כל האצילים, האבירים, הרוזנים והברונים שבממלכה הצלבנית, שכן בית איבלין היוו תמיד את עיקר הכוח האוליגרכי, כמשקל נגד לכוח שליטתו המונרכית של המלך באותה העת; כאשר ירדה קרנו של בית איבלין, נפל כוח האצילים, וכאשר שלטו בית איבלין בממלכה, שלטו בה באופן חלקי האריסטוקרטים כולם.
ראשית המשפחה
במסע הצלב הראשון של גוטפריד מבויון, כבשו כוחותיו בשנת 1099 את יבנה (היא העיירה יִבְּנא (يبنى), דרומית מזרחית ליבנה המודרנית), ושנה לאחר מכן נכבשה ללא קרב העיר יפו, אז מבצר חרב ונמל לא פעיל. מבצר יפו נבנה שוב, ובגלל חשיבותו האסטרטגית נותרו הערים בגדר נחלה של מלך ירושלים עד לשנת 1110, אז ניתנה הרוזנות להוגו הראשון מפואיסה, רוזן יפו. בנו, הוגו השני מפואיסה, שהיה אחיינה של המלכה מליסנדה, הוביל בשנת 1134 התנגדות למול המלך פולק מאנז'ו, בעלה של מליסנדה התככנית, שנישל את האצילים הוותיקים מעמדותיהם הבכירות בממלכה; המלך החליט לסלק את הוגו, האשימו בניאוף עם מליסנדה והורה להגלותו. הוגו התבצר ביפו, איחד את כוחותיו עם הצבא המצרי-ערבי באשקלון והביס את הצבא ששלח המלך כדי לעצרו, אך בסופו של דבר לא הצליח להמשיך ולהחזיק מעמד מול המלך, והוגלה מממלכת ירושלים. המלך ציווה להעניק את הרוזנות לבנו השני, אמלריך, שהוכרז כרוזן יפו עם הגיעו לגיל הבגרות; וכן תיגמל את הקונטאבל של יפו, באריסאן דה איבלין, שנטה לטובתו והעניק לו כפיאודום את האחוזה הווסאלית של יבנה, היא איבלין. ב-1141 הוקמה ביבנה מצודה רבועה בשם "מיראבל" (Mirabel - יפה נוף), על שם הנוף היפה הנשקף משם; ויליאם מצור מספר עליה: "הם בנו בצורה חזקה מאוד מבצר ובו ארבעה מגדלים, על הגבעה - לאחר שהניחו את היסודות לעומק". מצודה זו, לימים מצודת איבלין, הייתה חלק משרשרת המבצרים שבנה פולק כדי לשמור על אשקלון הפטימית-מצרית לבל יצאו ממנה גדודי פשיטה מוסלמיים אל עומק השטח הצלבני. והיא ניתנה יחד עם רמלה הסמוכה כנחלה לבית איבלין, כאשר יבנה משמשת, תחת השם איבלין, כבירת רוזנות יפו ואשקלון כולה. רוזנות יפו הייתה פטרוניתן של הסניוריות של רמלה, יבנה ומיראבל, שהיו מאוחדות שלושתן בשליטת האיבלינים. באריסאן ד'איבלין נישא להאלביס, יורשת רמלה, ממנה נולדו לו הוגו, בלדווין, באריסאן (שכונה באליאן), אֶרמֶנגַארד וסטפאני.
המשפחה זכתה לעלייה ניכרת במעמדה בתוך שני דורות בלבד, אך באותן נסיבות ששררו בממלכה הצלבנית הצעירה, בה הקרבות והתנאים הקיומיים הפילו חללים רבים לפחות כמו המריבות הכלליות והפרטיות, היו דרושים תחליפים רבים למשרות שהתפנו, והעלייה במעמד שם הייתה קלה בהרבה מאשר באירופה.
בתקופת שלטונו של אמלריך הראשון
בשנת 1153 כבש בנו הראשון של פולק, בלדווין השלישי מלך ירושלים, את העיר אשקלון מידי המצרים, והוסיף אותה לנחלתו של אחיו אמלריך, מחזק בכך את מעמדה של הרוזנות כאחת מהישויות הפיאודליות החשובות והחזקות בממלכה. בשנת 1162 הוכתר אמלריך למלך. קודם הכתרתו נתגלתה בעיה, כאשר אשתו, אגנס דה קורטניי - שהייתה נשואה בעבר לרנו ממארש, וסאל של רוזנות אדסה (ממנו התאלמנה עם מותו בקרב אינב, בו הובס צבא נסיכות אנטיוכיה בידי נור א-דין) ואז אורסה להוגו לבית איבלין, בנו של באריסאן, כשלא ידוע האם נישאה לו, ולאחר מכן נישאה לאמלריך וילדה לו את סיבילה ובלדווין הרביעי - הייתה דודניתו מדרגה רביעית של אמלריך, ועם ההכתרה כפו הפטריארך הלטיני והמועצה הפיאודלית על המלך לגרשה; לכן שבה אגנס לארוסה לשעבר, הוגו מאיבלין, ונישאה לו בשנת 1163. על אף ביטול הנישואים הוכרזו ילדיהם של אמלריך ואגנס כצאצאים חוקיים וכך הוסר החשש כי לא יוכלו לרשת את המלך בשעת הצורך. דרך ילדיה המשיכה אגנס להחזיק בהשפעה רבה על החצר בירושלים, וזאת למשך שנים רבות. הוגו מאיבלין נפטר בשנת 1169 בעת מסע צליינות אל סנטיאגו דה קומפוסטלה, ובשנת 1170 התחתנה אגנס עם הרוזן רג'ינלד מצידון, נכדו של אסטאש גרנייה. כעת הייתה רוזנות יפו ואשקלון, שליטת הסניוריה של איבלין, בשליטה ישירה של בני משפחת המלוכה, ושטחיה העבירו תשלומים ומס לממלכה.
המלך אמלריך הראשון נשא בינתיים (בשנת 1167) נסיכה ביזנטית בשם מריה קומננה, וממנה נולדה לו בת שלישית, איזבל, שזכויותיה לכתר היו זהות לזכויות אחיה למחצה סיביל ובלדווין. כשנפטר אמלריך בשנת 1174 הוריש למריה את שכם, ולכס המלכות עלה בלדווין הרביעי "המצורע", בנה של אגנס. ההיסטוריון הבריטי כריסטופר טיירמן (אנ') מציין כי בלדווין הרביעי היה בעיקר שליט בובה, בעוד ענייני ממלכת ירושלים נקבעים על ידי אמו, תומכיה והעוצרים שמונו על ידיהם: תחילה הרוזן מילון דה פלאנסי, יועצו של אמלריך, ולאחר מכן הרוזן רמון השלישי מטריפולי. אגנס מקורטניי חזרה לחצר המלוכה כאימו של המלך, נטלה תפקיד מרכזי בניהול הממלכה, ושימשה כאחד מעמודי התווך של מפלגת החצר, בעוד צרתה מריה קומננה נדחקת לשולי הזירה הפוליטית, בשכם.
מפלגות חצר המלך בלדווין הרביעי
חותמו של באליאן דה איבלין
בתקופה זו, בשנות מלכותו של בלדווין הרביעי, היו בכירי משפחת איבלין האחים בלדוויןובאליאן דה איבלין, שנולדו במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה. בשנת 1169 קיבל באליאן את האחוזה המשפחתית ביבנה לידיו בעוד הסניורה של רמלה עברה לידי אחיו בלדווין. מאוחר יותר, בעת קרב גזר, נלחמו האחים שכם אל שכם בחוד החנית של ההתקפה הצלבנית שניפצה את שורות הצבא המצרי בפיקודו של צלאח א-דין.
בשנת 1174 הגיעו זוג אצילים צרפתיים בשם אמלריך וגי דה ליזיניאן לחופי ממלכת ירושלים, ורקמו קשרי ידידות אמיצה עם אגנס ובתה סיבילה. עקב קשרים אלו זכה אמלריך בשנת 1179 בתפקיד הקונטאבל של ממלכת ירושלים. במהלך שנת 1174 נישא אמלריך דה ליזיניאן לאשיבה דה איבלין (צרפתית: Eschive d'Ibelin), בתו של בלדווין דה איבלין, ונולדו להם שישה ילדים: בורגון, הוגו (לימים הוגו הראשון מלך ממלכת קפריסין), אלואיז (שכונתה האלביס), אליס, ז'אן וגי השני דה ליזיניאן.
מסיבה זו היו אז בתי איבלין וליזיניאן מקושרים, שכן בני איבלין, שאיבדו את הקשר בינם לבין אגנס מקורטניי עם מותו של אחיהם הוגו ונישואיה של אגנס לרוזן צידון, קיוו שאשיבה תשיב להם את הקשר עם תומכי המלכה; אך בשנת 1177 נישא באליאן למלכה האלמנה מריה קומננה, אשתו של המלך המנוח אמלריך הראשון, וכנדוניה קיבל את השליטה בעיר שכם; וכשנפל באליאן בשבי המוסלמי במהלך קרב בנות יעקב, בשנת 1179, שוחרר שנה לאחר מכן בתמורה לתשלום דמי כופר שניתן על ידי מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, שהיה קרוב רחוק של מריה קומננה. מריה ילדה לבאליאן ארבעה ילדים: האלביס, ז'אן, מרגרט ופיליפ ד'איבלין. אם קודם לכן היו בני איבלין מעוניינים בשלטונה של אגנס בחצר המלוכה, בשל קשריהם עמה, הרי שכעת השתנתה תמונת המצב, ועתה רצו האיבלינים לקדם את מריה קומננה לעמדת שליטה בירושלים, כדי לדחוק את אגנס ולשלוט בממלכה בעצמם דרך מריה ובתה איזבל, בתו החורגת של באליאן.
הכל ידעו כי בלדווין הרביעי החולה, חשוך הילדים, לא היה אמור לחיות עוד זמן רב, ושתי יורשותיו הפוטנציאליות היו אחיותיו, איזבל וסיביל. באותה העת התגבשו בחצר ממלכת ירושלים שתי מפלגות עיקריות: מפלגת הברונים, או האבירים, בראשותם של ריימון השלישי רוזן טריפולי, בוהמון השלישינסיך אנטיוכיה, רג'ינאלד מצידון ומשפחת איבלין החזקה בראשות האחים באליאן ובלדווין, שתמכו כמובן באיזבל ובעלה אונפרוא הרביעי מטורון; ומפלגת החצר, בראשות האחים דה ליזיניאן, רנו משאטיוןרוזן מונראל, ואגנס (אשתו של רג'ינאלד) ואחיה ז'וסלין דה קורטניי, שהיה רוזן אדסה וסינישאל ממלכת ירושלים, שתמכו בסיבילה הרווקה עדיין, על מנת להרחיק את האצילים ובראשם בני איבלין מהשליטה בממלכה.
המאבק על זהות היורש
בשנת 1180 הגיע המתח הפנימי בחצר הצלבנית למשבר. נסיכי הצפון, ריימון מטריפולי ובוהמון מאנטיוכיה, הגיעו לירושלים במטרה להכריח את המלך להשיא את אחותו סיבילה לבלדווין דה איבלין. במהלך בזק ובמטרה לסתור את המהלך של אצילי הממלכה השיא בלדווין הרביעי את סיבילה לגי דה ליזיניאן, ובלדווין מאיבלין הורחק מחצר המלוכה. צעד זה סיכל את התוכניות של נסיכי הצפון והאצולה המקומית. כעת היה גי דה ליזיניאן רוזן יפו ואשקלון, כלומר הסניור של בית איבלין; נוסף לכך, מונה גי לעוצר, וריימון השלישי איבד גם הוא את כוחו הפוליטי.
