יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
רדיפת הכנסייה הקתולית בגרמניה הנאצית התרחשה בגרמניה הנאצית במשך כל תקופת שלטונו של אדולף היטלר מעליית הנאצים לשלטון ב-1933 ועד מותו וכניעת גרמניה הנאצית, ב-1945. המשטר הנאצי רדף, חיסל ודיכא את האמונה הקתולית בכל מדינה שכבש. בסך הכל, שליש מהכמרים הגרמנים חוו סוג של דיכוי אלים, פיזי או פסיכולוגי בגרמניה הנאצית וכ-400 כמרים גרמנים נשלחו למחנה הריכוז דכאו. בפולין היו הנאצים אכזריים הרבה יותר אל הקתולים. מ-1939 התחילו הנאצים לפרק את הכנסייה הקתולית הפולנית באופן שיטתי ורוב מוחץ של הכמרים בפולין נרצחו, גורשו או ברחו. מבין 2,720 אנשי הכמורה שנכלאו בדכאו מגרמניה והשטחים הכבושים, 2,579 (או 94.88%) היו קתולים.
התוכנית לטווח הארוך של הנאצים הייתה להגדיל את גרמניה לגודל מקסימלי לאחר הניצחון הסופי במלחמה[1][2]. האידאולוגיה שלהם לא יכלה לקבל מוסד אוטונומי, שלגיטימיותו לא נבעה מהממשלה, והם רצו להכפיף את הכנסייה למדינה[3]. הקתולים נחשדו בחוסר פטריוטיזם, בחוסר נאמנות לארץ האב או בשירות האינטרסים של "כוחות זרים מרושעים"[4]. מאבק תעמולתי ותקשורתי אגרסיבי שיצר יוזף גבלס הראה את הסכסוך עם הכנסיות כנושא בעדיפות עליונה, והציג את הכנסייה הקתולית כ"חתרנים" תחת המשטר החדש. בטווח הקצר, היטלר התכוון לרסן את האנטי-דתיות שלו, כשראה סכנה בחיזוק הכנסייה תוך רדיפה שלה[1].
הכנסייה הקתולית ... בדרך כלל התבוננה במפלגה הנאצית בחשש ובחשד. היא הרגישה מאוימת על ידי האידיאולוגיה הרדיקלית האולטרה-לאומית, שראתה את האפיפיורות כמוסד מרושע וחייזרי, שהתנגד לבדלנות דנולית בחינוך ובתרבות, ולעיתים נראה היה שהוא מקדם את החזרה לפגאניזם הנורדי. הקמת הרייך השלישי מסמנת את בואו של סכסוך מר בין הכנסייה והמדינה
לאחר המלחמה אספה הלשכה האמריקאית לשירותים אסטרטגיים תיעודים מחוקי נירנברג העוסקים באופי והיקף הרדיפה הנאצית בכנסיות. צעדים שונים שצוינו כללו את הקמפיין לדיכוי ארגוני קהילה ובני נוער, המערכה נגד בתי ספר אזרחים ומערכת השמצה נגד הכמורה[9]. בדו"ח שכותרתו "תוכנית המתאר הנאצית: רדיפת הכנסיות הנוצריות" כתב מנהל ועדת המשרד לשירותים אסטרטגיים בארצות הברית כי[10]:
לאורך כל תקופת השלטון הלאומי-סוציאליסטי של היטלר נפגעו חירויות הדת בגרמניה ובאזורים הכבושים. הכנסיות הנוצריות השונות נותקו באופן שיטתי מתקשורת אפקטיבית עם האנשים. הם היו מרותקים ככל האפשר לביצוע תפקידים דתיים צרים, ואפילו בתחום צר זה היו נתונים למכשולים רבים ככל שהנאצים העזו לכפות. תוצאות אלה הושגו בחלקן באמצעים חוקיים ובחלקם באמצעים בלתי חוקיים וטרוריסטיים.
בשנות השלושים המאוחרות עבר היטלר לחסל את הקתוליות הפוליטית. הנאצים עצרו אלפי חברי מפלגת המרכז הגרמנית, שהיו קתולים כאמור. ממשלת מפלגת העם הקתולית הופלה על ידי הפיכה נאצית ב־9 במרץ1933[11]. אלפיים בעלי תפקידים של המפלגה אוגדו על ידי המשטרה בסוף יוני אותה שנה, והיא ומפלגת המרכז הלאומית פורקה בתחילת יולי. הפירוק הותיר את גרמניה המודרנית ללא מפלגה קתולית בפעם הראשונה[11]. הבישוף קרשו כתב כי הוותיקן חרד להגיע להסכמה עם הממשלה החדשה, למרות "המשך התנכלות לכמורה הקתולית, והפרעות אחרות שביצעו הרדיקלים הנאצים נגד הכנסייה וארגוניה"[12].
תחת פיקודו של סגנו של הימלר, ריינהרד היידריך, משטרת הביטחון והאס דה היו אחראיות על דיכוי אויבי המדינה הנאצית, כולל "כנסיות פוליטיות" - כמו אנשי דתלותרנית וקתולית שהתנגדו למשטר היטלר. מתנגדים כאלה נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. על פי דברי הביוגרף של הימלר, פטר לונגריך, הימלר התנגד נחרצות למוסר המיני הנוצרי ו"עקרון הרחמים הנוצריים". בשנת 1937 כתב הימלר כי:
אנו חיים בעידן של סכסוך אולטימטיבי עם הנצרות. זה חלק ממשימתה של האס אס להעניק לעם הגרמני במחצית המאה הבאה את היסודות האידיאולוגיים הלא-נוצריים עליהם יוכלו להוביל ולעצב את חייהם. משימה זו אינה מורכבת אך ורק בהתגברות על יריב אידיאולוגי אלא חייבת להיות מלווה בכל שלב על ידי תנופה חיובית: במקרה זה פירושו שחזור המורשת הגרמנית במובן הרחב והמקיף ביותר.
הימלר ראה את המשימה העיקרית של האס אס ככזו שצריכה "לפעול כמטרה להתגבר על הנצרות ולהשיב אורח חיים גרמני כדי להתכונן לסכסוך המתקרב בין בני אדם לסאבומנים" (הכוונה ב"סאמבונים" היא לאנשי דת המגיעים מנפתסאבונה). לונגריך כתב כי בעוד שהתנועה הנאצית בכללותה השיקה את עצמה כנגד יהודים וקומוניסטים, "על ידי קישור דה-כריסטליזציה עם גרמניזציה מחודשת, הימלר סיפק לאס-אס מטרה ולעצמו מטרה." לפי דבריו של לוגריך התחיל הימלר להפוך את ה- אס אס למוקד של "פולחן נאצי".
