כנען

מפת המזרח התיכון בתקופת אל עמרנה

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להגדרת הארץ שממערב לירדן ולבידולה מהגלעד. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה הקדם־ישראלית בה הארץ נשלטה בידי הממלכה החדשה במצרים, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד למשבר תקופת הברונזה המאוחרת (מופיע מעט מאוד במקורות מצריים יותר מאוחרים) ומתיישביו שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים למישור החוף הדרומי והשפלה הפנימית של ארץ ישראל שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של כנען.

השם

כנען[1] בכתב חרטומים

אזכורים בולטים

האזכור הידוע הראשון של המונח "כנענים" הוא בתעודות אכדיות מהעיר מארי, למשל במכתב של מות־ביסיר (אנ') לשמשי־אדד הראשון (1776–1808 לפנה"ס), בו מוזכרים ה־ki-na-aḫ-nu(m) היושבים ברחֿיצום, שמיקומה איננו וודאי.^[2][3] המונח מוזכר גם בעוד כמה תעודות ממארי שטרם פורסמו.^[3]

פסל אידרימי (אנ') ועליו הכתובת המלכותית, בה מוזכרת ארץ כנען

האזכור הידוע הבא של המונח הוא בכתובת המלכותית של אידרימי (אנ') מלך אללח', בה מספר המלך שלאחר שחצה את המדבר והגיע ללוחמי הסותו, הוא הלך ל־ma-at ki-in-a-ni-im (ארץ כנען), בה נמצאת העיר אַמִּיַּה (הממוקמת לא רחוק מהגבול הצפון מערבי של המצרים באסיה בתקופת הברונזה המאוחרת).^[4][5] בכתבים משפטיים אחרים מאללח' מוזכרת כנען כארץ המוצא של כמה אנשים.^[5]

במכתבי אל-עמארנה נזכרת כנען, הן במכתבים ששלחו שליטים כנענים והן במכתבים בין שליטים מחוץ לכנען.^[6]

ברשימת אנשי גתות בכתבי אוגרית נמצא אחרי אחד השמות התואר "כנעני".^[7] במכתב אכדי שנמצא באוגרית נזכרו אנשים כנענים.^[8]

מטבע מלדקיה/בארות מימי אלכסנדר זבינס ועליו הכיתוב "ללאדכא אם בכנען" (לְלַאֹדִכֵּאַ, אם בכנען)^[9][10]

הפיניקים הזדהו ככנענים או כצידונים (גם כאשר מוצאם לא היה מצידון), וכינו את ארצם בשם כנען.^[11] השם מופיע ביוונית לראשונה^{[דרוש מקור]} בכתבי הקטאיוס ממילטוס (המאה ה־6 לפנה"ס), בצורה Χνᾶ ("כנא"); הקטאיוס מאשר שכך נקראה פיניקיה קודם לכן.^[12] בתרגום השבעים (המאה ה־3 לפנה"ס) מתורגמת לעיתים המילה "כנענים" כ"פיניקים",^[13] סטפנוס מביזנטיון (המאה ה־6 לספירה) זיהה את Χνἄ (כנען) עם פיניקיה,^[14] ופילון איש גבל הביא שגם סכניתן (המאה ה־12 לפנה"ס או מוקדם יותר) זיהה זיהוי דומה.^[11] במטבע פיניקי־יווני מלדקיה (לַאֹדִכֵאַ בכתיב חסר פיניקי) תורגמה במילה הפיניקית "𐤁𐤊𐤍𐤏𐤍" (בכנען) ל"ἐν Φοινικῃ" (בפיניקיה).^[9] בקרב אבות הכנסייה, מלבד סטפנוס מביזנטיון גם אוגוסטינוס (המאות ה־4–5 לספירה) מעיד שהאיכרים הפיניקיים בצפון אפריקה במאה החמישית לספירה מתייחסים לעצמם בשם Chanani, כלומר כנענים, ומרקיאנוס כינה את תושבי האיים הבלאריים "כנענים".^[15] בעיר קונסטנטין נמצאה כתובות נדר פיניקיות שנדר "עבדאשמן בן מאדר אש כנען" ("עבד־אשמון בן מאדר, איש כנען").^[16]

ארץ כנען מוזכרת בשמה גם במקרא, בה היא מיוחסת לדמות "כנען" בנו של חם ונכדו של נוח. כך על פי לוחות העמים המופיעים בספר בראשית (פרק י'), לכנען היו 11 בנים שעל פי המתואר במקרא התיישבו בארץ המכונה "ארץ כנען", כשבהמשך הכתוב אומר: "ואחר נפוצו משפחות הכנעני".