מצבו הפוליטי של בית איבלין היה קשה, אך בספטמבר 1183 שלח בלדווין, שמצבו הידרדר ועתה היה עיוור ומרותק למיטתו, את גיסו גי דה ליזיניאן להסיג צבא מוסלמי שפלש לשטח הממלכה, וגי התייצב עם צבאו מול צבא המוסלמים עד שנסוגו לדמשק מבלי שהעזו להיכנס לעימות ישיר עם הצלבנים; טקטיקה פחדנית ואיטית זו הבאישה את ריחו של גי בעיני המלך, שנטל מגי את משרת העוצר והשיבה לריימון השלישי מטריפולי, ואף דרש בהמשך מהפטריארך הלטיני של ירושלים לבטל את נישואיו של גי לסיבילה (דרישה שלא הועילה), כשבמקביל הוא עורך מתקפה שהייתה בעיקרה טקסית על אשקלון בדרישה כי העיר תימסר לידיו. לאחר המתקפה המשיך המלך לבירתה השנייה של הרוזנות של דה ליזיניאן, הלוא היא יפו; שלא במפתיע, שם התקבל המלך בזרועות פתוחות, על ידי האצילים לבית איבלין. המלך כינס שם את אספת האצילים, אך באספה היה רוב לתומכי מפלגת החצר, וכך נמנע מבלדווין הרביעי להמשיך בפעולותיו כנגד גי. בהמשך תקף גי דה ליזיניאן מאהל של בדואים שהיו תחת חסות המלך, ובתגובה כינס המלך שוב את האספה, בה הודיע כי יורשו יהיה אחיינו (בנה של סיבילה), בלדווין החמישי בן החמש, ועוצרו יהיה ריימון מטריפולי, בעוד האפוטרופסות על הילד, תפקיד חסר משמעות, תהיה בידי ז'וסלין דה קורטניי. עוד נקבע כי במקרה של מות המלך תיקבע ההחלטה על היורש על ידי הכס הקדוש ומלכי אירופה שידונו בזכויותיהן של שתי האחיות הטוענות לכתר, סיביל ואיזבל. סידור זה נועד, על פי דברי פרופ' יהושע פראוור, לבלום ולהרחיק את סיביל ובעלה מכס המלוכה, ולקבע את שליטת איזבל ובית איבלין. בטקס הכתרתו של בלדווין החמישי, מלך ירושלים (ב-20 בנובמבר 1183) היה זה באליאן דה איבלין אשר נשא את המלך-הילד על ידיו להציגו בפני נתיניו, והמסר היה ברור: בית איבלין הוא זה שישלוט בממלכה הלכה למעשה במקום הילד הצעיר.
הכתרת בלדווין החמישי
בשנת 1185 מת המלך בלדווין הרביעי, ובשנה לאחר מכן נפטר לפתע המלך הילד, בלדווין החמישי. לא ידוע האם למפלגה כלשהי היה חלק במותו: הנסיבות אמנם חשודות, אך למפלגת הברונים לא היה עניין בכך, וקשה להניח שסיבילה ציוותה להרוג את בנה שלה. הממלכה נכנסה כעת לתוהו ובוהו, ועל אף ההחלטה שנתנה את הסמכות לוועדת שליטים אירופאיים לקבוע את זהותו של המלך החדש, היה וודאי כי המצב בשטח הוא שיקבע את זהות המלך בפועל. ריימון מטריפולי דהר לשכם, עירם של באליאן ומריה קומננה, כינס שם את האצילים והודיע על כוונותיו להכתרת אונפרוא ואיזבל; מהלך זה התברר כשגוי, שכן מפלגת החצר, שבראשה עמדו כעת בני ליזיניאן לאחר מותה של אגנס מקורטניי שנה קודם לכן, נותרה חופשית לפעול בירושלים, אליה הגיעו גי וסיביל ממקום גלותם באשקלון, ובמקביל פעלו אנשיהם במהירות ותפסו את השלטון בערים המרכזיות של הממלכה; הכף הוכרעה סופית משנצטרף לשורות אנשי החצר ז'ראר דה רידפור (אנ'), מפקד המסדר הטמפלרי ואויב אישי של ריימון השלישי, וב-20 ביולי 1186 הוכתרו גי וסיביל בכנסיית הקבר במהלך שקבע דה פקטו את זהות מלך ירושלים. במהלך מפתיע הופיע גם אונפרוא מטורון בבוקר ה-20 ביולי בכנסיית הקבר שבירושלים, ונשבע אמונים למלך החדש של ירושלים, לאחר שחמק בלילה משכם. בית איבלין נדחק מהזירה הפוליטית, מפלגת אצילי הממלכה התפרקה, והם הופיעו זה אחר זה כדי להישבע אמונים. ריימון מטריפולי, שחשש לחייו, הסתגר בטבריה, ובלדווין דה איבלין, אדון רמלה, העדיף לעזוב את ממלכת ירושלים מלשרת את גי דה ליזיניאן, באמרו[1]: "רבותי, עשו כמיטב יכולתכם, כיוון שהארץ אבודה. אני אצא מהארץ, כי אין אני רוצה שיטילו בי אשמה ודופי שהייתי בה בזמן אבדנה". באליאן דה איבלין נותר כאדון הנחלות המשפחתיות ואפוטרופוסו של בנו בכורו של בלדווין, אחיה של אשיבה דה ליזיניאן.[2]
זמן קצר לאחר שעלה גי דה ליזיניאן לכס המלוכה, התחולל קרב קרני חיטין, ב-4 ביולי 1187. במהלך הקרב לא הצליח המלך לשלוט בכוחותיו, וצבאו נמחץ תחת מטר החצים המוסלמים והחום הכבד. האבירים לחמו למרגלות ההר, והרגלים החלו לנוס משם והלאה לעבר הקרן הצפונית בקרני חיטין, כאשר נסיגה זו סותמת את הגולל על גורל הצבא הנוצרי. הפקודות החוזרות ונשנות של המלך שכוונו אליהם לרדת מהפסגה ולבוא לעזרת האבירים שנלחמו בעוז במוסלמים במורד ההר נענו בשלילה. האבירים נלחמו כגיבורים, אך לבסוף נאלצו לסגת אף הם לעבר הפסגה והתקבצו תחת אוהלו האדום של המלך שהיה בקרן הדרומית. בשלב זה, הצליח גדוד קטן, בראשותם של הרוזן רז'ינאלד מצידון, באליאן מאיבלין, ויריבם הפוליטי ז'וסלין דה קורטניי רוזן אדסה (גיסו של רג'ינאלד), לפרוץ את טבעת ההסגר ולהימלט. שאר הצבא לא הצליח לפרוץ את הטבעת והושמד לחלוטין. צלאח א-דין עצמו ערף במו ידיו את ראשו של רוזן עבר הירדן ומראשי מפלגת החצר, רנו משאטיון; עמיתו למפלגה, ז'ראר דה רידפור מפקד הטמפלרים, נשבה יחד עם המלך. ראש מפלגת האבירים לשעבר, ריימון מטריפולי, כרת ברית עם הסולטאן וניצל, אך נזכר לעד כבוגד בעמו (אם כי יהושע פראוור ציין שהאשמה זו טופחה בידי תומכי המלך, בעיקר כדי להסיט את האש מתבוסתו המחפירה של גי דה ליזיניאן).
תוצאות קרב קרני חיטין היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה, ויחד איתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. בית איבלין איבד גם הוא מבניו, אך באליאן שרד את הקרב, ואז פנה לירושלים, לשם עברה מריה קומננה יחד עם עוד כ-30,000 פליטים מיישובים נוצריים שנקבצו לירושלים, כשהם שמים מבטחם בביצורים החזקים שלה לאחר שכל שאר המערך ההגנתי הצלבני התפורר כליל. אך כבר ב-17 בספטמבר, קודם בואו של באליאן לירושלים, הגיעו הגדודים המוסלמיים הראשונים אל מול חומות ירושלים, וב-20 בספטמבר הגיע צלאח א-דין בעצמו בראש עיקר הצבא המוסלמי, וכיתר את ירושלים.
על פי מקורות מוסלמיים, כאשר הגיע באליאן דה איבלין העירה נפגש האביר עם צלאח א-דין, שהתיר לו להיכנס לירושלים בתנאי שישהה בה יום אחד בלבד ולא יילחם נגד הסולטאן. בהיעדר שליט או אביר המוסמך לקחת פיקוד, שכן האבירים כולם, עד האחרון שבהם, אבדו בקרב הגדול, הועבר שרביט השלטון בירושלים לידי הפטריארך הלטיני היראקליוס; אך משנכנס באליאן לעיר, פנו אליו נציגי הציבור הצלבני וביקשו כי ייקח את הפיקוד ויגן על העיר. לטענתו כי נדר נדר שלא מאפשר לו לחימה, שחרר אותו היראקליוס מנדרו, ואמר[3]: "אני משחרר אותך מהנדר ומהחטא, שכן יהיה זה חטא גדול יותר לשמור על הבטחתך, ויהיה זה כתם גדול על כבודך אם תעזוב את ירושלים במצבה הנוכחי; לעולם לא תוכל להשיב את כבודך". על פי מקורות לטיניים, בעיקר של ההיסטוריון אֶרנול (לטינית: Ernoul) בן התקופה שנכח בירושלים בעת המצור, כתב באליאן מכתב לצלאח א-דין בו התנצל על שהפר את הבטחתו וביקש את סליחת הסולטאן. המקורות הנוצריים מוסיפים ומספרים כי נִדרו לסולטאן לא היה המחסום היחיד של באליאן בטרם קיבל עליו את משימת הגנת העיר - הוא חכך בדעתו, ומצוטט[4] כמי שאמר: "הרי עלולה ליפול עלי אשמה גדולה על לא עוול בכפי, שהרי אם יפול דבר ולא אצליח במשימתי, רוב האשמה תבוא עלי! וגם אם אצליח, יבוא אחר שידחק את רגלי, ולו יישארו הכנסות המקום". מדברים אלו ניתן ללמוד על כוחו הדל של בית איבלין באותה התקופה, כמו גם על ידיעתו כי המלך גי דה ליזיניאן שרד את הקרב, אם כי בילה כעת בכלא המוסלמי. עם הסכמתו לקחת על עצמו את הפיקוד על הגנת העיר, הוא מעמיד מספר תנאים המתמלאים מיידית: הוא דורש ומקבל הכרה כאדון העיר, הוא דורש ומקבל את שבועת הנאמנות המגיע לו במעמדו כסניור.
