מפקד חיל האוויר הגרמני הוא לוטננט גנרלאינגו גרהרץ. נכון לשנת 2015 חיל האוויר משתמש באחד עשר בסיסים, בשניים מהם אין כלי תעופה. יתר על כן, לחיל האוויר נוכחות בשלושה שדות תעופה אזרחיים.
לאחר ניצחון בעלות הברית וכיבוש גרמניה הוחלט על פירוק החיל.
הקמה
לאחר מלחמת העולם השנייה התנועה האווירית בגרמניה קוצצה באופן משמעותי. הטיסה הצבאית נאסרה לחלוטין לאחר שב-1946 הלופטוואפה, חיל האוויר של הרייך השלישי, פורק על ידי ועדת הפיקוח של בעלות-הברית(אנ'). המצב השתנה בשנת 1955, כאשר גרמניה המערבית הצטרפה לנאט"ו. בעלות הברית המערביות האמינו כי גרמניה נדרשת להתמודד עם האיום הצבאי הגובר של ברית המועצות ושל בעלות בריתה מברית ורשה. לפיכך, ב-9 בינואר 1956, הוקם חיל אוויר גרמני חדש כחלק מצבא גרמניה, הבונדסוור.
טייסי קרב ידועים רבים מהלופטוואפה הצטרפו לחיל האוויר החדש ועברו הכשרה ורענון בארצות הברית בטרם חזרו לגרמניה המערבית, כדי לשדרג את הציוד העדכני שסופק על ידי האמריקאים. בניהם היו אריך הרטמן, גרהרד ברקהורן, גינטר ראל
ויוהנס שטיינהוף. שטיינהוף הפך למפקד העליון של הלופטוואפה וראל היה ליורשו. טייס נוסף שלחם במלחמת העולם השנייה, יוזף קאמהובר, עשה גם קריירה משמעותית בחיל האוויר הגרמני שלאחר המלחמה. הוא פרש ב-1962 כ"אינספקטור דר לופטוואפה" (מילולית: מפקח חיל האוויר), התפקיד הבכיר בחיל.
למרות ההסתמכות החלקית של חיל האוויר החדש על חיילים ששירתו בזרוע האווירית של הוורמאכט, לא הייתה שום המשכיות ארגונית לחיל האוויר החדש. זה עולה בקנה אחד עם המדיניות של הבונדסוור בכללותה, שאינה רואה עצמה כממשיכה של הוורמאכט, ואינה ממשיכה מסורת של כל ארגון צבאי גרמני קודם.
השנים הראשונות
F-84 ת'אנדרסטרייק של חיל האוויר הגרמני
המתנדבים הראשונים של חיל האוויר הגיעו לבסיס חיל האוויר נורבניך בינואר 1956. באותה שנה, סופק לחיל האוויר הגרמני המטוס הראשון שלה, ריפבליק אוויאיישןF-84 ת'אנדרסטרייק, תוצרת ארצות הברית. בתחילה, חולק חיל האוויר הגרמני לשתי מפקדות מבצעיות, אחת בצפון גרמניה, שהשתלבה עם חיל-האוויר הטקטי השני של בעלות-הברית, ושנייה בדרום גרמניה, שהשתלבה עם חיל-האוויר הטקטי הרביעי של בעלות-הברית.
הטייסת הראשונה שהוכרזה כמבצעה הייתה טייסת התובלה האווירית ה-61 בבסיס ארדינג אייר, ולאחר מכן טייסת מפציצי-קרב ה-31 בבסיס חיל האוויר בבוכל. ב-1958 גייס חיל האוויר הגרמני את חייליו הראשונים וב-1959 הכריז הלופטוואפה על יחידת הטילים ה-11 בקאופורן. היחידה חומשה בטילי שיוטקרקע-קרקע מסוג MGM-1 מטאדור, אשר היו לנשק גרעיני טקטי.
ב-1963 ראה הלופטוואפה את ההתארגנות הגדולה הראשונה שלו. שתי המפקדות המבצעיות של חיל האוויר, הפיקוד הצפוני והפיקוד הדרומי, פוצלו לשתי דיוויזיות מעורבות חדשות. הדיוויזיות החדשות הכילו יחידות הגנה הגנה אווירית, יחידות נ"מ וחטיבת תמיכה אחת. נוסף על כך הועלתה חטיבה של חיל האוויר השביעי בשלזוויג-הולשטיין ובה יחידות תעופה, יחידות טילים, יחידות תמיכה ותעופה ימית של חיל הים הגרמני.
