מבצע "פלצור", היה פשיטה של חיילי גדוד 51 בגולני במטרה להשתלט על רכס ג'בל רוס (כיום, הר דב) ולחסל את מאורות המחבלים, על מנת שניתן יהיה לחלוש על ה"פתחלנד" ולמנוע ככל האפשר חדירת מחבלים לשטח ישראל. המבצע נערך בליל יום שלישי 2 בדצמבר והסתיים בבוקר 3 בדצמבר 1969.
במהלך המבצע נהרגו כ-50 מחבלים, ביניהם מפקד בכיר בארגון א-צאעיקה. אבדות צה"ל במבצע היו קצין אחד הרוג, סגן שלמה כהן ושישה חיילים פצועים.
טיפול בנעים אהרון תחת אשתצפית על היעד לפני הסתערותפינוי מוסק מהיעד
רקע
לקראת סוף שנת 1969 הייתה התבססות מוגברת של ארגוני מחבלים בשטחים של מורדות החרמון ועד לנהר החצבני. המחבלים בנו את בסיסיהם בתוך הכפרים ועל ההרים שבסביבותיהם. מתוך בסיסים אלו יצאו המחבלים כדי לבצע מארבים ופיגועים וכדי לחבל בעבודות החקלאות ביישובים הישראלים על גבול הצפון.
ההחלטה לביצוע הפעולה התקבלה בעקבות ריבוי הפעולות האלה, ובעיקר לאחר שבסוף חודש מאי 1969 פוצץ צינור הטפליין באזור הכפר רג'ר, על ידי חוליה של שישה מחבלים. 8,000 טון נפט נשפכו לוואדי עסל ומשם זרמו דרך הבניאס והירדן לכנרת[1].
בסיס המחבלים בחלקו הצפוני של ג'בל רוס, על קו הפסקת האש, מזרחית לכפר שובא, היה אחד הבסיסים של המחבלים. גודלו של בסיס זה היה כ-600x300 מטר ונצפו בו חמישה אוהלים ושני מקלעינ"מ.
דרומית לבסיס המחבלים מצויה שלוחה גבוהה (נ.ג. 1529) ודרומה משם ג'בל סומאק (כיום, הר אגס). ההערכה הייתה כי בשתי נקודות אלו עלולים להימצא מחבלים. כמו כן, הייתה הערכה שבסיס ג'בל רוס עלול להיות מתוגבר על ידי מחבלים שינועו בדרך העוברת דרך בירכת-נקר משבעא ובדרך המובילה מכפר שובא דרך בירכת שנונים לג'בל סומאק.
הכנות
משימת הפשיטה הוטלה על גדוד 51 מחטיבת גולני, אשר היה באותה עת באימון חורף באזור מעלה אדומים. פקודת אג"מ/מבצעים קבעה שכוח בעוצמה של פלוגה יפשוט בשחר 3 בדצמבר על היעד, תוך שהוא ממקם חסימות על הדרכים לשבעא ולשובא ומקבל סיוע של מרגמות כבדות (160 ו-120 מ"מ) וכן סיוע מחיל האוויר שיפעיל מסוקים לתובלת כוחות, לפינוי נפגעים ומטוס קל לתצפית מוקדמת על היעד.
שלושה ימים לפני יום ה-"ע" החלו ההכנות לפשיטה. הלוחמים צוידו, פרט לכמויות גדולות של תחמושת, במזון מיוחד שכלל פירות מיובשים, טבליות שוקולד ושתי מימיות לכל לוחם. כל זאת משום שהפשיטה אמורה הייתה להתבצע בגובה רב יחסית (מעל 1,500 מ'), במזג אוויר חורפי של תחילת דצמבר, עם קור עז וקשיי ערפל. ציר התנועה המתוכנן היה קשה במיוחד.
יומים לפני יום ה-"ע" בוצעה תצפית מפקדים אווירית שבה השתתפו המג"ד ומפקדי הכוחות אשר המריאו במטוס קל משדה התעופה במחניים. במהלך התצפית נורתה אש נ"מ לעבר המטוס והטייס נאלץ להסתלק מאזור היעד ולנחות חזרה במחניים.