פירוש

פרשנות אחת לשם מפרשת לפי השורש כ.נ.ע., כי כנען הוא האזור בו שוקעת, "נכנעת", השמש – כנען היא ארץ מערבית, שלפי השקפת רוב יושביה ושכניה שוקעת בה, או מעבר לחופיה, השמש.^[17]

אחד מן הפירושים למילה כנען הוא ארגמן. לפי אביגדור צ'ריקובר, השם "כנען" נגזר מהמלה החורית 'כְּנַע' שפירושה חלזון הארגמן,מהם ייצרו עמי הארץ את צבע הארגמן,^[18] ו"פיניקיה" ביוונית נגזרת מ'פוֹינִיקס' – צבע הארגמן.^[19]

פירוש נוסף הידוע לשם כנען הוא "סוחר". כך מוזכר באמצעות תקבולת בספר ישעיהו, פרק כ"ג, פסוק ח': ”סֹחֲרֶ֙יהָ֙ שָׂרִ֔ים / כִּנְעָנֶ֖יהָ נִכְבַּדֵּי־אָֽרֶץ”, כאשר כנעני מקביל לסוחר, ובסוף ספר משלי: ”וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי” (משלי, ל"א, כ"ד).^{[דרוש מקור][מפני ש...]} הפיניקים, צאצאי הכנענים ויושבי הלבנון, נודעו כמפתחי המסחר והשייט בים התיכון ובכל המזרח התיכון הקדום.

שמות נוספים

השם כנען (kAnana) בהירוגליפים, ממצבת מרנפתח

ארגמון חד הקוצים, אחד ממיני החלזונות מהם הפיקו הכנענים את צבע הארגמן

בתעודות מצריות עתיקות מופיעים כמה שמות שונים לכנען:

• ח'ארו או ח'ורו – ארץ החורים.^{[דרוש מקור][מפני ש...]} זהו הכינוי הנפוץ ביותר.
• רת'נו או לת'נו – ארץ הרוזנים/המושלים.^{[דרוש מקור][מפני ש...]} זהו כינוי שנשתמר מתקופת שלטון החיקסוס, שמקורם כנראה היה בכנען. רת'נו הוא האזור בו שוכנות לבנון, מרכז ומערב סוריה של ימינו, והתחלק ל"רת'נו העילית" (בצפון) ו"רת'נו התחתית" (בדרום).^[20]
• כִּנַחֻ' או כִּנַחְ'נַ – כנען.
• דאהי – כינוי לכנען שמוזכר במספר מקורות מצריים (לדוגמה במצבת הניצחון של סתי הראשון בבית שאן).

גבולות

מפת ערי כנען בתקופת הברונזה

ארץ כנען כוללת את כל האזור שממערב לירדן בין בקעת הלבנון לבין חלקו הצפוני (המיושב) של הנגב, ואת אזור דמשק והחורן. גבולות ארץ כנען מוצגים בספר בראשית:

וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד־עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד־לָשַׁע

— ספר בראשית, פרק י', פסוק י"ט

על פי החוקרים בנימין מזר, זכריה קלאי, יוחנן אהרוני ויהושע גרינץ, כנען הייתה פרובינציה בשליטה מצרית. תאוריה זו נסמכת גם על פסוקי המקרא כי כנען בנו של חם נחל את דרום המרחב הגאוגרפי המוכר אז; אף שהארץ המכונה "ארץ כנען" נפלה בחלקו של שם בן נח, אשר ירש את כל אזור הסהר הפורה ועד לדרום ערב^[21] ולא בחלקו של חם בן נוח. גבולות וערי כנען מוזכרים בכתבי המארות המצריים מתחילת האלף השני לפנה"ס, ב"כתב השנינה" (פפירוס אנאסטאזי א) מראשית שלטונו של רעמסס השני, על פיו העיר צומור מצפון לגבל נכללה בגבולה של כנען,^[22] ובמקורות נוספים.

