בשנת 1923 נידון היטלר לחמש שנות מאסר במצודת לנדסברג על חלקו בניסיון ההפיכה המכונה "הפוטש במרתף הבירה", נגד ממשלת רפובליקת ויימר. את הספר הכתיב היטלר לעוזרו רודולף הס במהלך תשעת החודשים שבהם ריצה את מאסרו.
תנאי כליאתו של היטלר היו נוחים: הוא זכה לחדר משלו, ולעוזר אישי - רודולף הס, אשר נידון אף הוא למאסר על חלקו בקשר. לפני שנידון הס למאסר (הוא נשפט בנפרד, שכן לאחר הפוטש הכושל הצליח להימלט, והסגיר את עצמו רק לאחר זמן מה), הכתיב היטלר כמה פרקים לאמיל מוריס, ממקימי התנועה הנאצית. מוריס, שהיה שען במקצועו, לא ניחן בעיני היטלר בתנופה האינטלקטואלית של הס, שהיה מתלמידיו של הפרופסורקארל האוסהופר מהוגי תורת ה"לבנסראום", וביולי 1924 קיבל הס על עצמו את כתיבת הספר מפיו של היטלר.
הספר הוכתר על–ידי היטלר בשם "ארבע שנים וחצי של מלחמה כנגד שקרים, טיפשות ופחדנות" ("Viereinhalb Jahre [des Kampfes] gegen Lüge, Dummheit und Feigheit"). מקס אמאן, המוציא לאור של המפלגה הנאצית, וסמל המחלקה של היטלר במלחמת העולם הראשונה, הסתייג מהכותרת הארכנית, וככל הנראה היה זה שהעניק לספר את השם התמציתי יותר והקליט יותר, "מיין קאמפף".
אמאן, כמוהו כארנסט האנפשטנגל ואוטו שטרסר, סברו כי איכות הכתיבה של הספר מאכזבת. אוטו שטרסר הגדיר את תוכנו "ערבוביה אמיתית של אמירות נדושות, זיכרונות של נער בית ספר, דעות סובייקטיביות ושנאה אישית". להיטלר היה סיפור לספר - סיפור עליית איש ההמון מן האשפתות, אל שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה, ואל המעמד של מנהיג בקנה מידה לאומי, והמעמד הדרמטי של הפוטש בבית הבירה בו היו מעורבות דמויות בעלות חשיבות היסטורית כאריך לודנדורף, מפקד הצבא הגרמני ושליטה בפועל של גרמניה בשנתיים האחרונות למלחמת העולם. היטלר, עם זאת, לא פרש את סיפורו הדרמטי, אלא בחר לפרט בארכנות ובסגנון בלתי קריא את השקפת עולמו. היטלר עצמו, אף שהיה אדיש לאיכותו של הכתוב, כמו גם לשינויים המשמעותיים שחוללו בו העורכים השונים, הודה כי הספר לא היה הרבה יותר מאסופה של מאמרי מערכת לביטאון המפלגה הנאצית, הפלקישר ביאובכטר.
הכרך הראשון, שנקרא בשם "Eine Abrechnung" ("מאזן אישי") פורסם ב-18 ביולי1925. הכרך השני, אשר נקרא "Die Nationalsozialistische Bewegung" ("התנועה הנציונל-סוציאליסטית") ונכתב אחרי שחרורו של היטלר מבית הכלא, פורסם ב-11 בדצמבר 1926.
