הישיבה הראשונה של מנהלת העם התקיימה ב-18 באפריל1948 בבית קק"ל בתל אביב, שם התקיימו כל ישיבות המועצה עד ה-14 במאי 1948, יום תום המנדט הבריטי. בישיבה השנייה שהתקיימה ב-26 באפריל 1948 הוחלט על חלוקת התיקים. תיקי המפתח היו: שר הביטחון – דוד בן-גוריון (בנוסף לתפקידו כיושב ראש), שר החוץ – משה שרת, שר הכספים – אליעזר קפלן.
ב-12 במאי1948, באחד הכינוסים האחרונים של מנהלת העם בבית קק"ל, דנו בהצעתו של מזכיר המדינה האמריקאי, הגנרל ג'ורג' מרשל (שהוועד הערבי העליון דחה אותה כבר), בה הפציר בהנהגת היישוב לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה בשל חולשת צבאות היישוב היהודי למול הצבאות הסדירים של מדינות ערב, וכן כי המצב עלול להוביל למלחמה כלל-אזורית. לבסוף נתקבלה ההכרעה על הכרזת המדינה, שתיקרא בשם "מדינת ישראל", במועד שנקבע, עם תום המנדט הבריטי ב־14 במאי.
ההיסטוריונים חלוקים לגבי הסוגיות שעמדו להצבעה משום שהפרוטוקול אבד או הועלם ונותרו ממנו שרידים בלבד. לפי תיאור אחד, שמקורו בספרו של זאב שרף[1] מזכיר הממשלה הזמנית, ההחלטה להכריז על המדינה עברה בעקבות לחצו של דוד בן-גוריון, ועל חודו של קול. לעומתם יש חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם הטוענים כי ההצבעה במינהלת העם לא הייתה על עצם הכרזת המדינה אלא בנושא אחר – האם לקבוע מראש את גבולותיה על פי גבולות החלוקה, הצעה שנפלה בהצבעה וכי כול הנוכחים הסכימו על ההכרזה[2].