באליאן דה איבלין כורע לפני לפני צלאח א-דין במהלך כניעת ירושלים, מתוך ציור מהמאה ה-15
בעיר נמצאו שני אבירים נוספים, ובאליאן הסמיך לאבירים חמישים בני אצילים מתושבי העיר שהיו למעלה מגיל 16. בהמשך הסמיך מספר מתושבי העיר שאינם מן האצולה לתואר אצולה על מנת שיוכלו לפקד על הלוחמים לעת מצוא - אזרחי העיר, ולהוות גרעין עיקרי של כוח חיל המצב. בסופו של דבר, על פי דרישת הפטריארך הלטיני היראקליוס שהתייעץ עם באליאן, וככל הנראה בלחץ האוכלוסייה האזרחית שרוחה נפלה בלחץ הקרבות, הוחלט להיכנס למשא ומתן על תנאי הכניעה עם צלאח א-דין. הנוצרים ערכו מספר פגישות עם הסולטאן, שהביע אי נכונות להציע תנאי כניעה, אלא חזר על הצהרתו כי בדעתו לכבוש את העיר בכוח החרב ולהרוג בתושביה, כפי שנפל בגורל תושבי ירושלים המוסלמיים לאחר המצור הצלבני. במפגש הבא בין באליאן דה איבלין לסולטאן הטיל האביר את כל הקלפים על השולחן ואיים ב"נשק יום הדין", כאשר על פי דבריו, אם לא יוכלו הנוצרים לקבל תנאי כניעה נוחים שיאפשרו יציאתם מהעיר תמורת כופר - הם יפנו את זעמם אל השבויים המוסלמיים הנמצאים בעיר, ולאחר מכן יפגעו באתרים הקדושים לאסלאם - הר הבית ובו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. בסופו של דבר נקבע כי תמורת תשלום שייקבע מראש יפדו שבויי המלחמה את עצמם, ואכן, בשני לאוקטובר נמסרו מפתחות העיר ירושלים לידי צלאח א-דין, והחלה יציאת הנוצרים מירושלים כאשר הם נספרים בעת צאתם משער יפו. באליאן מאיבלין יצא את העיר בשיירה עם הפטריארך הלטיני בלווית פרשי המוסלמים, לצור, ומשם המשיך לטריפולי שם כבר המתינו אשתו מריה וארבעת ילדיו.
המאבק השני על המלוכה
מסע הצלב השלישי, שגויס כתגובה לקרב קרני חיטין, הותיר את ממלכת ירושלים מפולגת ונתונה לחסדי ההכרעה הפוליטית של פיליפ השני מלך צרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. כוח פוליטי חדש שנכנס למערכה היה המרקיזקונרד ממונפראטו, מהאצילים האיטלקיים הבכירים ביותר שהגיעו ארצה במסע הצלב השלישי ולפנים יורש העצר הביזנטי, שהשתלט על צור לאחר בואו ב-1187 והפך למלך דה פקטו של ממלכת ירושלים, בעידוד פיליפ מלך הצרפתים, בעוד גי דה ליזיניאן שבוי בידי אויביו; שנה לאחר מכן שוחרר דה ליזיניאן, ויחד עם ז'ראר דה רידפור וגיום ממונפראטו (אביו של קונרד) הופיע עם סיבילה אשתו מול חומות צור ותבע את המלוכה, בסיועו של ריצ'רד לב הארי; קונרד, מצידו, לא טרח אפילו להתייחס לתביעה. במהלך יולי 1190 נפטרו סיבילה ובנותיה במחנה הצלבני שלרגלי עכו, ומותה שמט הלכה למעשה את הבסיס לתביעתו של גי דה ליזיניאן לכתר; אך הוא נאחז בתואר, למרות שהשפעתו במחנה הצלבני הייתה מזערית. את המצב ניצלו באליאן מאיבלין ומריה קומננה, שיחד עם האציל רב ההשפעה אנרי משמפאן חברו לקונרד ממונפראטו במטרה לתפוס את הכתר - שוב.
הכלי להגשמת שאיפותיהם הייתה שוב איזבל, בתו של אמלריך הראשון, ובסתיו של שנת 1190 נחטפה איזבל מבית בעלה אונפרוא על ידי שליחים של אמה מריה ובעלה באליאן דה איבלין, הובאה לשכם ושם בוטלו נישואיה על ידי "מועצת חוטאים" ובה השתתפו האיבלינים, רג'ינאלד מצידון ורוזן חיפה, בטענה כי היא נישאה בגיל צעיר מדי וכי הנישואים נערכו בכפייה תחת איומי המלך בלדווין הרביעי. האירוע לא עבר ללא התנגדות מצד בעלה, אונפרוא דה טורון המופתע, אך הוא כרע תחת הלחץ שהופעל עליו מצד אצילי בית איבלין ובית שמפאן והסכים לביטול הנישואים, ובתמורה קיבל כנחלה את מבצר טורון והשטחים הסמוכים לו. במקביל, מועצה של אצילים התכנסה באשקלון ושם הכריז המלך ריצ'רד על עזיבתו בעקבות חדשות על מרד באנגליה בידי אחיו, העוצר ג'ון "בלי ארץ", ונטישת הגדודים הצרפתיים. המועצה החליטה כי גי דה ליזיניאן, איש אמונו של ריצ'רד, איננו ראוי לשאת את כתר ממלכת ירושלים, וכי הכתר יימסר לקונרד ממונפראטו.
הכתרת אנרי הראשון
אנרי רוזן שמפאן הודיע לקונרד על ההחלטה, וב-24 בנובמבר 1191 נישאו איזבל בת העשרים וקונרד, ותוכניותיהם של אצילי איבלין היו שוב נראות מבטיחות: בתה של מריה תמלוך, משפחת איבלין תשלוט מאחורי הקלעים ובאליאן יזכה לתפקיד בכיר. אך ב-28 באפריל, בעוד צור מתכוננת להכתרת קונרד כמלך ירושלים, נדקר קונרד בעודו הולך ברחוב על ידי שני מתנקשים שכירים מכת החשישיון. שוב נרמסו שאיפותיהם של האיבלינים, אך כעת הם לא וויתרו והשיאו בחטף את איזבל, שהייתה בהריון מתקדם מקונרד ועתידה ללדת את בתם המשותפת מריה ממונפראטו, לאנרי משמפאן; הנישואים נערכו ב-5 במאי. אנרי, צלבן שהשתתף במסע הצלב השלישי, היה פתרון אידיאלי, מאחר שהיה מקורב הן למלך הצרפתי פיליפ השני והן לריצ'רד הראשון מלך אנגליה. לא ידוע מי שלח את רוצחיו של קונרד – האם כת החשישיון עצמה, איתם הסתכסך קונרד, או שמא צלאח א-דין, או אפילו ריצ'רד לב הארי; מחקר מודרני מאת פטריק ויליאמס טוען כי אנרי משמפאן ביצע את הרצח, בהסכמתו אם לא בתמיכתו של ריצ'רד לב הארי. כך הוכתר לבסוף אנרי משמפאן, דה ליזיניאן נדחק הצידה ובאליאן עצמו הפך לאציל המקורב לכיסא המלוכה ויועץ למלך.
נישואי אמלריך ואיזבל ומות באליאן
לפני עזיבתו של ריצ'רד, דאג המלך להסדרת ענייניו של גי דה ליזיניאן בן חסותו, והמליכו על קפריסין אותה כבש קודם לכן; אך להלכה היה גי תחת שלטונו של אנרי. בשנת 1194 מת גי דה ליזיניאן מבלי להותיר אחריו יורש, ואחיו אמלריך, בעלה של אשיבה דה איבלין והקונטאבל לשעבר, עלה לכס ממלכת קפריסין הצלבנית כווסאל של האימפריה הרומית הקדושה; רק כך עלה בידו להיות בלתי כפוף לשלטונו של אנרי. לאנרי נולדו רק בנות, ולכן קבע עם אמלריך שבנותיו של אנרי יתחתנו עם בניו של אמלריך, מתוך תקווה להשליט בעתיד שושלת צלבנית אחת בשתי המדינות. באותן השנים לא ניצלה ממלכת ירושלים את ההזדמנות שניתנה לה עם מותו של יריבה הדגול צלאח א-דין לשוב ולחדש ימיה כקדם, שכן הייתה שקועה בסכסוכים פנימיים רבים; מצב זה משך מייד לארץ הקודש כוחות של שכירי חרב שמצאו כר פורה לרווחים, וביניהם הגיעו גם אנשי הקומונות האיטלקיות, בראשן אנשי ונציה, פיזה וגנואה, שעד מהרה הפכו לשחקנים מרכזיים בממלכה, לצד שלושת המסדרים הצבאיים רבי הכוח: מסדר הטמפלרים, מסדר ההוספיטלרים והמסדר הטבטוני. אנרי נפטר ב-1197, ומותו החזיר לקדמת הבמה הפוליטית את שאלת השליטה בממלכת ירושלים; נציג הקיסר הגרמני דרש כי המלכה איזבל תבוא בברית הנישואים עם אמלריך מלך קפריסין, נישואים שהיו יכולים להועיל הן ליצירת חיבור בין שתי הממלכות הצלבניות והן לבסס טענה עתידית בנוגע לריבונותה של הקיסרות הקדושה בממלכת ירושלים. הדרישה נענתה, ואיזבל נישאה בשלישית, אך אמלריך הודיע כי אין הנישואים מביאים לאיחוד הממלכות, הוסיף לשבת בקפריסין, נתכנה "אמלריך הראשון מלך קפריסין" ו"אמלריך השני מלך ירושלים", וקבע מערכת אדמיניסטרטיבית נפרדת בעכו לייצג אותו בממלכת ירושלים. מאז הייתה עכו בירה למחצה לארץ הקודש, והיוותה בסיס חשוב לאותם שרצו לתפוס את שלטון הממלכה מאוחר יותר.
קודם לכן, בשנת 1192, נמסר מבצר קיימונט (מונס-קיין) הסמוך ליקנעם לידי באליאן דה איבלין, לאחר נפילתו בידי צלאח א-דין. נראה שמאז היה המבצר ברשות המשפחה במשך עשרות שנים, עד שב-1262 הפך לחלק מנחלות מסדר אבירי היכל שלמה. באליאן נפטר בשנת 1193, ואשתו מריה קומננה נפטרה בין השנים 1208 ל-1217; מריה גידלה את בתם של אנרי ואיזבל (קודם נישואיה לאמלריך), ששמה היה אליס משמפאן, ובהמשך נקשרו גם קורות חייה בתולדות המשפחה.
דמותו של באליאן, בגילומו של אורלנדו בלום, משמשת כדמות המרכזית בסרט "ממלכת גן העדן" משנת 2005, אם כי בסילוף המאורעות.
מבניהם של באליאן ומריה, הייתה הבכורה, האלביס מאיבלין, אשתו של הרוזן רג'ינאלד מצידון בין השנים 1190 ל-1202, לאחר שהתאלמן מאגנס מקורטניי, דודתה לשעבר; האלביס הייתה צעירה מהרוזן בכארבעים שנה, ועם מותו נישאה לצלבן צרפתי רם מעלה, הרוזן גי ממונפורט (שהפך כתוצאה מהנישואין לאדון צור), שקשר הנישואין בינו לבין בית איבלין סודר לו כתמורה על שירותיו הטובים בקרבות - שידוך כזה היה בעצם אישור להתבססות בארץ, ורק משהובילו גי ואחיו סימון הרביעי ממונפורט את ההתקפה הצלבנית על טבריה התיר המלך אמלריך לגי להינשא להאלביס (שהייתה דודניתו של אמלריך דרך אשתו) - אך לבסוף שבו האחים לאירופה והפכו להיות מהאצילים רבי הכוח ביותר בכל צרפת. בסכסוך נחלות בטולוז ב-1217 נקטל סימון דה מונפור, כשחש לעזרת גי שנפצע מחץ, ועם מותו של גי במסע הצלב האלביגנזי ירש בנו פיליפ דה מונפורט את התארים והנחלות של אביו במדינה הצלבנית, ומאוחר יותר שימש כקונטאבל הממלכה וכתומך ראשי בבית איבלין. בנו השני של באליאן היה ז'אן מאיבלין, אדון ביירות, המכונה הזקן מביירות (1179-1236), שקיבל בשנת 1198 את תפקיד הקונטאבל של הממלכה; והוא שעמד בראש בית איבלין בשנים הבאות. בן נוסף שלו היה פיליפ מאיבלין, לימים עוצרממלכת קפריסין ומי שביסס את שלטון בני איבלין בקפריסין. יחוסם וקשריהם של הבנים עם המלכה איזבל, שהייתה אחותם מן האם, הפכו אותם לבעלי השפעה רבה בממלכת ירושלים.