גבולות כנען כארץ מתוארים פעמים רבות במקרא כ"ארץ המובטחת" לעם ישראל, החל מספר במדבר: ”זאת תהיה לכם ארץ כנען לגבולותיה”, וכן באריכות בספר יהושע וספר יחזקאל. על פי ספר היובלים, חם אביו של כנען ואחיו ביקשו מכנען לא לפלוש לארצם של בני שם אולם כנען סירב לבקשתם; ובסוגיה זו עסקו גם פרשני התנ"ך בימי הביניים כגון רש"י^[23] ובעת החדשה, כגון המלבי"ם.^[24]

החברה הכנענית

ציור קיר מצרי עתיק בנוא אמון המתאר משלחת של נכבדים כנענים ומשרתיהם מביאים מנחות המסמלות את נאמנותם לפרעה תות ענח' אמון.

כנענים כפי שתוארו ב"ספר השערים", טקסט דתי ממצרים העתיקה שתוארך למאה ה־13 לפנה"ס.

החברה הכנענית התנהלה במתכונת של ערי מדינה שונות ויריבות לרוב. החברה עצמה לא הייתה הומוגנית מבחינת אוכלוסייה, אלא מגוונת והורכבה ממספר קבוצות שחיו בתחומי המרחב הכנעני. הקבוצות הללו ידועות מתיעודים חיצוניים (בעיקר מצריים) המתארים את המצב החברתי המגוון בכנען, ומובאות כאן:

• "כנענים" – מדובר בשכבת הסוחרים בחברה הכנענית ששלטה בערי החוף.
• מושלים ונסיכים – מושלים, בני מושלים ונסיכים מערי המדינה הכנעניות היוו את האליטה של החברה הכנענית. כדי להבטיח את המשך השליטה וההשפעה המצרית בכנען היו מובאים בני המושלים כשבויים של הפרעה למצרים (גם כקלפי מיקוח כדי למנוע את התמרדות אביהם השליט וממלכתו בפרעה), בה זכו ליחס מיוחד, גודלו בארמונות הפרעה עם בניו ובני הנכבדים המצריים וחונכו על ברכי התרבות המצרית, מה שהפך אותם לנאמנים וכנועים למרות המצרית – בה ראו דבר נשגב, עד שהיו מוחזרים לערי־ממלכותיהם כדי להחליף את קודמם בתפקיד (לרוב אביהם). על מעמדם הרם מעידה הבטחתו של אמנחותפ השלישי שנתן ערבות שאם אחד מבני המושלים הנמצא אצלו במצרים ימות כל עוד הוא בהשגחה מצרית, יעמיד הפרעה את אחד מבניו שלו כדי שיחליף אותו.^[25]
• מריאנו – "אנשי מרכבות" בחורית, היוו מעמד עליון בקרב החברה הכנענית לפי המשתקף מעצם מספרם המועט ומעמדם הרם ברשימות שבויים של פרעונים מצרים מארץ ישראל.
• "חורים" – במצרית "ח'ארו". ככל הנראה אנשים ממוצא חורי שהיגרו לכנען במאות ה־18 לפנה"ס וה־17 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה).^[26] החורים הותירו את חותמם בשפה הכנענית שספגה אליה מילים מהשפה החורית, והאזורים שבהם התרכזו בתוך כנען כונו בפי המצרים "ח'ארו" או "ח'ורו"^[27]
• "עאמו" – כינוי מצרי לחלק מיושבי כנען כבר בכתובות מתקופת הממלכה הקדומה, למשל: קורבנות התקפתו של פרעה פפי הראשון בכנען והמהגרים החיקסוסיים מציור הקיר הידוע בקבר בני חסן מתוארים כבני קבוצה זו.
• "שסו" – "נוודים" במצרית קדומה, קבוצה זו ידועה כחיה בקבוצות שונות (לא ידוע אם היה קשר אתני ביניהן) במרחב שבין ארץ ישראל ולבנון – הם משמשים כשכירי חרב בעבור שליטי ערי הממלכות השונות וידועים כמתמרדים נגד המצרים ופורעי חוק, מתעודות מצריות מתקופת רעמסס השני למשל, שנחשב לגדול פרעוני מצרים, מוזכר חששם של חיילים מצריים מפני השסו היושבים בנגב העשויים לארוב לחיילים ולתקוף אותם בשעות הלילה.
• "עפירו" – ככל הנראה מדובר באנשים שנפלטו מהמסגרת החברתית בערים שונות בלבנט ובתוך כנען וחלקם היגרו לארץ זו, שכן הם מוזכרים בתעודות כפועלים גם מחוץ לה. כמו השסו הם לרוב מוזכרים בתור שודדים או שכירי חרב שלקחו חלק בקרבות המתוארים במכתבי אל־עמארנה מסוף תקופת הברונזה המאוחרת שהביאו לקריסת התרבות הכנענית. בשל הדמיון כביכול בשמם לעברים הוצע לזהותם עמם, טענה שלא זוכה כבר לרוב בקהילה המדעית.
• אמורים – צאצאי שבטים שמיים־מערביים שכונו "אמורו" במצרית. מקורם הוא ככל הנראה במסופוטמיה, ממנה נדדו בתקופת הברונזה התיכונה^[28] מערבה ומכאן שמם ("אנשי המערב") לסוריה, ארץ ישראל ולבנון (בה כוננו את ממלכת אמורו).
• מנטיו או גם מנטיו סאטט – קבוצה שמית שחיה בכנען באזור החוף עד לאוגרית.^[29]
• נוגס – נקראים גם "בני נוח'שה". ככל הנראה מתיישבים מצפון סוריה.

