PROFILBARU.COM

מַשְׁכּוֹן הוא חפץ הניתן כערבות שהלוואה תיפרע בזמנה על ידי הלווה. למשכון מספר תפקידים אפשריים: אמצעי תשלומים אפשרי למקרה חירום, הוכחה בידי המלווה על ההלוואה.

משכון העומד לגבייה

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ההלכה מבדילה, בין סוגי המשכונות, איזה מהם נועד לגבייה. לדין זה יש משמעויות הלכתיות רבות, שכן ההלכה אומרת, שאם המשכון עומד כדי לגבות אותו, והוא נועד לפירעון החוב, נחשב המלווה שומר שכר, שכן יש לו הנאה מכך שהוא מחזיק את המשכון, שכן הוא יכול לגבות אותו. בנוסף לכך, תהיה נפקותא הלכתית אם המשכון אבד, האם נחשב הדבר שההלוואה שולמה על ידי המשכון, ופטור הלווה מלשלם את ההלוואה, או לא. בכך מבדילה המשנה בין המשכונות הבאים:

בשעת הלוואתו

משכון שנלקח בשעת ההלוואה, ייתכן לומר כי שהוא ניתן על ידי הלווה רק לזיכרון ולראיה על החוב, ובכך נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא, ובעוד שרבי אליעזר סבור שמשכון שנלקח בשעת הלוואה אינו עומד לגבייה, חלוק עליו תלמידו רבי עקיבא וסבור שגם משכון שנלקח בשעת ההלוואה עומד לגבייה, ולכן אם אבד - נחשב הדבר שההלוואה שולמה.

במקרה של שטר המצב שונה: במשנה מובא: "אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו" לפי רש"י הכוונה היא שגם רבי אליעזר מודה שכאשר היה שטר על ההלוואה, ונלקח גם בנוסף לכך משכון, עומד המשכון לתשלום, שכן במקרה כזה אין המשכון נצרך לזיכרון דברים, שהרי יש שטר על ההלוואה, והוא גם לא נועד לשמש כמנגנון בטיחות שנועד לאפשר למלווה מקום לגבות הימנו שהרי יש כאן שטר, וקרקעות הלווה משתעבדים לו על ידי השטר, ולכן בהכרח שהמשכון נועד כדי לגבות הימנו. לפי חכמי התוספות ה"שטר" הוא רק כינוי למשכון שלא ניתן בשעת ההלוואה, כלומר ההלוואה כבר נעשתה על סמך הוכחה אחרת (שטר) ולא משכון, והמשכון נעשתה אם כן לצורך גבייה, אך כמובן שבמקרה שההלוואה נעשתה בלי שטר ההלכה דומה. רב יהודאי גאון אף מוסיף שלמעשה ההלכה הפוכה: דווקא כאשר יש שטר אין למשכון כל משמעות, שכן בעצם כתיבת השטר מוכיח המלווה כי הוא מתכוין לגבות את התשלום על ידי השטר ולא על ידי המשכון.

אם ההלוואה נעשתה על פירות, נמצא שהמלווה הרוויח מההלוואה, שכן פירותיו עשויים היו להרקיב, וכעת יש לו ממון שאינו מרקיב, ולכן על גם המשכון שבאמצעותו נעשתה הלוואה, הוא נחשב לשומר שכר.

שלא בשעת הלוואתו

למשכון הניתן שלא בשעת ההלוואה, משמעות גדולה, שכן בכך הוכח שהוא ניתן כדי לגבות את ההלוואה. על כך אומר רבי יצחק כי המלווה קונה את המשכון והוא נחשב במידה מסוימת שלו, שכן מוכח מהפסוק האומר כי יש להשיב את המשכון ללווה בשעות בהם הוא נצרך לו, ”ולך תהיה צדקה”, מכיוון שהתורה קוראת להענקת המשכון "צדקה", מוכח שהמשכון שייך למלווה, שאם לא כן, אין הדבר נחשב לצדקה.