רוזנות יפו ואשקלון חדלה מלהתקיים לאחר קרב קרני חיטין (בסוף 1187) ורק לאחר מסע הצלב השלישי (ב-1191) נכבשו מחדש הערים המרכזיות של הרוזנות, יפו ורמלה; משפחת איבלין המשיכה להחזיק שם את נחלותיה, אך כעת היה מוקדה העיקרי בביירות.
מאבקי השלטון בקפריסין
ז'אן מאיבלין אדון ביירות, עוצר ממלכת ירושלים
ביום ה-23 באוקטובר כבשו הצלבנים את ביירות, בפיקודו של המלך החדש אמלריך השני, והעיר נמסרה לז'אן דה איבלין המקורב למלכות. העיר שנמסרה לידיו הייתה עיר פרזות חרבה לאחר כיבושה על ידי צלאח א-דין בשנת 1187, וז'אן מאיבלין הקדיש את עצמו לבנייה מחדש של העיר, ביצוריה ומעמדה. הנוסע הגרמני ווילברנד מאולדנבורג מספר על הארמון המבוצר שבנה ז'אן מאיבלין כמקום מושבו בביירות - קירות מעוטרים בציורי קיר, רצפות מוזאיקה ומזרקות עשויות משיש בחצר, היו חלק מהאוצרות שפיארו את המבנה. הארמון היה מבוצר היטב, ובשנת 1291, בעת התפוררות ממלכת ירושלים, עמד הארמון בהתקפה אינטנסיבית של הצבא הממלוכי שנמשכה מספר חודשים. בשנת 1207 התחתן ז'אן מאיבלין עם מליסנד מארסוף, צירף את העיר ארסוף לנכסיו והפך לאציל העשיר ביותר בממלכת ירושלים. חמשת בניו היו כולם אבירים נודעי-שם וגדולי המדינאים בדור הבא, והם: באליאן השני מאיבלין, רוזן ביירות (מת ב-1247), אביו של ז'אן השני מביירות; ז'אן מארסוף (בסביבות 1211-1258), אביו של באליאן מארסוף (1239-1277); הוגו "החזק" (le Fort) דה איבלין (מת ב-1238); בלדווין דה איבלין (מת ב-1266), סינישאל קפריסין ואבי פיליפ השני מאיבלין ששימש כקונטאבל קפריסין; וגי דה איבלין (בסביבות 1215-1255), קונטאבל ממלכת קפריסין ואביהם של פיליפ דה איבלין - לימים עוצר וסינישאל של קפריסין - ואיזבלה דה איבלין מלכת ממלכות קפריסין וירושלים דרך נישואיה להוגו השלישי, מלך קפריסין.
עם מות איזבל הראשונה בשנת 1205, שיש המשערים שהיה בעצם התאבדות בעקבות חייה מלאי הטרגדיות והשימוש בה ככלי משחק ביד האיבלינים, עבר התואר "מלכת ירושלים" לידי מריה ממונפראטו, ילדתם בת ה-13 של איזבל וקונרד ממונפראטו; שכן גם בעלה של איזבל, המלך אמלריך, מת בינתיים, ובנו הוגו (איג) הראשון ירש את כתר קפריסין. ז'אן מאיבלין, אחיה למחצה של איזבל ודודה של מריה, שימש עוצר בשמה בירושלים משנת 1205 עד 1210, ולמעשה הביא את האיבלינים לשליטה מוגמרת בממלכה.
היעדר מלך מממלכת ירושלים דרש פתרון, ואצילי הממלכה פנו, בהתאם למסורת, לפיליפ השני, מלך צרפת. הוא הועיד לתפקיד אביר בשם ז'אן דה בריין[5], שעשה לעצמו שם כלוחם אמיץ. ב-14 בספטמבר 1210 התחתנה מריה עם ז'אן מבריין בעכו, וביום 3 באוקטובר הוכתר למלך ירושלים. בתם היחידה של ז'אן דה בריין ומריה ממונפראטו הייתה איזבל השנייה, מלכת ירושלים לעתיד, שנולדה בשנת 1212; מריה נפטרה זמן קצר לאחר הלידה, ככל הנראה מסיבוכים בלידה או מרעלת היריון. עם מותה ירשה איזבל את הזכות לכיסא המלוכה של ממלכת ירושלים, ואביה ז'אן דה בריין מלך בשמה כעוצר.
ראשית בית איבלין בקפריסין ושליטת פיליפ מאיבלין
בית איבלין החל אז להתערב גם בפוליטיקה של ממלכת קפריסין, שכן ב-1205 נפטר אמלריך דה ליזיניאן, הוא אמלריך הראשון מקפריסין, ואחריו שלט הוגו הראשון, מלך קפריסין, בנם של אמלריך ואשיבה דה איבלין. המלך הוגו נשא ב-1210 את אליס משמפאן, בתם של אנרי מירושלים ואיזבל (אשת אמלריך אביו); הנישואים נערכו על פי דרישת מריה קומננה, שהייתה סבתה של אליס. לבני הזוג נולדו 2 בנות ובן, שהם מריה דה ליזיניאן, איזבל מאנטיוכיה (אימו לעתיד של הוגו השלישי מלך קפריסין), ואנרי הראשון, מלך קפריסין. הוגו נפטר בינואר 1218, ואת מקומו ירש בנו הקטין אנרי הראשון מקפריסין, שהיה תינוק עול ימים; אמו אליס הפכה לעוצרת, אך בספטמבר אותה שנה החליטה אספת הוואסאלים של האי כי פיליפ מאיבלין, בנם של מריה קומננה ובאליאן דה איבלין שנפטרו כבר, שהיה דודה החורג של אליס משמפאן, ישלוט בקפריסין בשם העוצרת אליס. פיליפ וז'אן דה איבלין היו הן דודיה של אליס והן בני דודיה של אשיבה מאיבלין בת בלדווין דה איבלין, שהייתה אמו של המלך הוגו, בעלה של אליס, כך שהם היו גם דודי-רבא של המלך התינוק אנרי וגם בני דודיה של סבתו. לסיכום, שמונה שנים לאחר שסיים ז'אן את תקופת שלטונו בממלכת ירושלים ב-1210, הפך אחיו פיליפ לעוצר בממלכת קפריסין. אז החלו שנות שליטת בית איבלין בממלכת קפריסין הצלבנית, שהסתיימו רק בסביבות 1267, עם הכתרת הוגו השלישי, "הגדול".
כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1221, נמסרה רוזנות יפו ואשקלון, פטרונית בית איבלין, לידיו של אציל צלבני ידוע-שם, גוטייה הרביעי מבריין, שהיה אחיינו של העוצר ז'אן דה בריין; שנה לאחר מכן נישא גוטייה למריה דה ליזיניאן, בתו של הוגו הראשון מקפריסין. תחתיו הפכה הרוזנות למרכז אדמיניסטרטיבי שאיחד למעשה את כל דרום ארץ ישראל.
נסיונותיו של פרידריך השני לשלוט בממלכות הצלבנים
בשנת 1222, כמה שנים לאחר מכן, ניסה האפיפיורהונוריוס השלישי לארגן את מסע הצלב השישי, שהיה זקוק לגיבויו של קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, פרידריך השני; פרידריך סירב, עד שהבטיח לו האפיפיור כתמורה אישור לזכאותו לכס מלכות ירושלים. אז הפליג פרידריך לארץ ישראל ונשא את איזבל השנייה בת האחת עשרה, וכך הפכה ממלכת ירושלים לחלק מהקיסרות הקדושה; פרידריך השני דרש וקיבל את ויתורו של ז'אן דה בריין על תוארו כמלך ירושלים, ובהמשך דרש וקיבל את שבועת הנאמנות של אבירי הארץ.
שנתיים אחר כך, ביולי 1225, נישאה אליס לבוהמון החמישי, נסיך אנטיוכיה, וחזרה וניסתה לתפוס את מושכות השלטון בקפריסין; אך תמיכת האפיפיור הונוריוס בפיליפ מאיבלין שיבשה את תוכניתה. עם מותו של פיליפ מאיבלין, שהותיר אחריו בן בשם ז'אן (נולד ב-1215), ניסתה אליס להסיר מעליה את חסותה הכפויה של משפחת איבלין, ולהעביר את השלטון לאצילי האי, אך לאחר מאבק עברה האפוטרופסות לידיו של ז'אן דה איבלין מביירות, שהפך לעוצר ממלכת קפריסין במקום אחיו. אך הפעם נתקלו האיבלינים בהתנגדות אצילי קפריסין, שדבקו באליס כמי שמסוגלת לייצג את האינטרסים שלהם; ז'אן סירב להוציא את המשרה מידיו, ובצר להם פנו אצילי קפריסין לפרידריך השני, שהיה בדרכו למסע הצלב שהבטיח לאפיפיור לבצע; פרידריך היה לאחר מסע קשה ומתוח, במהלכו הטיל האפיפיור החדש, גרגוריוס התשיעי, חרם על הקיסר, בעקבות עצירת פתע במסע הקיסר לאחר שפרידריך הודיע על מחלה פתאומית שתקפה אותו.
פרידריך, שראה עצמו האדון הפיאודלי העליון של האי, קפץ על ההצעה, שכן ידע שזו הזדמנות להשתלט על האי ועושרו ואפשרות ליצירת בסיס ימי לאימפריה הרומית, כמו גם קרש קפיצה לממלכת ירושלים עצמה. הקיסר האמין במודל של שלטון אבסולוטי, כאשר מועצות אצילים הן בעלות מעמד מייעץ בלבד, אך ממלכת ירושלים הייתה כזו אך ורק בתקופת שלטונם של מלכיה הראשונים, החל מגוטפריד מבויון וכלה בבלדווין השלישי; ממנו והלאה כבר היו האבירים והברונים – בראשות משפחת איבלין – כוח בעל השפעה רבה בממלכה. לכן היה הקיסר צפוי להיתקל בהתנגדות בעלת כוח שלא ציפה לה. ב-28 ביוני 1228 יצא פרידריך השני מנמל ברינדיזי ועימו צי קטן של כארבעים ספינות וכמה מאות חיילים, ומסע בן שלושה שבועות הביא את הצי אל נמל לימסול בקפריסין. בספטמבר 1228 נערך העימות בין הקיסר לבית איבלין, כאשר בארוחת ערב בארמון משפחת איבלין בלימסול פנה הקיסר לז'אן דה איבלין בדרישה, בגיבוי כוח צבאי קיסרי חמוש, כי הלה יעביר לידיו את העיר ביירות והכנסות המדינה הצלבנית בקפריסין. בניגוד לציפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק, מעצם משקלן הצבאי, נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק הצלבני ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים[6].
