מסוק קרב (באנגלית: Helicopter Gunship או Attack Helicopter; בראשי תיבות נפוצים: מסק"ר) הוא מסוקצבאי שנועד לתקוף מטרות מגובה נמוך, בעיקר כלי רכב ומשוריינים, ריכוזי חי"ר ומבנים לא גדולים. מסוקי הקרב תוכננו במיוחד לפעילות זו וחימושם המגוון כולל תותחים אוטומטיים, רקטות, טילי נ"ט וחימוש מונחה ייעודי. רוב מסוקי הקרב הם בעלי מידה מסוימת של מיגון נגד אש נ"מ וכוללים אמצעי לוחמה אלקטרונית בנוסף לאוויוניקה מתקדמת שתפקידה לסייע באיכון מטרות ופגיעה בהם.
מסוקי הקרב הומצאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 אך הגיעו לבשלות תכנונית ומבצעית רק לקראת שנות ה-70, כאשר פותחו שני מסוקי הקרב האמיתיים הראשונים: AH-1 קוברה (1967) האמריקני, ומיל מי-24 (1969) הרוסי. המפורסם שבחבורה הוא האפאצ'י (1984) שהיווה סטנדרט בפני עצמו במלחמת המפרץ, ונודע בשל העמידות הגבוהה יחסית ובשל כוח האש האימתני שלו.
היסטוריה
בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 החל שימוש נרחב במסוקים לצרכים צבאיים, בעיקר על ידי הכוחות האמריקאים במלחמת וייטנאם. בתחילה השימוש היה לצורכי תובלה ופינוי פצועים, ואחר כך גם לצורכי סיור וסיוע לכוחות הקרקע. מסוקים צבאיים שכאלה היו חמושים במספר מקלעים צדדיים ולעיתים אף בכוורת רקטות או ב"מיניגאן" (מכונת ירייה בעלת גלגל קנים מסתובב בקליבר 7.62 מ"מ). באותה תקופה חימשו הצרפתים את מסוקי Piasecki H-21 שלהם ברקטות. מסוקים חמושים אלה השתתפו במלחמת אלג'יריה.
מסוקי UH-1D "יואי" ששימשו כמסוקי סער הוסבו למסוקי קרב על ידי התקנת מקלעי צד וכוורות רקטות.
במלחמת וייטנאם החלו האמריקנים להשתמש במסוקי הסער החמושים גם למשימות של חיפוי אווירי ותקיפת מטרות וייטקונג מהאוויר. מסוק הסער הוותיק UH-1 "יואי" הצטיין בתפקיד זה, כאשר שני מקלעי צד מדגם "מיניגאן" הותקנו בתא האחורי וכוורות רקטות חוברו לצידי המסוק. מסוקי ה"יואי" החמושים שימשו למעשה כ"חיל פרשים" אווירי.
בעקבות הניסיון המוצלח עם ה"יואי" פותחו מסוקי תקיפה (באנגלית: Helicopter gunship) שייעודם העיקרי היה תקיפת מטרות קרקע וסיוע לכוחות החי"ר והשריון. מסוקים כאלה נשאו חימוש רב: בחרטום - תותח אוטומטי בקוטר 20 או 30 מ"מ ובכנפונים בצדדים - טילים וכוורות רקטות (בדרך כלל נ"ט). מסוקי תקיפה יכולים לשאת בדרך כלל רק 2 אנשי צוות (טייס ואחראי מערכות נשק), אף על פי שבמקרי חירום הם מסוגלים לחלץ מספר חיילים נוספים.
מסוק הקרב האמיתי הראשון שפותח היה AH-1 קוברה (המכונה גם בל 209) של חברת בל הליקופטר האמריקנית. המסוק המריא לראשונה ב-1965 ונכנס לשירות מבצעי ב-1967. הוא התבסס על ה"יואי" אך נבנה בפרופיל צר כדי להיות פחות חשוף לאש אויב. גם ברית המועצות לא קפאה על שמריה והבינה את הצורך במסוקי קרב. היא החלה בחימוש מסוקי מי-8 בדומה למה שביצעו האמריקנים ל"יואי" ובמקביל פיתחה את המיל מי-24, מסוק קרב אמיתי שהתבסס על המי-8. מסוק המי-24 המריא לראשונה ב-1970 ונכנס לשירות ב-1976. בניגוד ל"קוברה" הקטן והזריז, המי-24 היה מסוק גדול ומסורבל.