2 סוללות מרגמה 160 מ"מ מגדוד 334; 2 קנים 120 מ"מ מגד"כ מוצנח 247; קש"א – סגן ישראל בר לב וקת"קים עם הכוחות.
סיוע אווירי: מסוקים לפינוי ותובלה ומטוס קל לתצפית
מהלך הפעולה
לקראת ערב 2 בדצמבר התרכזו הכוחות המבצעים ביער מסעדה (שְׁמוּרַת יַעַר אֹדֶם) כולל הקישור לסיוע האווירי. במקביל התמקמו חפ"ק מח"ט גולני, אל"ם יקותיאל אדם, בתצפית יפעת מעל אזור הרַכֶּבֶל התחתון בחרמון, וחפ"ק הפיקוד במשגב-עם.
לאחר נסיעה מנהלתית אל רחבת חניון האוטובוסים שבחרמון, בשעה 21:20 יצא הכוח הרגלי לכיוון היעד. תנאי השטח הכתיבו תנועה בטור ארוך. הכוח נע לואדי חבושית המוביל לוואדי אל-עסל (נַחַל שִׂיאוֹן) ומשם לעבר ג'בל רוס. את הכוח הובילה חוליית חוד של ארבעה לוחמים בפיקודו של מ"פ א' ציון זלוף. ציר התנועה הקשה, החשיכה, הערפל והקור, גרמו לכך שטור הלוחמים ניתק מפעם לפעם ובעקבות כך לעיכובים בלוח הזמנים. עיכוב של למעלה משעה וחצי (עד לשעה 02:45) נגרם בגלל הצורך לפנות לאחור חייל שנקע את רגלו. העיכוב הארוך הביא לחששות פן לא יספיק הכוח להגיע ליעדו לקראת שחר. אלוף הפיקוד, דוד אלעזר פקד להמשיך והחייל פונה לאחור על ידי חוליה בפיקוד סג"ם עודד ספיר מכוח החסימה הצפונית.
בשעה 03:15, רבע שעה לפני המועד שקבע אלוף הפיקוד כמועד שמעבר לו תבוטל הפעולה, דיווח המג"ד דוד כהן כי הכוח הגיע לנקודת הפיצול. בנקודה זו פוצל כוח החסימה הצפונית, 19 לוחמים בפיקודו של מ"פ ב' סגן עובדיה ברקן נעו צפונה לעבר בירכת נקר, יתר הכוח המשיך בתנועה מערבה. לאחר כברת דרך פוצל גם כוח החסימה הדרומית, 19 לוחמים בפיקוד מ"פ ג' סגן יוסי בן הרוש פנו לעבר בירכת שנונים. חפ"ק המג"ד וכוח הטיהור המשיכו לנוע לעבר נ.ג. 1529, אליה הגיעו בשעה 04:45. לאחר עיכוב קל שנגרם בגלל הצורך לזיהוי מדויק של נ.ג. 1529, המשיך הכוח בתנועה לעבר יעד הפשיטה. התנועה הייתה איטית מאוד, הן בגלל השטח הקשה, הן בשל עצירות תכופות לסריקת השטח באמצעות מכשיר לראיית לילה והן בגלל תיילים ממעידים עם קופסאות פח שהניחו המחבלים להתרעה מפני תוקפים.
