משה כרמל (זליצקי) (17 בינואר 1911 – 14 באוגוסט 2003) היה מראשי "ההגנה", אלוף בצה"ל, איש ציבור ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. פיקד והוביל את כיבוש מרבית הגליל בחזית הצפון במלחמת העצמאות.
ביוגרפיה
משה כרמל נולד במינסק-מאזובייצק שבפולין, שהייתה אז חלק מן האימפריה הרוסית, לאביו יעקב אריה זליצקי שהיה סוחר ותעשיין ומעסקני הפועל המזרחי ולאמו מרים בת שמואל קלמן גולדברג. אחרי לימודים ב"חדר" ובבית ספר, בגיל 13 (1924) עלתה המשפחה. בשל המצב הכלכלי הקשה הוא הפסיק את לימודיו ועבד כשוליה בבית דפוס. ישראל גלילי גייס אותו לתנועת הנוער העובד, ובנוסף לחברותו בתנועה הוא כתב בבטאון "במעלה". פעילותו הארגונית, המוצלחת, בנוער העובד משכה את תשומת הלב של אנשי צמרת מפא"י והם התייחסו אליו כמי שישתלב בעתיד בעשיה המפלגתית.
בשנת 1930 הוא היה בין חברי הגרעין להקמת ההתיישבות הראשונה של התנועה, באזור רחובות, מה שייקרא לאחר מכן קיבוץ נען.
במסגרת התנועה, הוא יצא בשנת 1936 לשליחות קצרה אל תנועת "החלוץ" בפולין.[1]
בהגנה ובצה"ל
במקביל לחברותו בנוער העובד, הוא גויס לשורות ה"הגנה", עבר קורסים שונים ועלה בסולם התפקידים והדרגות. בהיותו סגן מפקד קורס מדריכים, באחת הפעילויות, בשובם ממסע לילי באזור יבנאל נתפס על ידי הבריטים יחד עם 43 חניכי הקורס, כשהם נושאים נשק. הם נעצרו והועברו לעכו ובית הדין הצבאי הבריטי דן אותם למאסר. משה זליצקי נדון לעשר שנים, שלבסוף קוצרו לחמש, ולמעשה הוא שוחרר אחרי כשנה וחצי. בשנים 1939–1941. בזמן שהותו בכלא כתב יומן שמאוחר יותר התפרסם כספר תחת הכותרת "מבין החומות" בחתימת "אסיר עברי". כששוחרר, שימש בתפקיד קצין גדנ"ע ארצי מטעם ההגנה (1942–1943), פיקד על קורסים של מארגני העלייה וההעפלה, וכן שימש כמפקד הגליל התיכון של הארגון.[1][2]
בשנת 1947 התמנה למפקד ההגנה במחוז חיפה ובהמשך מונה למפקד חטיבת כרמלי (נובמבר 1947 – 20 במאי 1948)[3] שכבשה, בין היתר, את חיפה ואת הגליל המערבי כולל עכו. בסוף מאי 1948 מונה למפקד חזית הצפון בדרגת אלוף, ותחת פיקודו נכבשו נצרת, שפרעם, ציפורי ועוד במה שכונה מבצע דקל. בנוסף, הוביל את כיבוש יתר הגליל במבצע חירם. כרמלי ייצב קו לאורך כביש הצפון והניס את כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י אל מעבר לגבול.
ביוני 1948, במהלך המלחמה, הוא החליף את שם משפחתו לכרמל.
כרמל פרש מצה"ל ב-1950 בדרגת אלוף.
השכלה
לאחר פרישתו מצה"ל החל ללמוד באוניברסיטה העברית והוא היה בוגר בלימודי היסטוריה ופילוסופיה.
ב-1953 נשלח לפריז כדי לרכז את הפעילות של תנועות "דרור" ו"החלוץ הצעיר" באירופה ובצפון אפריקה ובמקביל למד במכון למדעי המדינה בפריז וכן שימש ככתב היומון "למרחב" בפריז.[2]
פוליטיקאי ואיש ציבור
בתחילה היה חבר סיעה ב' במפא"י ובשנת 1944 נמנה עם מייסדי "התנועה לאחדות העבודה". בשנת 1954 פרש ממפ"ם והיה ממקימי מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון. בבחירות לכנסת השלישית הוצב ברשימת המפלגה במקום ה-12, אך המפלגה קבלה רק 10 מנדטים. למרות זאת, הוא מונה לשר התחבורה כנציג מפלגתו עד לסוף אותה הקדנציה (דצמבר 1959).
בסוף ספטמבר 1956 השתתף במשלחת הישראלית לוועידה שהתקיימה בצרפת, בה נידון שיתוף פעולה נגד מצרים, שהפך למבצע קדש.[2]במהלך הטיסה מעל צפון אפריקה, דרך כרמל על מכסה פתח ההפצצה של המטוס החשוך ונפל בעדו. הוא אחז בדפנות הפתח כשפלג גופו התחתון השתלשל מחוץ למטוס ונגרר פנימה על ידי אחד מאנשי הצוות. שלוש מצלעותיו נשברו, אולם הוא השתתף בוועידה כמתוכנן.[4]
ביוני 1958, לאחר התפטרותו מהכנסת של יצחק טבנקין, נכנס כרמל לכנסת וכיהן בה בין השנים 1958–1966 ו-1969–1977.
בין השנים 1965–1969 כיהן כרמל כשר התחבורה. כרמל המשיך לכהן כחבר כנסת פעיל עד שנת 1977 ובין היתר היה חבר בוועדת החוץ והביטחון.[3]
הוא היה בין מייסדי קרן תל אביב לספרות ואמנות, ועסק במהלך כל השנים בכתיבה פובליציסטית בנושאים מדיניים, חברתיים וביטחוניים.
בין היתר הוא שימש כעורך הראשי של "למרחב" – ביטאונהּ של "אחדות העבודה - פועלי ציון" (התמזג עם דבר ב-1971).
לאחר כהונתו בכנסת שימש יו"ר מועצת המנהלים של חברת אל על.[2]
בשנת 1993 הוענק לו התואר יקיר העיר תל אביב-יפו.
משה כרמל נפטר בתל אביב בגיל 92, ונטמן בבית העלמין קריית שאול. הוא הותיר אחריו שתי בנות. על שמו רחוב בחיפה.
ספריו
- מבין החומות: מ"ג מכתבים מאת אסיר עברי, מהדורה ראשונה הקיבוץ המאוחד, תש"ב. בהוצאת מטכ"ל, תש"ט 1949. מהדורה חדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
- מערכות צפון, הוצאת מטכ"ל, 1949
- מאבק וטרור, הוצאת יד טבנקין, 1987
- צנחני היישוב באירופה הכבושה, הוצאת יד טבנקין, 1992
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