לטענת יוחנן אהרוני בספרו "ארץ ישראל בתקופת המקרא", התמונה המשתקפת ברשימת השבויים של אמנחותפ השלישי היא שיחסי האוכלוסייה הכנענית בארץ ישראל במאה ה־15 לפנה"ס היו אלה: החורים מהווים 66% מהאוכלוסייה, השוסים 27.5% והחבירו (אותם זיהה כ"עברים") מהווים 6.5% מהאוכלוסייה. לדבריו אוכלוסיית החבירו והשוסים הלכה וגדלה במהלך המאות ה־14 וה־13 לפנה"ס.^[25]

עמי ארץ כנען לפי התנ"ך

ערך מורחב – שבעת העממים

בתנ"ך מתוארות מספר קבוצות אתניות המאכלסות את ארץ כנען – לרבות שבעת העממים וצאצאי משפחת אברהם – בני ישראל, עמונים, מואבים, אדומים ואחרים. שבעת העממים כוללים את הכנענים, החתים, האמורים, החיווים, הפריזים, היבוסים והגרגשים. נזכרות בתנ"ך גם קבוצות שישבו בכנען, אך לא היו מעמי כנען כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

מחקר גנטי

מחקר משותף של מספר אוניברסיטאות שפורסם בכתב העת Cell בשנת 2020 בחן 73 ממצאים גנטים מ־5 אתרים בישראל ובירדן המשויכים בארכאולוגיה לתקופה ולתרבות הכנענית, בניסיון להתחקות אחר מוצאם האתני. החוקרים מצאו שתי מגמות עיקריות, כאשר הראשונה היא קשר גנטי לאוכלוסייה המקומית מהתקופה הנאוליתית הקדומה יותר, והשנייה היא קשר גנטי לאוכלוסייה שהתקיימה בתקופת הברונזה באזור הקווקז ולאוכלוסייה שהתקיימה בתקופה הכלקוליתית בהרי זגרוס שבאיראן המודרנית. מסקנות החוקרים הן שהיו גלי הגירה מאזורים אלו אל כנען סביב השנים 2500–1000 לפנה"ס, כאשר ככל שהתקופה מאוחרת יותר, כך גדל הערבוב הגנטי עם קבוצות אלו. לצד זאת, נמצא בהכללה שקבוצות "כנעניות" שונות דומות זו לזו יותר מאשר אוכלוסיות שאינן כנעניות.^[30]