העימות בין הכוח הקיסרי לבית איבלין ומלחמת האזרחים
המצב הגיע אל סף רתיחה והצדדים פרשו איש למחנהו. בני משפחת איבלין העמידו את כוחותיהם באי בכוננות, אך לא היו מוכנים להיכנס לעימות צבאי מול הקיסר, שמצדו חשש לסכן את מעמדו המעורער בלאו הכי, בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. המסדרים הצבאיים תיווכו שביתת נשק שסיכומה הוא העברת מבצרי האי לשליטת המלך הקטין, מינוי מפקדים למבצרים מטעם הקיסר, העברת הכנסות ממיסוי האי לידי הקיסר פרידריך השני והתחייבות של שני הצדדים לשיתוף פעולה בארץ ישראל. ויותר מכך, נלקחו באליאן מביירות והוגו "החזק" - בניו של ז'אן הזקן - כבני ערובה על ידי הקיסר, עד לשחרורם שנה לאחר מכן. הקיסר הפליג לירושלים, שם מתה אשתו איזבל השנייה ופרידריך שלט בארץ ישראל לבדו כעוצר של בנם הקטין קונרד השני, בעודו מוחרם על ידי הכנסייה ושנוא על ידי התושבים. קונרד עצמו אפילו לא פקד מעולם את ממלכתו, לא את קפריסין ולא את ארץ הקודש; ופרידריך, ששב לגרמניה, מינה לעוצר קפריסין אביר מנאמניו בשם רִיקַארְדוֹ פִילַנְגִיֶארִי.
בית איבלין יצא לכאורה נפסד מההסכם, אך חרף הסיכומים הרשמיים הוסיף ז'אן להדק את שליטתו באי, עד שבסיומו של מסע הצלב השישי, ב-1229, החריף המצב ופרצה מלחמת אזרחים בין צבא מפלגת האצילים הוותיקים מממלכת ירושלים בראשות משפחת איבלין לבין נציגי הקיסר הלומברדים והאצילים הקפריסאיים. פרידריך הפך בינתיים לשנוא ביותר בממלכת ירושלים, והאנטי-אימפריאליזם הטבוע בדמם של אצילי ירושלים הצלבניים הוביל אותם לבקש את אותם האינטרסים שייצגו מטרותיהם של בני איבלין. המאבק, הידוע כ"מלחמת הלנגוברדים", השתולל הן בארץ ישראל והן בקפריסין, כאשר המסדרים הצבאיים והקומונות האיטלקיות מוסיפים עצים למדורה. בני איבלין גייסו למערכה את כל כוחותיהם האדירים, וצירפו אליהם את אנשי הקומונה הגנואזית רבת העוצמה; הכנסייה התייצבה לצדם, ועמה כל מסדר הטמפלרים האימתני, וכן רוב אצילי ממלכת ירושלים בראש נסיכי הצפון - בוהמון השישי מאנטיוכיה ופיליפ ממונפורט, רוזן צידון ואדון צור ותיבנין (טורון), בנם של גי ד'מונפורט והאלביס ד'איבלין. מנגד קם מולם המרשל פִילַנְגִיֶארִי בעוז, ועמו כל אצילי קפריסין וכן הקומונה הפיזאית, יריבתה מכבר של גנואה; וגם האבירים ההוספיטלרים והמסדר הטבטוני עמדו לצד הקיסרות הקדושה. במהלכו של העימות לא הצליחו הצדדים להגיע לכלל הכרעה ברורה ומאזן הכוח התנדנד מצד לצד. המלחמה הגיעה לשיאה במצור שערכו האיבלינים על מבצר דיידאמור (סנט הילריון), שנמשך מיולי 1229 עד מאי 1230, ובסופו נכנעו המגינים שהיו על סף רעב. בהסכם בין הצדדים נמסרו מבצרי קפריסין והמלך הקטין לידי בית איבלין, ששלט כעת על האי כולו, וזכה לניצחון כולל במערכה.
בתגובה נשלח לאי בשנה שלאחר מכן צבא גדול על ידי פרידריך השני, שראה את קפריסין כחלק מהקיסרות ואת עצמו כצד בסכסוך, תחת פיקודו של פילנגיארי; הקיסר עצמו לא היה יכול לבוא, משום שהיה עסוק במלחמות נגד הכנסייה, שהתסיסה כנגדו כעת את אירופה כולה. הניסיון לכבוש את קפריסין מחדש לא צלח, והמלחמה התפשטה אל שטחי ממלכת ירושלים, כאשר במהלך מפתיע נחת הצי הקיסרי בביירות - מרכז הכוח האיבליני לשעבר ונחלתו של ז'אן, שנותרה ללא חיל מצב; העיר נכבשה ונמסרה לידי נציג הקיסר, אך מצודת העיר וארמונו של ז'אן מאיבלין נותרו תחת מצור. בעכו כינס נציג הקיסר אספה מיוחדת על מנת לדון במצב, אך הקרע היה בלתי ניתן לגישור, שכן מחד ראה הקיסר את ז'אן מאיבלין ותומכיו כבוגדים בכתר ודרש להחזיר לידיו את מושכות השלטון במדינה והכרה בשליחו כנציב עליון, ומאידך ראו האיבלינים את הקיסר כמי פוגע בזכויותיהם הפיאודליות ומנסה לשדוד את רכושם ודרשו הסרת המצור על ביירות ושמירת זכויותיהם. כאמור, הפער בדעות נבע בעיקר מההשקפות השונות של מלכי אירופה וממלכות הצלבנים.
הקרע בממלכת ירושלים
בפברואר 1232, במטרה להסיר את המצור על מצודת ביירות ולהכריע את המאבק, הצליח ז'אן מאיבלין, אשף הפוליטיקה, לשכנע את אצילי קפריסין - יריביו, שכעת היו כפופים לו - כי האיום מצד הקיסר מקיף את זכויות כל הוואסאלים הצלבניים, וכאשר נענו לו, ארגן צי גדול בסיוע המלך אנרי, שכבר לא היה קטין כעת, ויחדיו נחתו הברונים בסמוך לטריפולי. כוחם הצבאי של תומכי ז'אן מאיבלין לא עמד לשחרר את הנצורים במצודת ביירות, והקרע בממלכת ירושלים מנע מהאיבלינים מלהשיג תמיכה גורפת לעמדתם; לכן וויתר ז'אן על ביירות, ופנה דרומה, לעיר עכו, שהייתה כזכור בירה למחצה של הממלכה. אנשיו סיפחו לרשותם את העיר, הקימו שם "קומונה", והציבו את ז'אן מאיבלין כרוזן העיר עכו ומיור הקומונה. הצלחה זו נמחקה חיש מהר כאשר נפגשו הצבאות בסמוך לאכזיב בשלישי במאי 1232; הצבא הקיסרי הביס את האיבלינים, ובמהלך מהיר השתלט על קפריסין כולה. הקערה נהפכה על פיה משחזר אנרי מלך קפריסין לממלכתו, ובקרב אגרידי (Agridi) המהולל לחמו אצילי ירושלים וקפריסין כנגד הצבא הקיסרי, כשבמאסף צועדים אנרי הראשון וז'אן מאיבלין-ביירות עצמם, ועל החזית מפקדים בניהם הצעירים של ז'אן הזקן (כבאליאן ובלדווין) ושל אחיו פיליפ (כז'אן ד'איבלין-ארסוף); הם מיגרו את הכוח הקיסרי על האי, ובאליאן השני זכה לתהילה כשחסם בפני אויביו את דרכם ועצר אותם עד להתמוטטותם המלאה בידי צבא האבירים. קפריסין הייתה כעת ברשות תומכי בית איבלין והמלך אנרי, אבל ממלכת ירושלים עצמה נחלקה כעת לשניים: נציגי הקיסר שלטו בערים חשובות לאורך מישור החוף, ואילו משפחת איבלין החזיקה בעכו, "בירת החוף". הקיסר היה אמנם השליט החוקי, אך צלבני ארץ ישראל תיעבו אותו וזכר בית איבלין נעור בהם במידה מספקת כדי לצדד בהם. ניסיונות הפשרה, אותם הוביל כפי הנראה ז'אן ד'איבלין-ארסוף, נדחו על הסף, ובהיעדר שליט מוסכם החזיקו בית איבלין ולוחמי גנואה בעמדות הכוח בממלכה, בסיועו של פיליפ דה מונפורט ואצילי הממלכה.
בהתערבות הכס הקדוש, שכעת היה במצב של רגיעה פושרת מול הקיסר שהיה עסוק במלחמות אזרחים נגד בנו הממזרהיינריך השביעי, וביוזמת ראש המסדר הטבטוני מן הצד שכנגד, נשלח נציגו של האפיפיור גרגוריוס בשנת 1234 לעכו על מנת לפזר את הקומונה של עכו בראשה עמד ז'אן מאיבלין ולהשיב את השלום בממלכת ירושלים אל כנו. ז'אן מאיבלין, בתגובה, השכיל לנצל את המצב, המריד את התושבים נגד השליח הכנסייתי ועורר מהומות בכל עכו, במהלכם אף הוצת הרובע הצפוני של העיר. האפיפיור זעם, ונציגו הטיל האפיפיור נידוי על עכו ועל אדוניה, ז'אן מאיבלין, שנותר בראש הקומונה שלו. בשנת 1236 השתנו יחסי הכוחות באיטליה, כאשר החל פרידריך במלחמתו כנגד הליגה הלומברדית האיטלקית, והכס הקדוש מצא עצמו עומד - שוב - בעימות מול הקיסרות; גרגוריוס התשיעי, שהחזיק עצמו כאיש מלחמה אבל הובס שוב ושוב על ידי הקיסר המתוחכם, הורה לסלק את נציג הקיסר מארץ ישראל, ורכושו של ז'אן דה איבלין הוחזר לו במלואו.
ניצחון פירוס זה של ז'אן מאיבלין אכן חיזק את מעמדו, אך החליש את ממלכת ירושלים ורושש אותה מאמצעים; המאבק בין האיבלינים לבין הקיסר הזרים לוחמים ואנשי קומונות רבים נוספים לממלכת ירושלים, ובכך צבר תאוצה תהליך עליית כוחם של המסדרים הצבאיים והקומונות האיטלקיות, שהמאבקים ביניהם תרמו רבות לחורבן הממלכה בהמשך. היה זה גם ניצחונו האחרון של ז'אן – הוא נפטר בשנת 1236 בעכו, בעודו אוחז בממלכה כולה.
באותן השנים שירת את המשפחה הלוחם, הדיפלומט, המשורר והמשפטן הנודע פיליפ דה נוברה (1195–1265 לערך), שבאחרית ימיו כתב ספר על החוק הפיאודלי של ממלכת ירושלים; חיבורו השפיע רבות על מנהיג המשפחה הבא, בנו של פיליפ הראשון מאיבלין, ז'אן מאיבלין-ארסוף (להבדיל מדודו, ז'אן מאיבלין-ביירות), שבאחרית ימיו כתב גם הוא ספרי היסטוריה, בעודו שולט למעשה בממלכת ירושלים כולה.
המאבק האחרון על השלטון בממלכה
בינתיים ניסתה אליס משמפאן להילחם על זכויות ירושת אביה במחוז שמפאן, ורק בשנת 1236 חזרה לקפריסין, כשהיא מעודדת ממותו הסמוך של אויבה המושבע, דודה ז'אן. אך המלך אנרי, בנה, סירב להעניק לה מקלט, והיא מצאה עצמה מנודה וחסרת כל מעמד במזרח. אז נודע לה על הפילוג בממלכת ירושלים, ואליס הבינה שבני איבלין לא מצליחים להשתלט לחלוטין על הממלכה רק מפני שאינם יכולים למצוא לגיטימציה לשלטונם. אליס ידעה שהיא מהווה לגיטימציה מספקת, בהיותה דודתה של אם המלך; לכן התחתנה אליס עם האציל ראול מסואסון בשנת 1241, חבְרה ליריביה לשעבר, בני איבלין, ועמם העלתה מחדש את תביעתה לכס ממלכת ירושלים.
