מפלגת המדינה העברית הייתה מפלגה ציונית שפרשה מברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) בשנת 1933 והתקיימה כמפלגה עצמאית עד לשנת 1946 כאשר הצטרפה מחדש לצה"ר.
במשך שנת 1931 נתגלעה מחלוקת ערה במפלגת הצה"ר; ראש התנועה זאב ז'בוטינסקי דרש כי ההסתדרות הציונית תכריז בגלוי על מטרתה הסופית של הציונות שהיא הקמת מדינה עברית. כאשר דרישתו לא נתקבלה בקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17 לחץ ז'בוטינסקי לפרישת התנועה הרוויזיוניסטית מן ההסתדרות הציונית. מאיר גרוסמן ממנהיגי הציונות הרוויזיוניסטית ועמו אישים נוספים כרוברט שטריקר ממנהיגי הציונים באוסטריה, ריכרד ליכטהיים ממנהיגי הציונים בגרמניה, העיתונאי ד"ר הרצל רוזנבלום, המשורר יעקב כהן, זליג סוסקין ממיסדי נהריה וברוך ויינשטיין לעתיד חבר מועצת המדינה הזמנית התנגדו לפרישה. ז'בוטינסקי השתמש בסמכותו כראש המפלגה ופיזר את הנהלת מפלגת הצה"ר. לאחר שמשאל הכריע בעד הפרישה הקימו גרוסמן ומצדדי השקפתו בשנת 1933 את מפלגת המדינה העברית שבראשה עמד מאיר גרוסמן. בציבור כונו אנשי המפלגה בכינוי "הגרוסמניסטים"[1] או "המדינתיים"[2]. אנשי המפלגה המשיכו השתתפותם בכנסת ישראל ובוועד הלאומי אך אסרו על חבריהם להיות חברים בתנועת בית"ר. המפלגה פעלה כסיעה עצמאית בהסתדרות הציונית, בעוד שהצה"ר פרשה ויצרה את ההסתדרות הציונית החדשה, רוב אנשי התנועה הרוויזיוניסטית נשארו תומכי הצה"ר.
בשנת 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, נמנעו אנשי מפלגת המדינה העברית מעמידה לצד הנאשמים, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ועל כך ספגו ביקורת, כמו בדברי אב"א אחימאיר:
- "פרשה בפני עצמה היא עמדתם של הגרוסמניסטים, בחודשים הראשונים לעלילת הדם עמדו הם מן הצד. לא זו בלבד שלא נקפו אצבע ולא נחלצו להגנה, אלא שנראה היה, כאילו הוסבה להם קורת רוח למראה 'הבוץ אליו הכניסו את ז'בוטינסקי אנשים חסרי אחריות עם אחימאיר בראשם'... אדם העומד מן הצד עשוי היה לפרש את פרישתם שלא כהלכה: הן הגרוסמניסטים בקיאים במתווה במחנה ז'בוטינסקי, ואם הם פרשו מן העדה הזאת, סימן הוא שיש דברים בגו..."[3].
בשנת 1933 החל לצאת לאור שבועון בשם "עיתון מיוחד" שעסק בפלילים ובכתבות על חיי האישים בארץ ישראל ונחשב לעיתון הראשון בארץ שעסק בעניינים רכילותיים. במרוצת הזמן הפך השבעון לביטאונה הלא רשמי של מפלגת המדינה העברית. ביוני 1934 הפך השבועון להיות גם באופן רשמי לביטאונה של המפלגה.
המפלגה קנתה לה אחיזה בשנות השלושים גם במדינות מזרח אירופה, בהן היא נקראה בשם "אידנשטאטס פארטיי" (ביידיש - "מפלגת המדינה היהודית"). המפלגה הייתה פעילה בפולין ובליטא הקימה המפלגה 30 סניפים, הוציאה ביטאון בשם "אידנשטאט אין א"י" (מדינת היהודים בארץ-ישראל) ואף יסדה תנועת נוער בשם "ברית הקנאים" (בר"ק").
בגרמניה פעלה המפלגה, בשנות שלטונו הראשונות של היטלר, בשם "Judenstaat Party" בראשותו של גאורג קארסקי ועם גבור רדיפות היהודים בגרמניה יצרה המפלגה, באפריל 1934, חזית מאוחדת עם התנועה הרוויזיוניסטית שנקראה בשם "המדינה היהודית".
בבחירות לקונגרס הציוני ה-18 שנערך בפראג בשנת 1933, זמן לא רב לאחר ייסוד המפלגה, קיבלה המפלגה ב 13 הארצות בהן נערכו הבחירות 11,821 קולות בלבד וזכתה ב-3 מושבים בהנהגת התנועה הציונית. בבחירות לקונגרס הציוני ה-19 שנערך בלוצרן ב-1935 זכתה המפלגה כבר למעלה מכפליים מכך כאשר זכתה ב 24,322 קולות ב-16 ארצות ומספר נציגיה עלה ל-11.
בשנת 1937 ערכה המפלגה את ועידתה הראשונה שהתכנסה בפריז ובה דחתה את הצעת החלוקה של ועדת פיל. בעקבות דחיית הצעת החלוקה החליטו ריכרד ליכטהיים וזליג סוסקין לפרוש מן המפלגה.
בבחירות לקונגרס הציוני ה-20 שנערך בציריך באותה שנה הצביעו עבור המפלגה 6,705 בוחרים בלבד והיא זכתה רק בשישה מנדטים.
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו למפלגה 8,000 חברים רשומים בלבד, רובם בפולין, ליטא ואוסטריה.
בין נציגי המפלגה בקונגרס הכ"א, האחרון לפני המלחמה נשנערך בז'נבה בשנת 1939 נמנה בנוסף לגרוסמן היה גם המשפטן והעיתונאי משה מילר מולאור.
עם פרוץ המלחמה ונפילת ארצות פעילותה בידי הנאצים שותקה פעילותה של המפלגה.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, כשנתבררו ממדי השואה והחל המאבק להקמת המדינה, חזרה הצה"ר לשורות ההסתדרות הציונית ומפלגת המדינה התאחדה עמה. מאיר גרוסמן עמד בראשה של התנועה המאוחדת. בשנת 1956 הצטרף גרוסמן למפלגת הציונים הכלליים.
לקריאה נוספת
- מפלגת המדינה העברית: ראשי פרקים מתולדותיה ותבניתה מגמתה ודרישותיה. הוצאת הוועד הפועל העולמי של מפלגת המדינה העברית, 1937.
- מניה גראור עיתונות ומפלגה: קשרי הגומלין בין המפלגה הרוויזיוניסטית לעיתוניה. הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, 2002.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