תוכנו של הספר
הכרך הראשון הוא אוטוביוגרפי בחלקו הגדול, אך יש בו אי דיוקים רבים. הוא מסתיים בהשתלטות של היטלר על המפלגה הנאצית עם הכרזת מצעה בפברואר 1920. הכרך השני עוסק ברעיונותיו של היטלר על אופייה של המדינה ובענייני אידאולוגיה, תעמולה וארגון. פרקי הסיום עוסקים במדיניות חוץ.[1]
היטלר היה קורא אובססיבי, והרעיונות בספר היו מקבץ אקלקטי של רעיונות גזעניים שנלקחו ממקורות שונים. השפעתם של אנשים כאלפרד רוזנברג, "האידאולוג" של המפלגה הנאצית, (שספרו "המיתוס של המאה העשרים" דמה באופיו ל"מיין קאמפף") סימנה לו אך נתיב בתוך בליל של רעיונות שקלט ממקורות שונים, החל מקרל מרקס ופרידריך וילהלם ניטשה וכלה ביוסטון סטיוארט צ'מברלין, והפרוטוקולים של זקני ציון.
את דעתו על הפרוטוקולים הוא תיאר כך (עמודים 77–80):
כמה שקיומו של עם זה מושתת על שקריות מתמשכת, מתגלה בצורה שאין דומה לה, בפרוטוקולים של זקני ציון, השנואים כל כך על היהודים. "הם מבוססים על זיוף!", טוען ברבים שוב ושוב ה-"פרנקפורטר צייטונג", זו ההוכחה הטובה ביותר לאמיתותם! בהדרגה הוא (היהודי) משתלב בכלכלה, לא כיצרן, כי אם אך ורק כמתווך. הוא מתחיל כמלווה, כתמיד תמורת ריבית קצוצה ולמעשה הוא זה שהנהיג בדרך זו את הריבית בכלל. את עסקי המסחר והכספים, הוא רואה כזכות יתר אישית, ומנצל אותה בלא כל התחשבות. עסקי הכספים והמסחר אכן עברו לשליטתו הבלעדית. וכעת, מתחיל היהודי לחשוף את תכונותיו האמיתיות. בחנופה מגעילה הוא מזדנב אחרי הממשלות, משקיע את כספו ומבטיח לעצמו, תמיד בדרך זו, כתב זכויות לעשוק מחדש את קרבנותיו. נוצר איפוא מצב, שלכל שליט היה "יהודי חצר" משלו, כפי שנקראו המפלצות הללו שהציקו לעם עד כדי יאוש, ועם זאת, דאגו לשעשועיו הבלתי פוסקים של הנסיך
התאוריה הבסיסית של היטלר (שעליה בוססו שאר תאוריות הגזע הנאציות), היא שלאמיתו של דבר תולדות האדם הם קורות מאבק בין הגזעים. העמים הגרמאניים-נורדים הנעלים ומובחרי הגזע מצויים במאבק נגד היהודים, הסלאבים ואחרים, שהם "תת-אדם" (untermensch). היהודי החותר תחת הציוויליזציה הארית יכול להיות קפיטליסט, שמשעבד את הפועל הגרמני לריבית רצחנית, או קומוניסט, שאומר לבצע בגרמנים רצח עם מעין זה שלכאורה ערכו הבולשביקים בעממי רוסיה. אך האידאולוגיות השונות אינן אלא כסות למאבק בין הגזעים.
המאבק בין העמים הוא על "מרחב מחיה", כאשר כיוון התפשטותה הראוי של גרמניה הוא לעבר המזרח, אל שטחי הדגן של אוקראינה ומקורות הנפט והמחצבים של הקווקז. כאן תבוא ההתנגשות המכריעה עם האויב היהודי בתחפושתו הבולשביקית, אשר הצליח להשתלט, אליבא דהיטלר, על המוני התת-אדם חסרי הבינה, הסלאבים והמונגולים, ולאחד אותם לכלל המדינה המודרנית של ברית המועצות.