לאחר איחוד גרמניה באוקטובר 1990, נלקחו המטוסים ואנשי חיל האוויר המזרח-גרמני לשעבר. שרידי חיל האוויר המזרח גרמני הושמו תחת פיקודה של דיוויזיית חיל האוויר החמישית בשטראוסברג. ב-1993 שונה שמה של הדיוויזיה ל-"3. Luftwaffendivision" (דיווזית חיל האוויר השלישית), היא הועברה לגאטוב בברלין ובשנת 1995 הוקצתה לנאט"ו. כבר ב-1990 הוחלפו סימני המטוסים של מזרח גרמניה בצלב הברזל אשר הוצג על מטוסי החיל האוויר של מערב גרמניה. זו הייתה הפעם הראשונה בה מטוסים שנבנו בידי הסובייטים שירתו בחיל האוויר של נאט"ו. עם זאת, מאחר שמדינות הגוש המזרחי היו הספקיות הבלעדיות של חיל האוויר של מזרח גרמניה (עם מטוסי סוחוי 17, מיג 21, מיג 23 ומיג 29) רוב הציוד לא תאם לציוד של נאט"ו, שהיה לחיל המערבי. לפיכך, הציוד המזרחי הוצא מהשירות ונמכר או הועבר לחברות מזרח אירופאיות שהצטרפו לנאט"ו לאחר נפילת מסך הברזל וסתיו העמים, ביניהן פולין והמדינות הבלטיות.
יוצאת דופן הייתה הכנף הלוחמת 3 על שם ולדימיר קומארוב (Jagdfliegergeschwader 3) שמוקמה בבסיס פרשן. הכנף עשתה שימוש במטוסי מיג 29. ב-1 ביוני1993 שונה שם הכנף לכנף הלוחמת 73 (Jagdgeschwader 73) וב-1 באוקטובר1994 היא השלימה את מעברה לבסיס לאג. הטייסים שלה היו מטייסי המיג 29 המנוסים בעולם. אחד מתפקידיהם העיקריים היה לשמש כטייסי תקיפה ולהכשיר טייסים אחרים בטקטיקות לחימה שונות. ארצות הברית שלחה קבוצה של טייסי קרב לגרמניה במהלך התרגיל "אוקטובר האדום" כדי לתרגל טקטיקות נגד המטוסים מולם היו מתמודדים בקרב אמת. המיגים האלו שולבו במבנה ההגנה האווירית של גרמניה. כמו כן, הם היו המטוסים הראשונים מתוצרת הגוש הסובייטי ששולבו בנאט"ו. עם התקרבות כניסתו של היורופייטר טייפון, הוחלט להפסיק את השימוש במיג 29. כל מטוסי המיג-29 הגרמניים, למעט אחד, נמכרו לפולין במחיר סמלי של יורו אחד ליחידה. ב-9 באוגוסט2004 נחתו המטוסים האחרונים בפולין, שם הם ממשיכים לשרת בטייסת הטקטית ה-41 של חיל האוויר הפולני.
הבלקן
חיל האוויר הגרמני התנסה בפעולה מלחמתית בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1995 במהלך מבצע כוח מכוון. שישה מטוסי קרב, מפציצים מדגם טורנדו IDS, מגובים בשמונה מטוסי טורנדו ECR (המשמשים לביון ואיסוף מודיעין) תמכו במשימות הארטילריה של נאט"ו על עמדות הסרבים בסרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה.
במרץ 1999, חיל האוויר הגרמני היה מעורב בתפקיד לחימה ישיר כחלק ממלחמת קוסובו יחד עם כוחות נאט"ו אחרים. אירוע זה צוין כבעל משמעות בעיתונות הבריטית, כאשר עיתון הסאן כתב בכותרת "הלופטוואפה וחיל האוויר המלכותי נלחמים זה לצד זה". חיל האוויר הגרמני שלח את כנף 32, המצוידת במטוסי טורנדו ECR, והיחידה הזאת השתתפה בדיכוי ההגנה האווירית של האויב בקוסובו ובסביבותיה. מטוסי קרב אלה היו מצוידים במשבשי רדאר אלקטרוניים, טילי אוויר-אווירAIM-9 סיידוויינדר להגנה עצמית, וטיל אוויר-קרקעAGM-88 הארם.
כנף המפציצים טסה 2,108 שעות, יצאה ל-446 גיחות ושיגרה 236 טילי הארם לעבר מטרות עוינות. לא נפלו מטוסים גרמניים במהלך הקרבות.
