מקסים גילן נולד בליל שבצרפת[1] לאוסקר גולדנהירש, בנו של רב מקובל ברוסיה, שעבד כבנקאי בצרפת, ומאוחר יותר שימש כקונסול כבוד של רומניה בספרד, ולשרה גולדנהירש, ילידת ברלין, מזכירת שר במשרד החוץ של רפובליקת ויימאר, ולאחר מכן כתבת בשורה של עיתונים גרמניים-יהודיים, "אולשטיין פארלאג" בפריז. בעודו ילד, עברה המשפחה לספרד הרפובליקנית. זכרונותיו הראשונים היו ממלחמת האזרחים הספרדית: ”לעיר הזו, מאדריד, שעמדה... וחומותיה חלל מתמוטטות והולכות, נחרכות והולכות, טבולות בדם ובדגלים... בעוד הקירות - שדה ירי והבתים קן מוקשים ובתי הקפה (בתי הקפה שלי, החמים, הפתוחים עד לשעות הבוקר הקטנות) נעולים בקרשים” ("שיר לאהבה ראשונה", מתוך "מיפוי" 1994). אביו כיהן כסגן שר הביטחון בממשלה האוטונומית של קטלוניה ועקבותיו אבדו במלחמת האזרחים. ככל הנראה, נרצח על ידי הכוחות הלאומניים בהנהגתו של פרנסיסקו פרנקו.
מפחד השלטון הפשיסטי, עלתה משפחתו (הוא, אחותו ואמו המשותקת) בפברואר 1944 לפלשתינה דרך פורטוגל, על סיפונה של האוניה "ניאסה"[2], הועברה דרך מחנה המעצר בעתלית, ולאחר מכן השתכנה בשכונת התקווה. גילן למד את השפה העברית והאנגלית, קיבל מלגה לגימנסיה הרצליה, אך לא גמר את חוק לימודיו משום שנאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. הוא עבד כנער שליח ביפו ערב מלחמת העצמאות, וגיבש אידאולוגיה לאומנית כמו-כנענית, שמתוכה הצטרף ללח"י ולחם בשורותיה במהלך מלחמת העצמאות. לאחר פיזור המחתרות על ידי בן-גוריון, השתתף בהקמתם של כמה ארגונים סמויים ששמו להם למטרה להפיל את משטר מפא"י. בגין פעילותו החתרנית נכלא בפעם הראשונה.
הבחירה בשמאל
בכלא עבר גילן מהפך רעיוני, לאחר שהיה עד לעינויי האסירים הערבים בכלא[3]. כמו כמה דמויות אחרות ממחתרות הימין, כגון אורי אבנרי, איש האצ"ל, או נתן ילין-מור, המשנה למפקד הלח"י, חבר מקסים גילן אל מחנה השמאל הלא-ציוני והקדיש את חייו למאבק במשטר. בשלהי שנות החמישים, נכלא שוב לזמן מה לאחר שנחשד לשווא במעורבות ברציחתו של ישראל קסטנר[4], שכן רוצחו היה מיוצאי הארגונים הסמויים שהקים גילן.
באותה העת, כבר נודע מקסים גילן כמשורר עברי מחטיבת המשוררים ואנשי הספרות האוונגרדיים שהובילו את התמורה האנטי-אלתרמנית בשירה העברית (נתן זך, גבריאל מוקד, דוד אבידן: אנשי שירת "דור המדינה"). ספרו הראשון, "גדר פרוצה" יצא ב-1957, וכבר בו קבע גילן את המוטיבים העיקריים ביצירתו: שירת אהבה אישית, ובכלל זה שירה ארוטית, המעורבת בשירה פוליטית נוקבת. אחד משיריו האישיים המוקדמים מוקדש ל"מ. י." - מדינת ישראל.
מרבית ספריו ("חומות יריחו", "שהד", "מטח") יצאו לאור בשנות החמישים והשישים, שבהן נחשב כמשורר פורץ דרך, חבר הבוהמה הספרותית הקטנה של תל אביב. יצירתו ביטאה את האמונה כי קיומו של היישוב העברי הלאומי יובטח רק על ידי השתלבות במרחב המזרח תיכוני. עקרונות דומים ביטא גילן גם בפעילותו הפוליטית והעיתונאית.
בראשית שנות השישים, ערך והוציא יחד עם הצייר והאדריכל נחום כהן את כתב העת קילטרטן, כתב עת אוונגרדי בן גיליון יחיד. בין יתר הישגיו שמור לו החדרת יונה וולך הצעירה אל עולם הספרות. לפרנסתו תרגם גילן בשמות עט ספרות ארוטית מאנגלית ועבד כעורך משנה בשבועון "העולם הזה". גילן ייסד בשיתוף עם שמואל מור את כתב העת "בול", ששילב תכנים ארוטיים וניסה להתחרות ב"העולם הזה".