חפ"ק המג"ד ולוחמי כוח הטיהור הגיעו לנקודת הערכות ותצפית מפקדים על היעד בשעה 06:15, לאחר כתשע שעות הליכה, כאשר כבר הפציע השחר. השטח היה עדיין שקט לחלוטין. בתצפית על היעד לא ניתן היה לראות את האוהלים ולא תנועה כלשהי.[2]
בשלב זה הבחין הכוח בשלושה מחבלים שהתחילו לצעוד מכיוון היעד לעברו, כנראה כדי להתמקם בעמדות תצפית יום. הלוחמים נתנו למחבלים להתקדם ככל האפשר ואז ירו בשלושה. במקביל, הפעיל המג"ד אש מרגמות על היעד (160 ו-120 מ"מ) בטרם מתן הפקודה להסתערות. הקש"א, סגן ישראל בר לב, כיוון את האש בתחילה לצפון היעד ואחר כך למרכזו[3]. הירי ואש המרגמות הקפיצו את כל מתחם המחבלים ונפתחה אש תופת מכל הכיוונים כולל צליפות שקשה היה לזהות את מקורן. מאש זו נפצע ממש בתחילה, הלוחם הראשון, רב"ט נעים אהרון אשר נפגע מכדור בכתף. הרופא הגדודי, ד"ר מיכאל אטלס[4], טיפל בו תחת אש וביצע חסימת עורקים מאוד מסובכת. על כך ועל פועלו במהלך הקרב, כאשר נע מסלע לסלע, והושיט עזרה לנפגעים תוך כדי סיכון חייו זכה לצל"ש הרמטכ"ל[5][6].
עם סיום האש הארטילרית, החלה ההסתערות כאשר כוח הטיהור בפיקודו של ציון זלוף, מתפצל במהירות לשלוש זרועות, כאשר כל אחד מהם נותן חיפוי לעצמו: 16 איש בפיקוד ציון זלוף במרכז; 19 איש בפיקוד שלמה כהן מימין; ו-15 איש בפיקודו של דני פולנסקי באגף שמאל. בכל כוח משנה היה קצין נוסף, באגף ימין סגן בני שביט, במרכז סג"ם עמרם אפרת ובאגף שמאל סג"ם ישראל כהן.
במהלך ההסתערות שבוצעה בתנועה ואש ובחיפוי הדדי בין כוחות המשנה, נהרג סגן שלמה כהן ונפצעו חמישה לוחמים נוספים מהכוח של ציון. על אף הנפגעים, השתלטו הלוחמים על היעד, ושרפו את האוהלים שהיו ביעד באמצעות רימוני זרחן. משך כשעתיים ארכה הלחימה מרגע ההסתערות ועד טיהור היעד כולו[7]. על היעד עצמו נהרגו כ-15 מחבלים ונמצאו אמצעי לחימה ותחמושת רבה, כולל מרגמה 120 מ"מ, מרגמה 81 מ"מ, מקלעי נ"מ ומטול קטיושות שכוון לעבר קריית שמונה[8].
החסימה הצפונית
החסימה הצפונית בפיקודו של מ"פ ב', סגן עובדיה ברקן, הגיעה לאזור בירכת נקר בסביבות השעה 03:30. עם אור ראשון, תפסו הלוחמים עמדות כשהם נערכים בשתי קבוצות. לקרבתן של עמדות אלו הגיעו תחילה כמה אזרחים מכפר שבעא. חלקם נתפסו ונחקרו בידי חוקר שבויים אשר היה מסופח לכוח. מחקירתם של האזרחים הסתבר שבאזור נמצאים כ-40 מחבלים. זמן קצר לאחר מכן, החל קרב אש בין אנשי החסימה לבין מספר חוליות מחבלים אשר התמקמו בגבעות שמעבר לבירכה. לאחר שנהרגו שלושה מחבלים מתוך חוליה שקרבה לכוח החוסם, יצא לעברם עובדיה עם עוד כמה לוחמים, אולם נאלץ להיחלץ לאחור בשל אש יעילה שכוונה נגדם, כולל אש מרגמות מאזור שבעא. אש זו פסקה לאחר שהקת"ק המסופח לכוח הפעיל נגדם אש מרגמות.
החסימה הדרומית
החסימה הדרומית בפיקודו של מ"פ ג', סגן יוסי בן הרוש, הגיעה לאזור בירכת שנונים בשעה 04:30 ועם אור ראשון נערכה בשלוש קבוצות משנה אשר המתינו למחבלים. מחבל אחד הגיע לקרבת מקום אולם הצליח להימלט לאחר שזיהה את הלוחמים. שני מחבלים נוספים הגיעו לחסימה באזור ג'בל סומאק והצליחו אף הם להימלט.
