אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.
מיד לאחר הכרזת העצמאות פרסמה המועצה מנשר הקובע את מעמדה כגוף המחוקק, מבטל את הספר הלבן משנת 1939 ואת ההגבלות על העלייה,[1] וכן קובע כי כל חוק שהיה בתוקף עד אותה עת יישאר בתוקפו כל עוד לא בוטל ביד המועצה.[2]
סמכויותיה של מועצת המדינה הזמנית נקבעו בפקודת סדרי השלטון והמשפט, שהיא דבר החקיקה הראשון שפורסם במדינת ישראל. בפקודת סדרי השלטון והמשפט נמנו שמותיהם של 38 חברי מועצת המדינה הזמנית. לנשיא המועצה מונה חיים ויצמן.
תפקידה העיקרי של מועצת המדינה הזמנית היה לנסח חוקה זמנית, חוקי ייסוד וקביעת שיטת הבחירות. לצורך כך הוקמה "ועדת החוקה".[3] הוועדה הציגה בנובמבר 1948 את הכללים לבחירת הנשיא והרכבת הממשלה באופן דמוקרטי, כללים שכונסו ב"חוק המעבר".[3] אחת ההחלטות החשובות אותה קיבלה מועצת העם הייתה בדבר שיטת הבחירות לאספה המכוננת. שיטת הבחירות היחסית שהייתה מבוססת על המסורת של המוסדות הציוניים, הייתה אמורה להיות בשימוש חד פעמי לצורך קיום הבחירות הללו בלבד. כאשר על דעת הכל הוסכם כי שיטת הבחירות "הקבועה" תיקבע במסגרת חוקת המדינה.[4]
במסגרת הדיונים על "חוק המעבר" עלתה ההצעה כי תפקיד הכנסת הראשונה יוגבל לקבלת חוקת ייסוד למדינת ישראל, וכי תקופת כהונתה תוגבל לשנתיים בלבד. שתי ההצעות נדחו והמועצה קיבלה את דעתו של ראש הממשלה בן-גוריון, כי אין היא, המועצה הזמנית, מוסמכת להטיל תפקידים והגבלות על האספה המכוננת.[5] בפועל באספה המכוננת, שהפכה לכנסת הראשונה, התפתח ויכוח האם יש עליה חובה לחוקק חוקה לישראל.[6] בסופו של דבר החליטה הכנסת, ב-13 ביוני 1950, שלא לכונן חוקה מיידית. תחת זאת הוחלט לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן, כהצעתו של ח"כ יזהר הררי.[7]
זמן קצר לפני שסיימה את תפקידה, אושרה על ידי מועצת המדינה הזמנית, ב-11 בפברואר 1949, "פקודת החנינה הכללית לאסירים ועצירים", כל האסירים שנכלאו בתקופת המנדט קיבלו חנינה למעט אנשים שהורשעו ברצח.[12]
בסך הכל חוקקה מועצת המדינה הזמנית 52 פקודות ותקנות שעת חירום,[13] ומאז כמעט כולן בוטלו או הוחלפו. עם הפקודות שנותרו בתוקף נמנות, בנוסף לאלה שצוינו לעיל:
עם הקמתה התנהלו ישיבות מועצת המדינה בבית קק"ל בתל אביב. בהפוגה הראשונה בחודש יוני חזרו אנשי הקרן הקיימת מירושלים הנצורה, ומועצת המדינה נדרשה לפנות את הבית. על פי מגילת העצמאות הבחירות לאספה המכוננת היו עתידות להיערך בקיץ, ולכן הוחלט לשכן את מועצת המדינה במקום זמני – לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב (בית וילהלם אברלה). שני חדרי שינה בקומה השנייה חוברו לחדר אחד רחב ובמרכז החדר הוצבו ארבעה שולחנות שחוברו לשולחן אחד רחב, ומסביב ישבו 13 שרי הממשלה ו־24 חברי מועצת המדינה הצטופפו לאורך הקירות. הישיבות התקיימו שם כחודש, בין י' בסיוון לח' בתמוז. בעקבות קרבות עשרת הימים בחודש יולי 1948 הוחלט על דחיית הבחירות, ומשך כהונת מועצת המדינה הזמנית התארך. לכן הוחלט לחפש אולם ישיבות רחב שיתאים לישיבות המועצה. בניין הבימה לא התאים בשל הבולטות הטופוגרפית שלו שהיוותה סכנה מהפצצות מצריות, ולכן נבחר מוזיאון תל אביב ששכן בבית העצמאות שבשדרות רוטשילד. כדי לא להפריע לפעילות המוזיאון, התקיימו הישיבות רק בחודשי הפגרה ובשעות הערב לאחר סיום הפעילות במוזיאון (ולא בערבים של קונצרטים). הספסלים סודרו לפני כל ישיבה באולם, ובין הישיבות הם אוכסנו במחסן.[14]
תמונות
נשיא המדינה, חיים ויצמן, בביקורו בישיבה של מועצת המדינה הזמנית, 30 בספטמבר 1948[15]
הרכב מועצת המדינה הזמנית
חברי מועצת המדינה הזמנית, כפי שפורסמה בנוסח הראשון של פקודת סדרי השלטון והמשפט (לאחר מכן חלו שינויים ברשימה זו):
.jpg)
.jpg)