ב-1966 עברו גילן ומור על חוקי הצנזורה הצבאית בחשיפת הפרשה שנודעה בשם "פרשת בן ברכה", כאשר פרסמו את הידיעה ששירותי הביטחון הישראליים השתתפו ברציחתו של האופוזיציונר המרוקני אל-מהדי בן ברכה (ידיעה שהתבררה בדיעבד כידיעת-אמת). על כך שילם מקסים גילן בתקופת מאסר שלישית: הוא נדון לשנת מאסר, אך קיבל חנינה מהנשיא זלמן שזר לאחר 135 ימי מאסר[5]. במהלך המאסר המשיך וערך את "בול" לפי דרישת שירות הביטחון, לבל יוודע דבר מאסרו. אף על פי כן, מאסרם של מור וגילן נודע ברחבי העולם והתארגנה עצומה בינלאומית לשחרורם, שעליה חתמו בין היתר ברטרנד ראסל וז'אן-פול סארטר. מאסרו זה הניב את מחזור השירים "ארבעה שירי כלא", ובו שיר המוקדש למהדי בן ברקה ("כשאני שחושב על מחדי, רעי, צר לי באמת שלא שמרתי עליו בשבילי", מתוך "מיפוי", 1994).
גלות מרצון
לאחר מלחמת ששת הימים גבר מיאוסו של גילן מישראל. הוא הזהיר בשיריו מן העתיד לקרות למדינת היהודים עקב השליטה בשטחים שנכבשו במהלכה. ב-1969 היגר גילן לצרפת, השהייה בחו"ל תוכננה לשנים ספורות אך התארכה ליותר משני עשורים, גילן ראה את הגירתו לצרפת כגלות פוליטית מישראל.
מנותק מההוויה הישראלית, ניצל את גלותו על מנת לארגן מפגשים עם אנשי אש"ף. והקדיש את מלוא זמנו לפעילות פוליטית שתכונן גשרי שיתוף פעולה בין מחנה השלום הפלסטיני למחנה השלום הישראלי. ב-1974 יצא באנגלית ספרו "כיצד איבדה ישראל את נשמתה?" שבו עיגן תאורטית את עמדתו הפוליטית ("How Israel lost its soul?", Penguin books, London). בסוף שנות השבעים הוציא לאור כתב עת באנגלית בשם "Israel & Palestine" ("ישראל ופלסטין"), אשר מומן על ידי ד"ר נחום גולדמן, שהיה בעבר יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. בשנות השמונים גילן ערך ופרסם, יחד עם חיים ברעם, את כתב העת "במרחב" שהופץ בישראל.
מערכת כתב העת "Israel & Palestine" בפריז, ברחוב קרדינל מרסייה (Cardinal Mercier), הייתה במשך יותר מעשרים שנה מקום מפגש לאנשי שמאל ישראלים שהזדמנו לפריז, ורבים מהם מצאו בה מקום פרנסה לתקופות קצרות או ארוכות, אם בכתיבת מאמרים ואם בגזירה, תיוק וניתוח של קטעים מן העיתונים הישראליים, שעל כולם דאג גילן לקיים מנוי קבוע.
גילן יצר קשר עם הנהגת הארגון לשחרור פלסטין, בייחוד עם סעיד חמאמי ועם עיסאם סרטאווי, ששילמו בחייהם על מגעיהם עם ישראלים. הודות לכך היה מקסים גילן בין הישראלים הראשונים שנפגשו עם ראשי אש"ף, כאשר נדמה היה לו שהארגון סטה מרעיון הפיכת ישראל כולה לפלסטין ועבר לדגול בפתרון של שתי מדינות. ב-1978, זמן מה לאחר הפיגוע בכביש החוף ומבצע ליטני, טס גילן בזהות בדויה לביירות, שבה נפגש עם אבו ג'יהאד והפציר בו לחדול מלפגוע באזרחים ישראלים. פעילות זאת הביאה לאיומים תכופים על חייו מפי שירותי ביטחון ערביים ואלה של ישראל[דרוש מקור][מפני ש...]. במשך מספר שנים הוא התגורר בפריז בדירות מסתור והתהלך עם אקדח בחגורתו (האקדח, לדבריו, הוברח אליו בסיועו של סרטאווי במטוסו של הקאנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי).
ארגון השלום היהודי הבינלאומי
חלק חשוב בפעילותו של גילן בשנים אלה היה יסוד "ארגון השלום היהודי הבינלאומי", אשי"ב (International Jewish Peace Union - IJPU) שחתר להקים מסגרת לשיתוף פעולה של ארגונים יהודיים בכל רחבי העולם המתנגדים למדיניות ממשלת ישראל, כמשקל נגד להסתדרות הציונית ולהנהגות הרשמיות של הקהילות היהודיות בארצות השונות. ועידות שנתיות של הארגון התקיימו בפאריס ובהן השתתפו נציגים יהודיים מארצות שונות באירופה, מארצות הברית ומקנדה, ובחלק מהישיבות גם מדרום אמריקה ואוסטרליה.