היריעה הרחבה של האנטישמיות של היטלר הופיעה רק ב"מיין קאמפף". בספר בא לידי ביטוי הממד האפוקליפטי של המאבק נגד היהודים. קרוב לוודאי שהיה זה פרי התרומה האידאולוגית של דיטריך אֵקַרט, שהיטלר נפגש עמו בסוף 1919 או 1920, ואמר עליו מאוחר יותר: "הוא האיר את עינינו ככוכב קוטב... מבחינה אינטלקטואלית הייתי באותם ימים כתינוק שיונק מבקבוק". אקרט מת על יד ברכטסגאדן בערב חג המולד 1923 והיטלר הקדיש לו את "מיין קאמפף", בנוסף לחבריו שנהרגו בפוטש של אותה שנה.[2]
היטלר מציג חזון של קץ העולם בגין מעשיו של היהודי (עמ' 65): "אם ינצח היהודי את עמי תבל בעזרת האני־מאמין המרקסיסטי שלו, אזי יהיה ניצחונו אות לגסיסת האנושות, וכדור הארץ ישוב לנוע באֶתֶר ריק מאדם, כמו לפני שנים".
בסוף הפרק השני מופיעה הצהרת אמונה של היטלר (עמ' 679): "מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא עולם הכול יכול: בכך שאני מתגונן מפני היהודי אני נאבק למען פועל ידו של אדון עולם".[3]
היטלר תיאר את היהודים כמשחיתי הגזע הארי במגוון צורות ודרכים, כולל שימוש בדימויים כמעט-פורנוגרפיים. מוטיב זה עלה, בין היתר, בהכריזו כי "המשימה הלאומית" החשובה ביותר היא עקירתה מן השורש של העגבת.
במקום אחד בספר מתייחס היטלר אל היהודים ואל השימוש בגז מרעיל:
אם בתחילת המלחמה, או אף בהמשכה, היו שנים עשר או חמישה עשר אלף מאותם העברים משחיתי האומה מובאים תחת גז מרעיל באותה דרך בה מאות אלפי מיטב הפועלים הגרמנים נאלצו לסבול בשטח, כי אז לא היה קורבנם של המיליונים שהקריבו את חייהם בחזית מוקרב לשווא.[4]
מהבחינה האישית ניכרת בספר תחושת השליחות. כפי הנראה, בעת כתיבת הספר הגיע היטלר למסקנה שהוא ולא אחר הוא השליח ששלח האל להושיע את העם הגרמני. בהתאם לכך רצוף הספר בסקירה של ילדותו ונעוריו של היטלר (דבר שהופך אותו לבעל ערך לחוקרים עד ימינו), מתוך כוונה להראות את מאבקו האישי ההופך בהדרגה למאבק לאומי. כן קובע היטלר כי הדמוקרטיה היא חסרת ערך (שכן אינה מביאה תועלת במאבק בין הגזעים על מרחב המחיה), ושם במקומה את "עקרון המנהיג" (פיהרר פרינציפ) - לפיו כל בעל תפקיד אחראי כלפי מפקדו, וזה אחראי כלפי מפקדו, עד הפיהרר, האחראי כלפי האל, או כלפי ההיסטוריה הגרמנית, והוא בעל סמכות בלתי מוגבלת ביחס לכל נתיניו.
הפצת הספר לפני מלחמת העולם השנייה
מדי שנה בשנה עד שנת 1930 נמכרו אלפי עותקים אחדים בלבד. הצלחתם של הנאצים בבחירות שנערכו ב־13 באוקטובר 1930 הביאה לו פופולריות מסוימת, ובשנת 1932 נמכרו כבר 80 אלף עותקים של הספר. אחרי עלייתו של היטלר לשלטון נמכרו מיליוני עותקים של הספר. בשנת 1933 לבדה נמכרו מיליון וחצי עותקים, ומשנת 1936 מהדורה עממית שלו הוגשה כשי לכל זוג שנישא בגרמניה הנאצית. עד לסיום המלחמה נמכרו בגרמניה כעשרה מיליון עותקים, ועוד כמה מיליוני עותקים ברחבי העולם (הספר תורגם לשש עשרה שפות, וביניהן לשפה הערבית על ידי המזרחן פריץ גרובה).