ואכן, כעת צברו בני איבלין תומכים נוספים. כאשר ב-25 באפריל 1243 הגיע קונרד השני, מלך ירושלים לבגרות ומעמד העוצר נשלל מאביו פרידריך השני, נעדר קונרד מהטקס הקבוע על פי החוק הפיאודלי בממלכת ירושלים, בו מקבל המלך את שבועת הנאמנות הוואסאלית של אצילי הממלכה ומעניק להם בתמורה את האחוזות שלהם בחזרה כפיאודום; היעדרו של קונרד, בשל העובדה כי מעולם לא היה בממלכת ירושלים ואביו פרידריך היה זה ששלט בה, נתן לאצילים ולבית איבלין את העילה האחרונה להיפטר מהשלטון האימפריאלי ושליחיו, כעת כשהיה הכול מוכן להשתלטותם; בישיבה מיוחדת של אצילי ממלכת ירושלים, במעמד הארכיבישוף של צור, הועלתה תביעתה של אליס מקפריסין, שהייתה "הקרובה ביותר לכתר" בהיותה בתה של איזבל הראשונה, והיא ובעלה האציל מסואסון קיבלו את שבועת האמונים של אצילי הממלכה, ועימה את השלטון בממלכה.
שלטון בית איבלין בממלכת ירושלים
למעשה, היו אליס ובעלה כלי שרת בלבד בידי האיבלינים, שכן בטרם התכנסה הוועידה גמרו בני משפחת איבלין ובני בריתם לקבל את דרישת אליס מקפריסין, אך בתמורה לקחת את השלטון בפועל כעוצרים. כתוצאה מהמהלך נתבטלו כל הצווים והמינויים של פרידריך בהיותו עוצר והוראותיו של קונראד כפי שניתנו על ידי נציגיו, וצבא שגויס על ידי משפחת איבלין עלה על העיר צור בה ישבו נציגי הקיסר, ובשל הסכם סודי עם בורגני העיר נפתחו בפניהם השערים; צבא איבלין דחק את הכוח הקיסרי אל מצודת העיר, ולאחר חודש של מצור נכנעו מגיני המצודה, ביום 10 ביולי 1243. בתקופה זו שלט בית איבלין שלטון ללא מצרים בממלכה כולה, ומשדרשו אליס וראול לקבל לידם את צור רבת החשיבות הודיעו להם האיבלינים כי מאחר ששאלת השלטון בממלכה לא נפתרה באופן סופי, יחזיקו הם בערים שכבשו עד שיהיה ברור למי עליהם למסור אותם.
אז החל בית איבלין, בראש מפלגת הברונים, לשלוט בממלכה, בתהליך ששלל מממלכת ירושלים שלטון מרכזי ואיפשר אנרכיה מוחלטת בחסות החוק. ראשי הרוזנים השליטים היו בית איבלין בראשות באליאן השני מאיבלין רוזן ביירות (בנו הבכור של ז'אן מאיבלין הזקן), שמת ב-1247 ואת מקומו בהנהגת המשפחה ירש ז'אן מארסוף; וכן פיליפ ממונפורט, שהיה אחיינו של ז'אן הזקן ובן דודם מדרגה שנייה של באליאן מביירות וז'אן מארסוף, ובסיוע האיבלינים קיבל את תואר עוצר העיר צור, דבר שקיבל תוקף חוקי בשנת 1246 על ידי המלך אנרי מקפריסין, כאות תודה מלכותי על פעילותו במפלגת הברונים; וב-1244 מונה פיליפ גם לקונטאבל ממלכת ירושלים, על ידי ידידיו האיבלינים. בתפקידו זה עדיין היה כפוף לגוטייה הרביעי מבריין, רוזן יפו ואשקלון, שריכז בידו השפעה גדולה בקרב הצלבנים. הצדדים הניצים על הכתר עצמו, קונרד ואליס, החזיקו בתואר שהוגדר על ידי היסטוריון של התקופה כתואר ש"אין בידו לא כוח ולא פיקוד, ואין הוא אלא צל"[7]; שליטי הארץ האמיתיים היו הרוזנים והאבירים, ובראשם משפחת איבלין. שלטונם היה אנרכיסטי לחלוטין, ומהומות אדירות שררו במזרח התיכון הנוצרי כולו. פרידריך השני עצמו לא נטל צד בסכסוך – נציגיו נלחמו בעוז, אך הוא הוכרח הישאר באירופה ולעמוד שם בפני הכס הקדוש שסגר עליו במלוא עוצמתו, ותחת שלטון האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי הטיל את כל משאביו למערכה, הדיח את הקיסר מכסאו, הכריז על פרידריך ככופר, רודן ואנטיכריסט ולחם בו בחזיתות רבות. קונרד השני, מלך ירושלים לשעבר, המשיך לרכז את כל מעייניו בגרמניה, שם לחם את מלחמתו של אביו; כמוהו גם בנו, שכונה "קונראדין" או קונראד הנער. בסופו של דבר הגיע ראול מסואסון למסקנה כי מעמדו כמלך חסר כל השפעה ומעמד, והוא עזב את ארץ הקודש הסוערת תחת האיבלינים ואת אשתו אליס בשנת 1244, ושב לאירופה. המלכה אליס נפטרה בעכו בשנת 1246, חסרת כל, בדיוק עשר שנים לאחר מותו של אויבה העיקרי, ז'אן ד'איבלין, שגזל ממנה את כל אשר היה לה. בנה של אליס, אנרי הראשון מלך קפריסין, החזיק גם הוא בתואר חסר המשמעות "מלך ירושלים", בעוד שבשטח נתון הכוח לאצילים מחוללי האנרכיה.
מצב זה נוצל היטב בידי המוסלמים, שפשטו על הממלכה כולה מדרום וב-11 ביולי 1244 צרו על ירושלים, כבשוה והחריבו את כנסיותיה; ראשי אצילי הממלכה, גוטייה דה בריין רוזן יפו ואשקלון (שהיה בעצם שליט על כל המרחב הדרומי של ארץ ישראל, אליו פלשו המוסלמים) וקונטאבל הממלכה פיליפ דה מונפורט, הובילו את צבאות ממלכת ירושלים לקרב הירביה, שזכה לשם "חיטין השני", ובסופו הושמד הצבא הצלבני לחלוטין. פיליפ דה מונפורט היה מהאבירים הבודדים שהצליחו להימלט מהקרב בחיים; גוטייה הרביעי נלקח בשבי, והובל על ידי הח'וואריזמים, שלחמו לצד המצרים, אל מול חומות יפו עירו, שם איימו עליו כי יתלו אותו אם העיר לא תימסר לידם. לאחר שגוטייה עצמו דרש כי העיר לא תיכנע, ובכך הציל אותה מהרס וטבח מוחלט, הוא עונה ונמסר למצרים. בנו הוגו ד'בריין ניסה בהמשך לתבוע את כתר קפריסין ללא הצלחה מיד בנו של אנרי, המלך הוגו השני. לאחר מותו של גוטייה בשבי, באותה השנה, נמסרה הרוזנות כולה לז'אן דה איבלין מארסוף, בנו של פיליפ ואחיינו של ז'אן הזקן מביירות; ז'אן היה כעת מנהיגה החדש של המשפחה, רוזן יפו ואשקלון ושליט רמלה, והחל מ-1251 גם קונטאבל ממלכת ירושלים, תפקיד חסר משמעות כיוון שהצבא הצלבני התפורר לחלוטין. בירת הרוזנות הייתה כעת יבנה-איבלין.
בקיץ של שנת 1247 הושמה אשקלון תחת מצור משולב של צי מצרי בן 22 ספינות מלחמה מהים וגדודי פרשים מן היבשה. בני איבלין גייסו את כוחותיהם למערכה, וצלבני עכו פרצו אל העיר הנצורה יחד עם אצילי קפריסין תומכי בית איבלין; אך התוקפים המצרים הצליחו לפרוץ לעיר בעזרת מכונות מצור ב-15 באוקטובר 1247, וטבחו בצלבנים שרק מעטים מהם הצליחו להימלט לעכו. בכך בא הקץ על אשקלון הצלבנית, ורוזנות איבלין הצטמצמה לגבולותיה המקוריים מימי פולק מאנז'ו[8].
ביוני 1248 השתתף ז'אן ד'איבלין מיפו וארסוף בכיבוש דמיאט שבמסע הצלב השביעי, בהנהגתם של לואי התשיעי מלך צרפת, פיליפ ממונפורט ששימש אז גם כיועצו של לואי התשיעי, והרוזן שארל מאנז'ו (אחיו של המלך לואי) שהיה מלך סיציליה ונאפולי. כאשר נחלו הצלבנים תבוסה לאחר מכן, קרוב לוודאי שבקרב פארסכור, נפל הרוזן ז'אן ד'איבלין בשבי המוסלמים; נפילה זו בשבי לא שללה את חירותו לזמן רב, ועד מהרה יצא ז'אן לחופשי, קרוב לוודאי שתמורת כופר הולם. כתוצאה ממסע הצלב חוזקה יפו בחומה חדשה שהקיפה את כל שטח העיר, ובה 23 מגדלים, ומשני צדדיה, הפנימי והחיצוני, נחפר חפיר עמוק; בחומה נבנו שלושה מעוזים מבוצרים, שניים בידי לואי המלך הצרפתי ואחד בידי הפטריארך של ירושלים. העבודה החלה בסוף חודש אפריל 1252, ונמשכה שנה - עד ליוני 1253.
האנרכיה הליגאלית
ב-1253 נפטר אנרי מקפריסין, ואת מקומו תפס בנו התינוק הוגו השני, שאמנם יכול היה באפן רשמי למשול בקפריסין אך בנוסף לזאת ירש גם את תוארו של אביו, מלך ירושלים, כנכד של אליס משמפאן – תואר שכאמור היה חף מכל סמכות ממשית. אי לכך, עוצרי שלטונו של המלך התינוק היו גם עוצרי ממלכת ירושלים, אך ריקים מכל כוח או סמכות ממשית בארץ ישראל עקב האנרכיה האיבלינית, וגם בקפריסין המפולגת והמשוסעת בקושי שלטו. במהלך מחושב השיאו האיבלינים את באליאן השלישי מאיבלין, בנו של ז'אן ד'איבלין-ארסוף, לנסיכה פלזאנס מאנטיוכיה-פואטריי, אשתו של אנרי המנוח ואמו של הוגו התינוק; פלאזנס הייתה אחותו של בוהמון השישי, נסיך אנטיוכיה, מידידיהם הקרובים של בני איבלין, והוא שתיווך בין הצדדים. כך יכלו בני איבלין לטעון לזכותם לכתר בבוא הזמן. בינתיים, המלחמות הפנימיות בין הברונים והקומונות בתוך ממלכת ירושלים גלשו מחוץ לתחומי ארץ ישראל, בחזרה אל איטליה ושאר המאחזים של ערי הנמל האיטלקיות באגן הים התיכון. בעכו עצמה השתוללו קרבות הרחוב בין הוונציאנים לגנואזים בעטיו של סכסוך נחלות שראשיתו עוד בבעלות על מנזר מר סבא, ופיליפ ממונפורט תמך בגנואזים, בעיקר משום חששו כי הוונציאנים יתבעו לעצמם חזרה את הנכסים שגזל מהם בסניורה שלו, בצור; ובני איבלין התייצבו לצידו. על פי היסטוריוגרפים צלבנים בני התקופה, טובעו במהומות שבארץ הקודש 80 ספינות, נהרסו ביצורי העיר האיבלינית עכו וכן המצודות שבתוך העיר (מלבד אלו שבחזקת המסדר הצבאי הנוצריים) ונגרם לה נזק אדיר, ונהרגו אלפי אנשים. בסיכומו של דבר הובסו בני בריתו האיטלקיים של פיליפ ממונפורט בקרב ימי גדול ב-24 ביוני 1258 והוא נאלץ לחזור לצור. פרופסור יהושע פראוור כתב כי התקופה האחרונה של ממלכת ירושלים, תקופת שלטונם של משפחת איבלין והאבירים, "אינה אלא גסיסה ממושכת וחסרת תוחלת" של הממלכה[9].
