ב-1928 ביקר שמי לראשונה בפריז וזכה בתחרות עיצוב התפאורה והתלבושות להצגה "כתר דוד" בתיאטרון הבימה, שפתחה שורה של עבודות רבות לתיאטרון שגררו נסיעות תכופות לתל אביב.[1]
בשנת 1937 ביקר בפעם השנייה בפריז, בעידודו ובהזמנתו של מארק שאגאל ביקר ביריד העולמי בעיר והציג תערוכת יחיד בגלריה ביליֶיה (Billiet). בתערוכה הציג ציור נופים ודיוקנאות מעכו ומפריז וזכה לביקורות חיוביות ולמפגשים עם אמנים מאסכולת פריז כשאגאל, חיים סוטין, מאנה כץ ואחרים. לאחר שחזר פרסם בכתב העת "גזית" את המאמר "על אמנות הציור הצרפתית בזמננו: לתערוכה בפטי-פאלה, פריז". בהמשך עבר לחניתה שאך-זה עלתה על הקרקע על מנת לתעד את חיי מייסדיה.
ב-1938 וב-1942 זכה בפרס דיזנגוף ובעקבות זכיות אלה נרכשו תמונות שלו למוזיאון תל אביב. ב-1942 התגייס לצבא הבריטי לפלוגת הנדסה קרבית שפעלה בסואץ ובבנגאזי. בעת שירותו צייר תמונות מהווי המחנה. בבנגאזי שבלוב הגיע לבית הספר היהודי, לימד ציור וצייר לראשונה נושאים יהודיים. ב-1944 הועברה פלוגתו לאיטליה ושמי ביקר בנאפולי, ברומא בסורנטו ובקאפרי, ב-1945 הצפינה הפלוגה לטוסקנה ושמי ביקר בפירנצה, במילאנו ובוונציה. בכל המקומות התרשם מן האמנות וצייר רישומים רבים. ב-1944, בעת חניית הפלוגה במילאנו הציג תערוכה מציוריו בגלריה NAAFI, שנה לאחר מכן הציג במועדון החיילים היהודים ברומא. בנובמבר 1946 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה מציורי המלחמה שלו בשם "מנחם שמיט, 1945-1942" (48 תמונות מהווי הצבא ואווירת המלחמה).
עם שחרורו שב שמי ללמד ציור בחיפה. ב-1947 הוציא לאור ספר רישומים וחוויות בשם "חייל חוזר לארץ ישראל" ובו איוריו מתקופת מלחמת העולם השנייה בצד סיפורי חברו, צבי ברמאיר. באותה שנה שכר דירה בצפת והתמקד בציורי נוף ובתי כנסת.
בעת מלחמת העצמאות נותקה צפת ושמי נותר בעיר מבלי יכולת לשוב למשפחתו. באותה עת לחם בנו, סרן אהרון (ג'ימי), כמפקד פלוגה בקרבות הדרך לירושלים, במסגרת חטיבת הראל של הפלמ"ח. ב-19 באוקטובר הגיעה אל שמי הידיעה על נפילת בנו בקרבות המשלט המשותף שליד הר-טוב.
הסופר יורם קניוק מספר שלאחר שהובאה גופת הבן לבית החולים הקדמי של הראל, בכנסייה באבו גוש, ראה את שמי מצייר את פניו של בנו: "שמי לא פצה פה, פניו היו קרים וקפואים...שעה ארוכה צייר את פניו של בנו המת ושריר לא נע על פניו. הוא היה מרוכז כאילו מת בעצמו תחת בנו".[2]
לאחר המלחמה היה מראשוני קריית האמנים צפת.
בעקבות מות בנו החלו שמי ורעייתו לנסוע ברחבי הארץ ולאסוף עדויות מחבריו שלחמו לצידו, רובם בקיבוץ חוקוק בגליל. העדויות קובצו באחד מספרי ההנצחה הראשונים והמשפיעים בספרות המדינה "חברים מספרים על ג'ימי". במקביל תכנן את האנדרטה לחטיבת הראל השוכנת בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים.
ב-1950 השתתף שמי בהביאנלה של ונציה וזכה שם בפרס. בשנת 1951 תוכננה תערוכת יחיד שלו במוזיאון תל אביב, לרגל זכייתו השלישית בפרס דיזנגוף ורכישת תמונתו "נוף בצפת" על ידי המוזיאון. אולם, עוד לפני שנפתחה התערוכה, נפטר שמי, בן 53 במותו. הוא נקבר לצד בנו ובצל האנדרטה שלו בקריית ענבים. התערוכה במוזיאון תל אביב בין מאי 1952 וינואר 1953 הייתה לתערוכה לזכרו.
שישה אמנים ישראליים : משה קסטל - יום של תקוה, אהרן כהנא - סעודה, מנחם שמי - צפת, מרסל ינקו - עין הוד, יחזקאל שטרייכמן - מאיר בעל הנס, יוחנן סימון - יושבי אוהלים, מוציא לאור: סונול, חיפה, תשכ"-?
לקריאה נוספת
מנחם שמי - אדם ואמן [תערוכה] / [אוצרת:] דליה בלקין (עריכת טקסט: דפנה רז; תקצור ותרגום לאנגלית: מיכאל בלקין, תל אביב: עמותת זהר צבעים, 2009. (מוזיאון תל אביב לאמנות, 11 בספטמבר - 12 בדצמבר 2009, המשכן לאמנות עין חרוד, ינואר-מרץ 2010. כולל מאמרים על האמן ויצירתו.)