בעקבות מכירותיו הגבוהות של הספר, ויתר היטלר על משכורת הקנצלר שלו והסתפק בתמלוגים שהרוויח מהספר.[5]
המהדורה האנגלית של הספר ראתה אור ב-1933, אך היא עברה קיצוצים רבים עד כדי כך שהכילה רק שליש מהספר המקורי.[6]
הספר יצא לאור בצרפתית ב-1934, אך בעקבות תביעה משפטית בה זכה היטלר הופסקה מכירתו בצרפת כעבור חודשים מעטים.[6]
ספק אם רוב רוכשי הספר אף קראו אותו. אישים מרכזיים בשלטון הנאצי כמו אלברט שפר, למשל, הודו כי לא הצליחו לקראו. שפר כתב בזכרונותיו כי על אף ניסיונותיו לא הצליח מעולם לקרוא את הספר, אך בשיחות שערך עם היטלר מסר לו היטלר כי בכוונתו לערוך בספר שינויים נרחבים ולהוציאו במהדורה מתוקנת ומותאמת להתפתחויות שחלו מאז כתיבתו. שפר בחר להמתין לאותה מהדורה (שמעולם לא יצאה לאור).
לאחר כישלונה של המפלגה הנאצית בבחירות בשנת 1928, האמין היטלר כי הסיבה לכישלון היא כי הציבור לא ירד לעומקם של רעיונותיו. הוא פרש למינכן על מנת להכתיב את ההמשך לספר "מיין קאמפף". הספר שהוכתב התרכז בנושאי מדיניות חוץ, וחזה כי בשנת 1980 יתרחש מאבק סופי על השליטה בעולם בין ארצות הברית ובין הכוחות המאוחדים של גרמניה רבתי, והאימפריה הבריטית.
רק שני עותקים של הטקסט בן מאתיים העמודים נוצרו מלכתחילה. המו"ל של היטלר טען שפרסום הספר יפחית את מכירת "מיין קאמפף", שגם היא לא התקדמה יפה. לפי הוראותיו של היטלר נשמרו העותקים בסוד במקלט אווירי משנת 1935, עד שנתגלו על ידי קצין אמריקני בשנת 1945.
האותנטיות של הספר "הספר השני" ("Zweites Buch") (אנ') אושרה על ידי יוזף ברג, עובד לשעבר של בית ההוצאה הנאצי אשר היה אחראי לפרסומו של מיין קאמפף, וטלפורד טיילור, בריגדיר גנרל בפרקליטות הצבאית האמריקנית, ויועץ ראשי במשפטי נירנברג.
ההיסטוריון היהודי-אמריקני גרהרד ויינברג גילה את העותק בארכיון נאצי ב-1958 ורצה לפרסמו.
מכיוון שלא מצא אף מו"ל בארצות הברית, שהיה מוכן להדפיס את הספר, יצא הספר לאור (אולם בתוספת הקדמה של ההיסטוריון הגרמני האנס רותפלס) בהוצאת המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן בשנת 1961.
במשך שנים רבות, זכויות היוצרים על כל מהדורות מיין קאמפף, פרט למהדורות באנגלית ובהולנדית, היו נתונות בידי ממשלת בוואריה. יש שסברו כי ליורשיו של היטלר (צאצאי אחותו למחצה) סיכוי טוב ליהנות מתגמולי זכויות יוצרים. אחד מצאצאים אלו והראשון לרשת את הזכויות הוא פטר ראובל, אחיינו של היטלר, בנם של לאו ראובל ואנגלה היטלר, אחותו למחצה של היטלר מצד אביהם, אלויס היטלר. פטר ראובל הצהיר שאינו חפץ בכל זכות בספר.
ממשלת בוואריה, בהסכמה עם הממשלה הפדרלית של גרמניה, לא אפשרה העתקה או הדפסה של הספר בגרמניה, והתנגדה לכך אף במדינות אחרות, אם כי בהצלחה פחותה. ניתן היה לרכוש או למכור עותקים קיימים של הספר, אלא אם כן הדבר נעשה כדי להפיץ שנאה או מלחמה, דבר האסור על פי חוק.