מצוות החזרת משכון

מצווה מהתורה להחזיר את המשכון ללווה, בשעה שצריך לו, כגון אם לקח ממנו כלי מלאכה ששימושם ביום מחיוב להחזיר לו אותם ביום, וימשכנם חזרה בלילה, וכ אם לקח ממנו כלי תשמיש של הלילה כגון כרים וכסתות, חייב להחזירם לו לעת ערב, שנאמר ”אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.” (שמות, כ"ב, כ"ה).

אם לא החזיר המשכון בזמן שהתחייב, מלבד שביטל מצוות עשה זו, נאמר בתורה שהקדוש ברוך הוא ישמע צעקת הלווה וצערו ” וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי” (שמות, כ"ב, כ"ו).

השתמשות במשכון

אסור למלווה להשתמש במשכון, גם אם הוא קנוי לו, שכן הדבר נחשב לריבית, שכן בכך הוא נהנה יותר מדמי ההלוואה. אך מותר לסכם, שהמלווה ישתמש במשכון, ויקזז את שווי השכירות על המשכון מדמי ההלוואה.

במקרה כזה, נחלקו חכמי המשנה^[1], אם אחיזת המשכון נחשבת כמצווה, ואם כן המלווה פטור מלתת צדקה לעני כאשר הוא עוסק בשמירת המשכון מדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, ולפי זה נשאלת גם השאלה אם הוא נקרא שומר שכר - שכן הוא מרויח את אותה פרוטה, או שומר חינם - אם אינו מרויח אותו פרוטה, לפי דעה אחת הוא נקרא שומר שכר, שכן אחיזת המשכון נחשבת למצווה, למרות שהוא משתמש במשכון, שכן אילולי המשכון לא היה מלווהו, ולכן הוא פטור מלתת פרוטה לעני, ולפי דעה אחרת הוא שומר חינם, שכן הוא אוחז את המשכון להנאתו, וכיון שכן אין הדבר נחשב כמצווה.

משכון לעניין שמיטה

ההלכה קובעת כי חוב שיש עליו משכון, אין השמיטה משמטת אותו למרות שלא נכתב עליו פרוזבול, וזאת מכיוון שהחוב נחשב כבר כאילו ונגבה.

במשנה^[2] מוצגת מחלוקת בנושא, רבן שמעון בן גמליאל סבור, כי כאשר המשכון שווה רק כשווי חלק מהחוב, אין השמיטה משמטת את החוב, ואילו רבי יהודה הנשיא סבור כי במקרה כזה השמיטה משמטת את החוב.

הגמרא דנה במה נחלקו רשב"ג ורבי יהודה הנשיא. הגמרא^[3] מציעה כאפשרות פשוטה, כי הם נחלקים בנוגע לחלק השני של החוב, עליו אין משכון, שכן ברור שהחלק עליו יש משכון ביד המלווה, אין השמיטה משמטתו, שכן המשכון נלקח לגבות את החוב, ומכיוון שהחוב כבר נגבה אין השמיטה משמטתו. אך הגמרא דוחה, ואומרת כי ייתכן שהמחלוקת היא על כל החוב, שכן רבי יהודה הנשיא סבור שכאשר המשכון אינו שווה כשווי כל החוב, מוכח שהוא נלקח רק לזיכרון דברים, כלומר כדי שהלווה יזכור לשלם את ההלוואה או כדי להוכיח כי התקיימה הלוואה, אבל לא כדי לגבות אותו.

שיטה מחודשת היא שיטתו של שמואל^[4] הסבור כי המשכון הוא תשלום החוב, גם אם ערכו שווה פרוטה וההלוואה שוויה אלף זוז, ואז השמיטה אינה משמטת את החוב, וכן אם המשכון אבד - פטור הלווה מלשלם את ההלוואה, אך ההלכה אינה נפסקת כמותו.