על רקע זה, בניסיון נוסף של בני איבלין להשיג לגיטימציה לשלטונם, הביא בוהמון השישי מאנטיוכיה לעכו ב-1258 את הנסיכה פלזאנס, והציג אותה כעוצרת הממלכה עבור בנה הוגו השני עד שהקטין יוכל להיות מוכתר כמלך ירושלים וקפריסין; ולאחר מכן הוכרחה פלזאנס, שהייתה בסך הכל שליט בובה במשחק הכוחות, להעביר את תואר עוצר הממלכה לאבי בעלה, ז'אן מאיבלין-ארסוף, שכבר טען והשתמש בתואר זה משנת 1247 עד 1258, בזמנם של אנרי הראשון מקפריסין וקונרד השני והשלישי. קרבות הרחוב בעכו פסקו, כתוצאה מההכרה הרשמית לשלטון האיבלינים בממלכות הצלבניות של ירושלים וקפריסין גם יחד; אך המתיחות לא התפוגגה, והקומונות תרמו לכך רבות, כשהן מחליפות צדדים במהירות - כעת נטתה הקומונה הוונציאנית ובני בריתה לצד האיבלינים, כשהם מקבלים את הוגו כשליט ואת ז'אן דה איבלין-ארסוף כעוצר, אך הקומונה של גנואה דחתה את הטענות ושבה לטענה הישנה בדבר זכאות מלכי גרמניה לכתר, שהנוכחי שבהם היה קונראד השלישי המכונה קונראדין, בנו של קונראד השני (שנפטר זמן קצר קודם לכן, ב-1254) ונכדו של הקיסר פרידריך השני (שמת עוד ב-1250), ובו הכירו הגנואזים כשליט הלגיטימי, בעיקר עקב העובדה הברורה לכול כי קונראדין לא יטרח לעולם לכפות את שלטונו בארץ ישראל ויותיר את בעלי הכוח לעשות כרצונם, בניגוד לבני איבלין והברונים.
בוהמון נסיך אנטיוכיה, שראה שלא הצליח לבסס את מעמדם של האיבלינים, שכר 800 אבירים כצבא שיוכל לתת תוקף מוחשי יותר לתביעותיהם, אך התוצאה הישירה של המהלך היה התבצרות הצדדים האיטלקיים בעמדותיהם הפוליטיות והגאוגרפיות; מכאן הפך המאבק לסכסוך נחלות איטלקי, שבו עורב גם האפיפיור החדש אלכסנדר הרביעי, ולאחר מכן המשיכו להתקיים הסתערויות פתע מכאן ומכאן, עד שארגן הצי הוונציאני התקפה מתואמת היטב שהצליחה להביס את הצי של גנואה בקרב ימי גדול במפרץ חיפה. הרובע הגנואזי בעיר נהרס עד היסוד והקומונה נסוגה לבסיס כוחה בצור, שם נהנתה מהגנת פיליפ ממונפורט שליט העיר. בינתיים מתה פלזאנס מקפריסין - בובת המשחק הנוכחית של האצילים - בשנת 1261, בקפריסין, ועם מותה עבר תואר העוצרות חסר הכוח וריק התוכן אל איזבל דה ליזיניאן, גיסתה (בתם השנייה של הוגו הראשון ואליס משמפאן, ואחותן של המלך אנרי ושל מריה אשת גוטייה) שהחזיקה בו עד 1264; מ-1264 ואילך שימש הוגו מפואטריי, בנם של איזבל והרוזן אנרי מאנטיוכיה-פואטריי, כעוצר לבן דודו הוגו השני מקפריסין בן האחת עשרה, עד למותו בטרם עת של הוגו השני בשנת 1267, בסמוך למיתת אביו של הוגו מפואטריי, הרוזן אנרי. הוגו מפואטריי, ששינה את שמו כעת להוגו דה ליזיניאן, הוכתר למלך ממלכות קפריסין וירושלים כהוגו השלישי מלך קפריסין והוגו הראשון מלך ירושלים ב-24 בדצמבר באותה השנה.
באותה התקופה, בדצמבר 1266, נפטר גם ראש בית איבלין, ז'אן ד'איבלין מארסוף רוזן יפו ואשקלון וקונטאבל הממלכה; ז'אן, שנח כעת על זרי הדפנה בעוד בני ביתו שולטים בפועל בממלכת ירושלים, בילה את שנותיו המאוחרות כשהוא מחבר בשלווה כרוניקות של ממלכת ירושלים, כאשר הוא אינו מנצל את מעמדו הבכיר בממלכה כדי להתערב במלחמה שניטשה אז בין הממלוכים לאימפריה המונגולית, אלא להניח להם להילחם לבדם – צעד נבון, שהאריך אולי במעט את ימי ממלכת ירושלים הגוועת. את מבצר ארסוף ואת תואר הקונטאבל ירש אחריו בנו, באליאן השלישי מאיבלין רוזן ארסוף, בעלה לשעבר של הנסיכה פלאזנס. זמן לא רב לאחר מכן, בשנת 1268, נפלה יפו לידי הכובש הממלוכי הגדול בייברס, ובכך בא הקץ על הרוזנות. תואר האצולה "רוזן יפו ואשקלון" המשיך להתקיים כתואר חסר משמעות שניתן לבני משפחות אצולה מקפריסין, עד לקריסת קפריסין במאה ה-15.
הוגו הגדול, מלך קפריסין
הוגו השלישי, מלך קפריסין (1235 - 24 במרץ 1284), שכונה "הגדול", הגיע למסקנה שכעת, כשממלכת ירושלים שסועה בתככי האצילים, יוכל הוא – לאחר שנים של שלטון עוצרים חלשים בממלכות קפריסין וירושלים – לתפוס בהגה השלטון, כאשר כל הטוענים האמיתיים לכתר אינם עוד: טענת בני איבלין הסתמכה תמיד על השושלת הקפריסאית, שהוא יורשה היחיד, וטענת מתנגדיהם, נציגי הקיסר פרידריך השני לשעבר וכעת גם אנשי הקומונה הגנואזית, איבדה את כל כוחה לאחר שבאירופה פקד שארל מאנז'ו בשנת 1268 להוציא להורג את קונראדין, הוא קונראד השלישי מלך ירושלים, ובזאת נמחה מן העולם בית הוהנשטאופן, ועמו נעלמה שושלת המלכים הפיקטיביים של ירושלים. בירושלים עצמה לא היו אדישים לידיעות אלו, והיסטוריון בן התקופה מספר כי "[בירושלים] היו חגיגות אלה בעקבות מותו של זה שצריך להיות הסניור שלהם, ואולם החגיגה לא הייתה מתוך רוע לב, אלא מכיוון שהמלך שארל היה מגן הכנסייה, והשטאופים, לעומתו, היו רודפיה. ורצון האלוהים היה לקחת את המלוכה מצאצאיו של פרידריך, שכולם מתו כשהם מנודים על ידי הכנסייה."[10]
הוגו דה ליזיניאן, כעת המלך הוגו השלישי, ניצל את ההזדמנות ההיסטורית לאחד את כתר ממלכת ירושלים עם כתר ממלכת קפריסין, וביום 24 בספטמבר 1269 נערכה הכתרתו של הוגו השלישי כמלך ירושלים בקתדרלה של העיר צור. על מנת לבסס את מעמדו בממלכת ירושלים היה הוגו זקוק לקשרים עם ראשי האבירים, הם בני איבלין ופיליפ ממונפורט, ולכן חיתן הוגו את אחותו מרגריטה מאנטיוכיה עם בנו של פיליפ, האציל ז'אן ד'מונפורט; ונשא את איזבלה לבית איבלין, בתו של גי ד'איבלין בנו של ז'אן הזקן מביירות. להוגו השלישי ואיזבלה דה איבלין נולדו אחד עשר ילדים, והידועים שבהם הם ז'אן, אנרי וגי (השני) דה ליזיניאן. יצוין, כי על אף חוסר שליטתו המופגן של הוגו בממלכת ירושלים, הרי שבממלכת קפריסין הוא אכן שלט במידת מה, הוא ויורשיו, ובכך שם קץ לשלטון הגלוי של בית איבלין בקפריסין. שנה לאחר מכן, ב-1270, נרצח פיליפ ממונפורט על ידי מתנקש מכת החשישיון, על פי השמועה שליח של בייברס שניסה לנצל עוד יותר את אי הסדר בממלכה.
הוגו המשיך בנסיונותיו לבסס את שלטונו הרופף, אך בינתיים החל שארל מאנז'ו, שהוכר על ידי האפיפיור כשארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה, רואה עצמו כשליטה בזכות של ממלכת ירושלים - בה כבר ביקר במהלך מסע הצלב השביעי - כיוון שהחריב את בית המלכות של פרידריך השני וקטל את קונראדין. שארל היה עסוק קודם לכן בתככים באירופה, אך כעת נתן דעתו על משרת מלך ירושלים. נכון לעכשיו לא היו לו היכולות לתבוע את התפקיד, אך ב-1 במאי 1274 כינס האפיפיור גרגוריוס העשירי את מועצת הכנסייה השנייה של ליון, והכריז על מסע צלב חדש; ב-1275 הכריזו שארל מאנז'ו ואחיינו פיליפ השלישי, מלך צרפת על השתתפותם במסע הצלב, וכחלק מההכנות למסע הצלב מכרה מריה מאנטיוכיה - בתם של הוגו הראשון ואליס משמפאן ואלמנתו של גוטייה הרביעי מבריין רוזן יפו ואשקלון - תמורת תשלום נכבד את זכויותיה לכתר ירושלים לשארל מאנז'ו[11]. שארל קיבל, בברכת האפיפיור, את תואר "מלך ירושלים", שהיה כבר בידי הוגו השלישי. הוגו ניסה לבטל את רוע הגזירה, אך ללא הצלחה.
בשנת 1276 מת גריגוריוס העשירי ועימו התפוגגה תוכנית מסע הצלב והתקווה האחרונה להצלת ממלכת ירושלים; הארץ נשארה קרועה וחסרת הנהגה, אך מנגד הבין הוגו ששארל לא יוותר כעת על זכותו. לכן, כשהוא יודע שאין לו עוד סיכויים לשלוט בירושלים, עזב הוגו את עכו באותה השנה, כשהוא ממנה בה עוצר ממשפחת איבלין, לשמחתם של האצילים, וקודם שובו לקפריסין כתב איגרות לאפיפיור ולמלכי אירופה בהן הוא מקונן על האנרכיה הליגאלית השוררת בממלכת ירושלים ומבקש את עזרתם בהצלת הממלכה.
אותה אנרכיה מנעה מאצילי הממלכה לגבש כוח מאוחד שיוכל לסייע למסעי צלב נוספים או לעצור את עלייתם המטאורית של הסולטנות הממלוכית ובייברס.
