דה דוב זכה ב-1967, בפרס מטעם עמותת גאירדנר[4]בזכות תגלית הליזוזום וב-1989 גם במדליית וילסון (הפרס שנחשב ליוקרתי ביותר לחקר הפיזיולוגיה של התא).[6]
ביוגרפיה
הוריו של דה דוב ברחו במהלך מלחמת העולם הראשונה מבלגיה לאנגליה, שם נולד בנם בעיירה תמז דיטון, הסמוכה ללונדון. ב-1920, לאחר המלחמה, כשהיה כריסטיאן בן שלוש חזרה משפחתו לבלגיה.[2]
בשנת 1943 התחתן עם ג'נינה הרמן, שנפטרה ב-2008. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים (שני בנים ושתי בנות).[2]
בנאום הנובל של דה דוב, הוא הדגיש ואמר כי במהלך חייו זכה לפגוש בפנים הרבות והמופלאות של התארגנות ופעילות התאים החיים. בנוסף, הדגיש שהוא ועמיתיו מרוצים מאוד מהעובדה שממצאיהם לא רק מעשירים את הידע העולמי, אלא עשויים גם לסייע לנצח מחלות.[7]
מחקרים
דה דוב חקר, יחד עם אנשי מדע נוספים (אלבר קלוד, ג'ורג' פאלאד ואחרים), חקרו נושאים בתחומי הכימיה ומדעי החיים, ובהם את הורמוני האינסולין והגלוקוגן, הצוות שלו גילה, באמצעות תצפיות על גוף התא, את אברוני הליזוזום והפראוקסיזום. גילויים אלה סייעו לפיתוח תרופות למחלות גנטיות ואחרות (לדוגמה: ליזוזום שאינו תקין יכול לתרום להיווצרות בעיה של עיכול בלתי תקין בתא).[5][2]
סיום חייו
כשהיה דה דוב בן 95, הוא היה נכה וסבל ממוגבלויות בחלקים רבים של גופו. לבקשתו, הוא הומת ב-4 במאי2013, בהמתת חסד שבוצעה בבלגיה בנוכחות ארבעת ילדיו.[9]
ספרים
במהלך חייו פרסם דה דוב מאמרים רבים ושלושה ספרים שעסקו במבנה התא: ב-1984 פרסם את "A guided tour of the living cell”, ב-1991 את "Blueprint for a cell", וב-1995 את "Vital Dust". ספריו ומאמריו תורגמו למספר שפות.[10][2]