כאשר הודפס מיין קאמפף בשוודיה בשנת 1992 בידי מפיץ נאו-נאצי[דרוש מקור], ניסתה ממשלת בוואריה למנוע את הדבר בצעדים משפטיים. בית המשפט העליון השוודי פסק בשנת 1998 כי מאחר שבוואריה כיום אינה המשך ישיר של המדינה הבווארית שמלפני מלחמת העולם השנייה, אין לה זכויות בספר, ומכיוון שבית ההוצאה שהדפיס את הספר בשנות השלושים אינו קיים עוד, ניתן לראות במיין קאמפף ספר שאין עליו זכויות יוצרים. תביעתה של ממשלת בוואריה נדחתה, והמפיץ בשוודיה, הורשה להמשיך בהפצת הספר.
בהולנד, אפילו מכירת עותק ישן של הספר אינה חוקית, אך החזקה בו והשאלתו לאחרים מותרת. בשנת 1997 הסבירה הממשלה ההולנדית לפרלמנט כי אם תצא מהדורה מדעית, שתימכר לצורכי מחקר, לא יינקטו הליכים נגד המפיצים.
בשנת 1999 מרכז שמעון ויזנטל תיעד אתרי אינטרנט מרכזיים כאמזון ובארנס אנד נובל המוכרים את הספר בגרמניה. לאחר שקמה שערורייה ציבורית הסכימו שתי החברות להפסיק את מכירת הספר.
בשנת 1994 תורגמו פרקים אחדים מהספר לעברית בידי משה צימרמן ועודד היילברונר וראו אור בהוצאת אקדמון תחת השם "פרקים מתוך 'מאבקי' של אדולף היטלר". אף על פי שהתרגום נעשה לצורכי עיון ומחקר, ואף על פי שהמחבר כתב בהקדמה שתרגם לעברית לצורך "דע את האויב", הביאה מחאה ציבורית להורדתו מהמדפים.[7]
הטקסט זמין במספר אתרים באינטרנט, וישנה אף אפליקצית אייפון לספר.[8]
זכויות היוצרים של המהדורה הגרמנית המקורית פגו ב-31 בדצמבר2015. תשעה ימים לאחר מכן הגיעה לחנויות הספרים בגרמניה המהדורה החדשה והמוערת של הספר תחת השם "מיין קאמפף - גרסה ביקורתית". זו הפעם הראשונה שהספר של אדולף היטלר מתפרסם בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה. מהדורה זו פורסמה על ידי המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן, ויש בה 3,500 הערות של היסטוריונים וסופרים. המוציאים לאור סיפרו כי קיבלו בקשות לתרגם את המהדורה החדשה לאיטלקית, לצרפתית ולאנגלית ולהפיץ אותה גם בטורקיה, בפולין, בקוריאה הדרומית ובסין.[9] המוציאים לאור דיווחו על מכירת 14,000 עותקים תוך כחודש וחצי, והשבועון "דר שפיגל" מסר באמצע פברואר 2016 במיקום שולי של טבלת רבי-המכר של השבוע האחרון שהמהדורה החדשה נמצאת במקום השני במכירות של ספרי עיון בגרמניה כולה.[10][11]
הספר זוכה לתפוצה נרחבת במדינות ערב ובקרב הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה. הדבר הוא חלק ממגמה של ספרות והסברה אנטישמיות בעולם הערבי, כולל הפצת הפרוטוקולים של זקני ציון קריקטורות אנטישמיות, והאשמות אנטישמיות על רקע מגוון האשמות - כולל רצון להשתלט על המקומות הקדושים, יחס לא הוגן לפלסטינים, האשמת היהודים בחמדנות, או האשמתם ברצון להשתלט על העולם או שליטה בו, תאוריות קונספריציה על ג'ורג' סורוס ועל מגוון נושאים אחרים. לעיתים קרובות הדבר אף זוכה לעידוד השלטונות.