פינוי הכוח
עם סיום טיהור היעד וסריקתו, נחתו בו הרמטכ"ל רא"לחיים בר-לב ואלוף הפיקוד דוד אלעזר (דדו). כל זאת כאשר עדיין אש מחבלים מטרידה נורית מטווחים רחוקים, מהרכסים שמסביב לכפרים שבעא ושובא. לאחר התייעצות מפקדים בשטח הוחלט לפנות את הכוחות במסוקים.
כוח החסימה הדרומית היה הראשון להתפנות במסוקים. הכוח פונה בשעה 10:00. בתחילה התקשה מסוק הפינוי לנחות בשל אש המחבלים. לאחר הפעלת מסוק "בל" חמוש, שותקו מקורות הירי והמסוק נחת. כחצי שעה מאוחר יותר פונתה החסימה הצפונית ולקראת השעה 11:30 פונה גם כוח הטיהור.
תוצאות
לכוח של גדוד 51 היה הרוג אחד - סגן שלמה כהן (שלומינו) אשר פיקד על האגף הימני בכוח הטיהור.
לפי דיווחים מלבנון נפגעו בפעולה זו למעלה מ-50 מחבלים, ביניהם מפקד ארגון א-צאעיקה בחרמון[9]. ביעד עצמו נהרגו 15 מחבלים.
ביעד נמצאו 5 אוהלים, 4 מקלעי נ"מ, מרגמה 120 מ"מ, מרגמה 82 מ"מ, מטול קטיושות שכוון לעבר קריית שמונה, מכשיר "קוברה" לחפירה וכן נשק קל ותחמושת רבה.
לאחר הפשיטה
הבלדה על ג'בל רוס
כמה שבועות לאחר הפשיטה, הוזמנה המשוררת דליה רביקוביץ לסיור מקיף ברמת הגולן במסגרתו גם השקיפה מהחרמון לעבר ג'בל רוס. את המשוררת ליווה המ"פ ציון זלוף – מפקד כוח הטיהור. לאחר הביקור כתבה רביקוביץ את "ג'בל רוס", בלדה נוגה ומאופקת המסתימת במילים: "והבוקר עלה והאיר את ההר ושם על הרכס רק שלמה נשאר". הבלדה הולחנה על ידי אריה לבנון ובוצעה על ידי צוות הווי גולני (באותה עת היו חברים בה נורית גלרון, אבי בטלהיים ושרה בדישי). הבלדה הפכה לחלק בלתי נפרד משירי מלחמת ההתשה ופזמוני להקת גולני.
דב רודברג
בחודשים שלאחר הפעולה, הוחלט לסלול ציר תנועה לכיוון ג'בל רוס כדי ליצור שליטה על ההר הגבוה ולסלק משם את קיני המחבלים שירו על אצבע הגליל וקריית שמונה. טיהור ה"פתח לנד" עלה לצה"ל ול'גולני' באבדות יקרות. אחד הנופלים היה סרן דב רודברג, יליד קיבוץ עינת, מפקד פלוגה בגדוד 13 "גדעון". ב-3 באוגוסט1970, לאחר נשלח עם יחידתו לתגבר יחידה אחרת שפעלה באזור החרמון, נפצע אנושות סרן דב רודברג, מפגיעת פצצת מרגמה שירו מחבלים לעבר מוצב צה"ל שבהר. הוא נפטר לאחר שישה ימים (9 באוגוסט 1970). לאחר מותו הוחלט לקרוא את שם ההר על שמו - הר דב.
אחרי 40 שנה
ארבעים שנה אחרי פריצת הדרך להר דב וכמעט 41 שנה אחרי הפשיטה על ג'בל רוס, עלו בסוף חודש אוגוסט 2010 הלוחמים והמפקדים לשעבר עם בני משפחותיהם למוצב הר דב. אליהם הצטרפו גם בני משפחותיהם של שלמה כהן ודב רודברג אשר נהרגו על ההר. תחת מעטה סודיות ואבטחה ומול הנוף המרהיב שחזרו הלוחמים את הקרב הקשה לכיבוש ג'בל רוס[10].