גילן ראה חשיבות עליונה לחלק זה בפעילותו, ולא רק בגלל התרומה של ארגונים יהודיים מעין אלה למאבקים פוליטיים קונקרטיים. בוועידה של אשי"ב בחודש דצמבר 1985 אמר גילן בין השאר: "יש לנו אחריות לעתיד העם היהודי (...) מדיניות ממשלת ישראל מובילה לאסון, אסור שכל הביצים יהיו בסל הציוני".
לאחר חזרתו של גילן לישראל ומותו, נמשכה פעילותו בתחום זה על ידי רבים משותפיו היהודים, במסגרת ארגונים כמו "יהודים אירופיים למען שלום צודק" (European Jews for a Just Peace, EJJP)[6], ההתאחדות הצרפתית היהודית למען השלום ו"קול יהודי לשלום" בארצות הברית.
החזרה לישראל
בשלהי שנות השמונים הוא שאף לחזור לישראל. שירתו בשנים ההן לבשה גוון נוסף, באמצה מבט של גולה אל ארצו האהובה-השנואה ("אם מסרב אני לשאת אותך, ארצי, כלת חן, אשת נעורי\ זה לא בגלל יופייך שדעך ולא בגלל לבך ששכח ואף לא בניך שסרחו וגיבוריך שהפכו רועי זונות ורועי עבדים", "מיפוי", 1994). באוקטובר 1993, לאחר שתדלנות של אנשי שמאל כשולמית אלוני, אמנון זכרוני, דן קידר, נתן זך אצל שירותי הביטחון, חזר גילן לישראל[7]. ערב שובו הוא נפגש עם יאסר ערפאת בפריז, איחל לו ולעמו כל טוב והתנצל על כך שנטע בו את האמון כי בישראל קיים מחנה שלום המבקש פיוס אמת. מאז קרע גילן את כל קשריו עם אש"ף, וניסה לחדשם ללא הצלחה רק סמוך למותו של ערפאת, שלו כתב הספד אישי.
אף על פי שחזר ארצה לאחר 24 שנים בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, התנגד גילן בתוקף להסכמים, וכמו ידידו הטוב אדוארד סעיד, ראה בו נייר כניעה שאפשר לישראל להשליט בגדה המערבית וברצועת עזה משטר של "כיבוש עקיף" שבו מילא אש"ף את תפקיד משתף הפעולה. הוא אף סיפר שהזהיר אישית את הנהגת אש"ף ש"הם פוסעים לתוך מלכודת" - נבואה שהתממשה לדעתו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. גילן לא השתלב מחדש בחוגי השמאל הרדיקלי (אם כי היה מיודד עם רבים מפעיליהם) והמשיך את מאבקו הפוליטי בגפו. בשנים האחרונות לחייו הוציא כתב עת פוליטי-ספרותי, מטען, וכן חידש את "ישראל ופלסטין" באנגלית. בשירתו מן השנים ההן התמודד עם פטירתם של ידידיו, העמיק אל העולם המיתולוגי-הארוטי הפרטי שלו וכתב בכאב לב את מה שהוא ראה ככיבוש הממשיך ומשחית את פני ארצו האהובה-שנואה. כשנתיים לפני מותו מכר גילן את דירתו בפריז, העניק את הארכיון שלו לאוניברסיטת בן-גוריון וקבע את משכנו סופית בישראל. בסוף חייו החל מצבו הכספי להדרדר והוא הגיש מועמדות וקיבל את פרס ראש הממשלה לספרות, שאת כספיו התעתד להשקיע במאבקו הפוליטי והספרותי.
שלט לזכרו של מקסים גילן במרכז הקהילתי שפירא, תל אביב
ביום שבת, 2 באפריל2005, נפטר מקסים גילן בביתו בתל אביב. הוא הובא למנוחות בקיבוץעינת בלוויה חילונית, שבה נטלו חלק סופרים, משוררים, עיתונאים וחברי כנסת. כמו כן, הוקראו מעל קברו שני מברקי הספד מטעם הרשות הפלסטינית.
בבל ושירים אפלים, פרסומים חדשים מעיזבונו, ערך והביא לדפוס: יוסי גרנובסקי, ינשוף 2007.
...וסיפורים אחרים, סיפורים, הוצאת מטען - כן, הינשוף, תל אביב, 2006.
בבית קורס, שירים, הוצאת "כן, הינשוף", תל אביב, 2002.
גדר פרוצה, 14 שירים, מאת מקסים גילן, רישומים - משה גיל, תל אביב, 1957.
הגן המבושם, מאת אלנפזאוי, הוא מדריך לאהבה, תענוגות ולמידות טובות, מעשה ידי השייך עומר נפסאווי, כפי שהובא לידיעת בני יבשת אירופה, על ידי ריצ'רד פרנסיס ברטון, ותוך כדי סיוע ממקורות אחרים, הנוסח העברי הבלתי מקוצר, בתוספת הערות, אחרית דבר ותדריך לקורא הישראלי הוכן על ידי ג’ קסיס (מקסים גילן), תל אביב, ארוס, 1964.
חומות יריחו, שירים, מקסים גילן, רישומים - רימונה ג., תל אביב, 1959.