מאוקטובר 1932 שימש פריץ גרובה כשגריר הגרמני בעיראק. ב-1933 לאחר עליית המפלגה הנאצית החל גרובה בהפצת האידאולוגיה הנאצית והאנטישמיות, כשהוא קושר אותן ללאומיות הפאן-ערבית. בין היתר רכש עיתון בשם "אלעאלם אלערבי" (ערבית: العالم العربي, תרגום: העולם הערבי), ובו פרסם בהמשכים את תרגומו לערבית של הספר.[12] התעמולה הנאצית סייעה להקמת תנועות אנטישמיות ופרו-נאציות בעיראק.
במצרים, הספר תורגם לראשונה לערבית בשנת 1937. היה לו תרגום חדש בשנת 1963 אשר הודפס מחדש בשנת 1995. הספר הוצג למכירה, יחד עם כתבים אנטישמיים נוספים, גם ביריד הספרים של קהיר שמנוהל על ידי המדינה בשנים 2007, 2021 ו-2023. מכתב מחאה של הליגה נגד השמצה לנשיא מצרים לא הועיל למנוע את הצגת הספר.[13]
בשנת 1999 דיווח אל-חיאת אל-ג'דידה כי מהדורה ערבית של מיין קאמפף היא רב-המכר השישי בתפוצתו בשטחים הפלסטינים.[14] דיווח דומה פורסם בשנת 2002 בדיילי טלגרף לגבי מהדורה של הספר שפורסמה בלבנון והפכה לרב-מכר בשטחים.[15] בעבר דווח על מהדורה שיצאה לאור בטורקיה, והייתה שם לרב מכר בשנת 2005[דרוש מקור]. שעה שישנם פלסטינים הרואים את היטלר כמפלצת, אחרים רואים אותו כגיבור חיובי.[16]
במהלך מלחמת חרבות ברזל מצאו חיילי צה"ל עותקים רבים של הספר בבתים בעזה.[17][18] גם בכפרים ערביים באזור חברון נמצאו עותקים של "מיין קאמפף" בערבית[19].
מיין קאמפף בישראל
בשנת 1995 יצאה בעברית המהדורה החלקית פרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלר בסדרת "דע את אויבך", בהוצאתה של האוניברסיטה העברית. העורכים החליטו לפרסם רק חלק מהפרקים, אותם חשבו שיש לפרסם לצרכים של מחקר אקדמי. תרגום הספר הוביל למחאה ציבורית, ואפילו דיון בכנסת.[20] בעקבות המחאה הספר ירד מהמדפים, ולא נעשו ניסיונות נוספים לתרגמו לעברית. כיום לא ניתן למצוא את הספר ברשתות הספרים. ניתן למצואו בספריות ציבוריות מעטות (כגון בספריית בית אריאלה בתל אביב) ובספריות מכללות ואוניברסיטאות בכל רחבי ישראל.[21]
לקריאה נוספת
פרקים מתוך "מאבקי" (Mein Kampf) של אדולף היטלר. תרגום: דן ירון. עריכה מדעית: פרופ' משה צימרמן וד"ר עודד היילברונר. ירושלים, אקדמון, תשנ"ה.
Hätte man zu Kriegsbeginn und während des Krieges einmal zwölf - oder fünfzehntausend dieser hebräischen Volksverderber so unter Giftgas gehalten, wie Hunderttausende unserer allerbesten deutschen Arbeiter aus allen Schichten und Berufen es im Felde erdulden mußten, dann wäre das Millionenopfer der Front nicht vergeblich gewesen.
^איאן קרשו, היטלר-היבריס, עמ' 214–216, בתוך: חגית כהן, רוני באר-מרקס, בימי שואה ופקודה – מדריך למידה, האוניברסיטה הפתוחה, 2019, יחידה 3, עמ' 78.