שני מסוקי AH-1 קוברה. מסוק הקוברה היה מסוק הקרב האמיתי הראשון ונחשב לאחד המוצלחים שביניהם. למסוק רקורד קרבי עשיר ודגם מתקדם של המסוק עדיין משרת בחיל הנחתים האמריקני.
בעקבות ההצלחה הגדולה של הקוברה, גבר והתרחב השימוש במסוקי קרב לתקיפת מטרות במגוון רב של תרחישים. הניסיון הרב שנצבר בהפעלת המסוקים הוביל לאפיון הדרישות ממסוקי הדור הבא. אחת הדרישות הייתה היכולת לתקוף מטרות בכל תנאי מזג האוויר. באותה תקופה חלה התפתחות גדולה בטכנולוגיה ובפרט באלקטרוניקה, ולדרישה זאת ניתן מענה בדמות חבילת אוויוניקה מתקדמת, אמצעי ראיית לילה ואפילו מכ"ם. ככל שהתקדמה הטכנולוגיה החלו המסוקים גם לשאת אמצעי לוחמה אלקטרונית והגנה עצמית מפני טילים מונחים.
המבחן הגדול עבור המסוק החדש עבור חיל האוויר האמריקני היה בשנים 1990 ו-1991. מסוקי האפאצ'י הוכיחו את עצמם ונחלו הצלחה רבה בזמן מלחמת המפרץ. המסוקים היו מהתוקפים הראשונים בפלישה לעיראק והשמידו סוללות טילי קרקע-אוויר (SAM) באמצעות טילי ההלפייר שלהם. הם זכו להצלחה רבה הן במשימות תקיפה ייעודית והן במשימות סיוע לכוחות הקרקע.
האמריקאים הפעילו מסוקי קרב רבים בפלישה לאפגניסטן (2002) ובמלחמת עיראק (2003) אך הדעות לגבי פעילותם מעורבות. בעוד שהמסוקים השמידו בהצלחה מספר רב של מטרות אויב, מסוקים רבים מהצפוי נפלו בגלל תקלות טכניות, והחמושים העיראקים אף הצליחו לזקוף לזכותם מספר הפלות, דבר שפגע ביוקרת הצבא האמריקני. למרות הביקורות, רבים טוענים שמסוקי הקרב סיפקו סיוע חיוני וחשוב לכוחות הקרקע ושהבעיה הייתה לא בהם אלא בתורת ההפעלה שלהם.
מסוקי קרב בחיל האוויר הישראלי
אחד מלקחי מלחמת יום כיפור היה הצורך בהקמת מערך מסוקי קרב שיוכלו לתת מענה להסתערות טנקים פתאומית.[1][2]
בשנת 2014 יצאו מסוקי הקוברה משירות בחיל האוויר הישראלי. מערך מסוקי הקרב של החיל מאז מבוסס על האפאצ'י AH-64 מדגמי A ("פתן") ו-D ("שרף"). מסוקי ה"פתן" התיישנו ותפעול המסוקים יקרה לעומת חלופות אחרות כמו כלי טיס בלתי מאוישים. על רקע זה, ב-20 השנים האחרונות התקבלה החלטה בצמרת המדינית והביטחונית לצמצם את מערך המסק"ר.[1] נותרו בחיל 2 טייסות, עד מתקפת ה-7 באוקטובר הייתה כוונה לצמצם את המערך לטייסת אחת.[1] בבוקר המתקפה היו בכוננות שני מסוקי קרב. על רקע המלחמה מול חמאס היו קצינים בכירים שטענו שהקיצוץ במערך היה טעות.[1]
.jpg)
_3rd_Class_Jeffrey_Baker,_from_Davenport,_Iowa,_directs_the_landing_of_an_AH-1Z_Super_Cobra_attack_helicopter.jpg)