מלכי ירושלים המתחלפים
בקיץ 1277 הגיע לעכו נציב מטעם שארל מאנז'ו, רוג'ר מסַאנְסֶבֶרִינוֹ, ותפס את השלטון בעיר ובממלכת ירושלים כולה. מנהיגו הנוכחי של בית איבלין, הקונטאבל באליאן מארסוף שהיה גם שליט עכו, לא התערב בנעשה, על מנת למנוע מלחמה נוספת ומשום שלדידו לא הייתה כל משמעות ממשית להחלפה בין הוגו לשארל; אך בכל זאת, כאשר שנה מאוחר יותר הופיע שוב הוגו השלישי בארץ ישראל וניסה שנית לתפוס את מושכות השלטון בנחיתה בעכו בעזרת צבא קפריסאי, לחמו לצידו אנשי הקומונה הימית של פיזה, ועמם אצילי עכו, שהייתה בשליטת אצילי איבלין (מאז הכתרתו העצמית של ז'אן הזקן מביירות כרוזן עכו). אולי נטתה משפחת איבלין לצד הוגו בשל היותם מקושרים בנישואי הוגו ואיזבלה דה איבלין, בת דודה מדרגה שנייה לבאליאן דה איבלין מארסוף. אך המסדרים הצבאיים, שכוחם היה הכוח היחיד שיכול להכריע סכסוכים מעין אלו, עמדו מן הצד, ובחלוף ארבעה חודשים הודיעו אצילי קפריסין למלכם כי פקעה חובתם הפיאודלית לשרת את מלכם מחוץ לתחומי האי; להוגו לא נותרה ברירה, והוא חזר לקפריסין, מותיר את שארל ונציגיו כשליטים להלכה.
אך באירופה התקוממו נגד שארל אצילי סיציליה, ששארל היה מלכם מתוקף החלטתו השרירותית של האפיפיור אורבנוס הרביעי, ובסיועו של פדרו השלישי, מלך אראגון שתבע לעצמו את כתר סיציליה (מכוח נישואיו לקונסטאנס בת מנפרד, מלך סיציליה, בנו הממזר של פרידריך השני) לחמו בעוז בכובש הצרפתי; התוצאה הייתה מלחמה כלל-איטלקית, שבסופה התערער כליל מעמדו של שארל מאנז'ו בארץ הקודש, ונציגו בארץ נקרא לשוב לאיטליה. את מושכות השלטון תפס כעת אציל בשם אד פואלשיין, שאותו מינה שארל לסינישאל ממלכת ירושלים. מעמדו של אד הצטמצם ככל הנראה לשליטה על מבצר עכו, והאנרכיה הליגאלית המשיכה להתנהל כסדרה; בנוסף, הלמו כעת הממלוכים שוב ושוב על גבולות הממלכה, והיא הלכה והתפוררה.
הוגו השלישי החליט לנצל את המצב החדש, ובאוגוסט 1283 נחת המלך העיקש בביירות בליווי צבא קפריסאי וצעד לכוון צור; אך גם ניסיון שלישי זה של מלך קפריסין נחל כישלון. המלך לא הגיע לעכו, ומת ביום 24 במרץ 1284. בנו הבכור, ז'אן דה ליזיניאן, הוכתר בהמשך השנה בקתדרלה של ניקוסיה כז'אן הראשון, מלך קפריסין וז'אן השני, מלך ירושלים, בעוד התואר האחרון שוב ריק מכל תוכן, בדומה לתואר אותו נשא עדיין שארל מאנז'ו. ז'אן, בניגוד לאביו, מעולם לא ניסה לממש את זכותו, והתואר עמד כאשר אין לו דורש, אות וסימן לשקיעתה של הממלכה. בינואר 1285 מת שארל מאנז'ו, וזמן קצר לאחר מכן התמוטט המלך ז'אן בפתאומיות, והשלטון בשתי הממלכות עבר ב-24 ביוני 1285 לבנם השני של הוגו השלישי ואיזבלה מאיבלין, אנרי השני, מלך ירושלים וקפריסין, שיש החושדים אותו בהרעלת אחיו בזדון; זמן קצר לאחר מכן מת ז'אן, ואנרי נותר היורש היחיד לכתר ירושלים וקפריסין, שכן ז'אן לא היה נשוי ואילו השושלות הגרמניות והצרפתיות נעלמו מן העולם.
המלך אנרי, בשונה מאחיו, פעל לממש את זכותו לכתר ממלכת ירושלים, וזמן מה לאחר הכתרתו שלח שליחים לשאת ולתת עם ראשי מסדר הטמפלרים, ככל הנראה בתיווך חברי מסדר ההוספיטלרים, על מנת שיעמדו לצדו ויסייעו לו ליטול את המלוכה. ביוני 1286 הגיע הצבא הקפריסאי לנמל עכו, שם זכה לקבלת פנים נלהבת מצד האוכלוסייה – אולי כתוצאה מהיותו בן לבת משפחת איבלין, אך בעיקר מפני שהעם הנדכה קיווה ששוב יושלטו סדר והיררכיה בממלכה הרופסת. הסינישאל אד פואלשיין סירב כמובן למסור את השלטון, והצית בכך קרבות עזים בין הקפריסאים לבין חיל המצב הצרפתי, עד להתערבות מפקדי המסדרים הצבאיים ששכנעו את פואלשיין למסור את המצודה תחת ההבטחה כי זכויות פיליפ הרביעי, מלך צרפת יישמרו, והמצודה תימסר לשליטת המסדרים הצבאיים. האביר אד הסכים וויתר על זכויותיו, והמסדרים מסרו את מצודתו לאנרי השני ב-29 ביולי.
ביום 15 באוגוסט 1286 הוכתר אנרי השני למלך ירושלים בקתדרלה של צור - ההכתרה האחרונה של מלך צלבני בארץ הקודש אי פעם; על פי ההיסטוריונים הצלבניים היו חגיגות ההכתרה המפוארות ביותר שהעיר ראתה. כששב אנרי לקפריסין, מינה את בני משפחתו לתפקידים נכבדים: את בלדווין מאיבלין (שכפי הנראה היה רוזן קוראקו שבקפריסין ונכדו של סינישאל קפריסין בלדווין בן ז'אן הזקן מביירות) מינה לקונטאבל הממלכה, ואת דודו פיליפ מאיבלין, אחיה של אמו איזבלה ונכדו של ז'אן מביירות, מינה לעוצר הממלכה במקומו. למן הרגע בו עזב את ממלכת ירושלים החלו האיבלינים להתבסס שוב כשליטים גלויים בממלכה, האחדות קצרת הטווח תמה והקומונות הימיות של איטליה פרצו שוב בתגרות שעכו שימשה להן זירת קרב, כעת בין פיזה לגנואה.
נפילת ממלכת ירושלים
תקופת שלטונו של אנרי סיימה למעשה את נפילתה המוחלטת של הממלכה, עם נפילת רוזנות טריפולי הצלבנית (במרץ 1289), המצור על עכו (1291) וכיבושה באותה השנה, נפילת המבצרים החזקים של צור, צידון, טרטוס, ביירות וחיפה-עתלית (ב-1291), והאקורד הסופי של הנפילה, כיבוש מבצר ארוד (1302), שאירעו למרות מלחמות הנגד של אנרי השני והטמפלרים שבממלכה. עם כיבוש עכו נפלה גם ממלכת ירושלים כולה, ואנרי שב לקפריסין, שם האשים בבגידה והוציא להורג (בשנת 1303) את אחיו, קונטאבל קפריסין גי דה ליזיניאן (השני), מה שגרר את הדחתו מכסאו וגירושו לארמניה בידי קרובו של גי, אמלריך דה ליזיניאן נסיך צור וקונטאבל ממלכת ירושלים (שני תארים חסרי ערך, מאחר שהן צור והן הממלכה כולה היו נתונים בשליטת המוסלמים), בשנת 1306; אמלריך נרצח בשנת 1310 ואנרי חזר לקפריסין, וערך בה טיהור. אנרי השני, אחרון מלכי ממלכות ירושלים וקפריסין, נפטר חסר ילדים בניקוסיה ב-1324.
לאחר נפילת ממלכת ירושלים, הפכה קפריסין למרכז חשוב של הסחר האירופי עם אסיה ואפריקה, וכזו נותרה עד ל-1426, מאה שנה לאחר מכן, אז הפכו הממלוכים את האי למדינה וואסאלית ממלוכית, ומלכיה איבדו את כוחם. עד אותו הזמן המשיכו מלכי קפריסין לשאת את התואר החלול "מלך ירושלים", ואף העניקו תוארי אצולה מדומים כגון אלו לאריסטוקרטים הבכירים של האי; בית איבלין לא הושמד בחורבן ממלכת ירושלים, ועקר לקפריסין שם היו לו יסודות איתנים עוד קודם לכן, בראשות דוד המלך והסינישאל פיליפ מאיבלין. האיבלינים המשיכו להיות כוח משפיע בממלכת קפריסין גם בהמשך, אם כי אין מידע רב על תקופה זו; וקרוביו של מלך קפריסין נהגו לשאת את התואר "נסיך הגליל" (תואר חסר משמעות, כמובן, שכן נסיכות הגליל הושמדה לאחר קרב קרני חיטין ב-1187 על ידי צלאח א-דין), ובין נושאיו, שרובם באו משושלת דה ליזיניאן, מצויים גם פיליפ מאיבלין דוד המלך, ובאליאן מאיבלין (חי בסביבות 1316. לא ברור במי המדובר; בבית איבלין היו אז רבים בשם זה). באותן מאה שנים היו האיבלינים חלק בלתי נפרד מקפריסין, נשאו בה בכל המשרות הבכירות, שימשו כקונטאבלים, סינישאלים, נסיכים ועוצרים, והתרבו כל כך עד שקשה ביותר לעקוב אחרי קשרי המשפחה הפנימיים הסבוכים של אצילי קפריסין לבית איבלין בשנים ההם.
לקריאה נוספת
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל, ובתרגומו לצרפתית זכה בפרס האקדמיה הצרפתית.
יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
גדי לופו, עכו הצלבנית: שירים היסטוריים, תל אביב, גוונים, 2015 (היבטים ספרותיים של ממלכת ירושלים השנייה במאה ה-13)
Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952
Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
Marek, Miroslav. "More Ibelin family genealogy from Genealogy.eu". Genealogy.EU.
"Jerusalem nobility: Count and Lords of Jaffa (Ibelin)". Foundation for Medieval Genealogy. 2007-05-14. Retrieved 2008-11-23.
"Cypriot nobility: Descendants of Baldwin and Guy of Ibelin". Foundation for Medieval Genealogy. 2007-04-07. Retrieved 2008-11-25.
Philip of Novara, The Wars of Frederick II against the Ibelins in Syria and Cyprus, trans. John L. La Monte. New York: Columbia University Press, 1936.
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך א' עמוד 523
^Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 194
^Stanley Lane-Poole. Saladin; and the Fall of the Kingdom of Jerusalem. G. P. Putnam's sons. 1898 page 225
^יהושע פראוור, תולדות מלכת צלבנים בארץ ישראל. כרך א' עמוד 554
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך ב. עמוד 115
^Philip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 126-28, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 37-43, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 227-30
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 445
^Malcolm Barber. The new knighthood: a history of the Order of the Temple Cambridge University Press, 1995 ISBN 0521558727, 9780521558723 page 147
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 475
^הטמפלר מצור, מצוטט אצל יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 487
^יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 494