שנות האלפיים
בשנים 2005 ו-2008 השתתפו מטוסי הקרב גרמניים מדגם מקדונל דאגלס F-4 פנטום במבצע השיטור הבלטי (של נאט"ו), אליהם הצטרפו בשנת 2009 מטוסי טייפון.
בשנת 2006, שלח חיל האוויר הגרמני כמה מטוסי סיור מדגם פאנביה טורנדו מכנף הסיור ה-51 "אימלמן" (Aufklärungsgeschwader 51 "Immelmann"), כדי לתמוך בפעולות צבאיות במזר א-שריף, צפון אפגניסטן. מבסיס חיל האוויר במזר א-שריף יצאו גם מסוקי קרב גרמניים. בנוסף, מטוסי תובלה מסוג טרנסהול C-160 ביצעו משימות תובלה באפגניסטן ובסביבותיה. מסוקי סער ומטוסי תובלה של כוחות חיל האוויר הגרמניים נפרסו במספר בסיסים באפגניסטן וסייעו לכוחות הקרקע[6]. מאז שנות ה-70, חיל האוויר של מערב גרמניה ומאוחר יותר של גרמניה המאוחדת השתתף באופן אקטיבי בבניית מטוסי הקרב האירופאיים הבינלאומיים, כמו הפאנאוויה טורנדו והאיורופייטר טייפון.
ב-13 בינואר2004 הודיע שר הביטחון, פיטר שטרוק, על שינויים גדולים בעתיד הכוחות המזוינים הגרמניים. חלק גדול מהכרזה זו הייתה תוכנית לקצץ את מספר מטוסי הקרב מ-426 בתחילת 2004 ל-265 ב-2015. בעבר, הכנף הימית של הצי של מערב גרמניה ("Marineflieger) צוידה ב-112 מטוסי טורנדו. עם זאת, בסוף 2004, יחידת מטוסי הטורנדו האחרונה בצי פורקה. כל תפקיד הלחימה הימית הוקצה לחיל האוויר, ויחידה אחת חימשה את מטוסי הטורנדו בטילי קורמורן II וטילי הארם מתוצרת ארצות הברית.
נכון לשנת 2014, דווח כי חלק ניכר מהמטוסים הצבאיים של גרמניה הם בלתי כשירים. כמחצית ממסוקי הלינקס קורקעו לאחר שנמצאו סדקים בזנבותיהם[7]. בנוסף, דווח כי מחצית ממטוסי היורופייטר טייפון והטורנדו אינם כשירים. כמו כן, צי מטוסי ה-C-160 מזדקן ונשאר בשירות מוגבל למשך זמן ההמתנה, עד בואם של מטוסי האיירבוס A400M, אשר הראשון בהם נמסר בדצמבר 2014. אורסולה פון דר ליין, שרת ההגנה הגרמנית, הודתה כי בשל מצבם הגרוע של הציוד של הבונדסוור, גרמניה לא יכלה עוד למלא את התחייבויותיה לנאט"ו.
חיל האוויר הגרמני עובד עם איירבוס על מערכת לוחמה אווירית עתידית, כדי להגדיר את הדרישות להחלפת מטוסי הטורנדו עד 2035, תחת תוכנית מערכת הנשק של הדור הבא.
באוגוסט 2022, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, השתתפו מטוסים גרמנים בפעילות מבצעית במזרח אסיה. במסגרת תרגיל "Rapid Pacific 2022" נחתו בסינגפור 13 מטוסים גרמניים, על רקע המתיחות של סין מול מדינות המערב[8].
באפריל 2023, הוקם בתוככי פיקוד הלופטוואפה פיקוד החלל (WRKdoBw), המהווה את הענף האחראי לתחום לוחמת חלל.
שיתוף פעולה עם חיל האוויר הישראלי
לחיל אוויר הגרמני שיתוף פעולה מתמשך עם חיל האוויר הישראלי. מפקד חיל האוויר הגרמני הקודם, לוטננט גנרל קרל מילנר ביקר שלוש פעמים בישראל[9]. מדי שנתיים נפגשים נציגי החילות לשיח מקצועי ומבצעי, נערכים אימונים משותפים במסגרת חילופי צוותים בין החילות ומתקיימת למידה הדדית בין החילות באמצעות תרגילים גדולים[10]. למפקד חיל האוויר הישראלי, האלוף אמיר אשל, הוענק בשגרירות גרמניה אות ההערכה הגרמני "צלב הכבוד של הבונדווסר" בדרגת זהב על שיתוף הפעולה בין שתי המדינות[11].
.svg)