במחקר זה, הושוו הגנים הקדומים לאלו של תושבי הלבנט בימינו, ונמצא כי האוכלוסייה הכנענית הקדומה קשורה בקשר גנטי משמעותי לרוב העדות בקרב האוכלוסייה היהודית של ימינו ולקבוצות אחרות דוברות ערבית מהאזור, ביניהן הפלסטינים והלבנונים. אוכלוסיות אלו חולקות 50% או יותר ממוצאן מאוכלוסיות שחיו בלבנט תקופת הברונזה ובזגרוס הכלקוליתי. קבוצות אלו מציגות גם אבות קדומים שלא ניתן למדל לפי נתוני ה־DNA העתיקים הזמינים, כך שהגיוון הגנטי של תושבי האזור המודרניים מחזק לדעת החוקרים את התפקיד הקריטי שהיה לנדידת פוסט־ברונזה לאזור כנען בעיצוב פני החברה.^[30]

שפות

ערך מורחב – שפות כנעניות

תיאור שבויי מלחמה כנענים ממקדש המוות של רעמסס השלישי במדינת האבו

העמים הכנעניים דיברו במשפחת ניבים לשוניים הנקראים שפות כנעניות, כגון עברית מקראית, פיניקית, אוגריתית, מואבית, אדומית ועמונית. שפת האם של כל השפות האלה מכונה "פרוטו־כנענית".

ראו גם

• תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל
• שפות שמיות
• מיתולוגיה כנענית
• ארץ ישראל בעת העתיקה
• היסטוריה של ארץ ישראל

לקריאה נוספת

• יוחנן אהרוני, א"י בתקופה הכנענית המאוחרת ובתקופת ההתנחלות הישראלית, הוצאת מטכ"ל/קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, 1959.
• יובל יקותיאלי, יחסי מצרים וכנען בתקופת הברונזה הקדומה 1 – מבט מדרום מערב כנען, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 66–74.

• Jonathan N. Tubb, Canaanites, Norman (Oklahoma), 1998.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כנען

• כנען, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• "ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל" על הכניסה לארץ המובטחת.
• "ארץ כנען לגבולתיה..." על סוגיית גבולות הארץ המובטחת.
• שי שמש, אילן יוחסין של עם, באתר מדע גדול, בקטנה, 8 בנובמבר 2017
• ארכאולוגיה של ארץ כנען (העתיקה) ושל ישראל (העתיקה) (באנגלית)
• כנען, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

1. kAnana, ממצבת מרנפתח
2. Georges Dossin, Une mention de Cananéens dans une lettre de Mari, Syria. Archéologie, Art et histoire 50, 1973, עמ' 277–282 doi: 10.3406/syria.1973.6403
3. Nadav Na'aman, Canaan in the second millennium B.C.E., Eisenbrauns, 2005, עמ' 111–112, ISBN 978-1-57506-568-7
4. Edward L. Greenstein, David Marcus, The Akkadian Inscription of Idrimi, Journal of the Ancient Near Eastern Society 8, 1976, עמ' 64, 67, שורות 18–20 (ראו גם ב גרסה מאורכבת)
5. Nadav Na'aman, Canaan in the second millennium B.C.E., Eisenbrauns, 2005, עמ' 112, ISBN 978-1-57506-568-7
6. Nadav Na'aman, Canaan in the second millennium B.C.E., Eisenbrauns, 2005, עמ' 113–117, ISBN 978-1-57506-568-7
7. KTU2 4.96, UT 311, שו' 7: 𐎊𐎓𐎍𐎟𐎋𐎐𐎓𐎐𐎊 (יעל. כנעני)
8. Nadav Na'aman, Canaan in the second millennium B.C.E., Eisenbrauns, 2005, עמ' 117, ISBN 978-1-57506-568-7
9. נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' י"ג, 46-47
10. Ernest Babelon, Catalogue des monnaies grecques de la Bibliothèque nationale : Les rois de Syrie, d'Arménie et de Commagène, Rollin et Feuardent, 1890, עמ' 172 (ראו גם בעמ' CVIII–CIX,‏ 84, 162)
11. נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' י"ג
12. הקטאיוס ממילטוס, פרגמנטים, פסקה 254 (עמ' 114 בקישור)
13. ספר איוב, פרק מ', פסוק ל', בתרגום השבעים הוא פרק 41 פסוק 6.
14. Stephanus of Byzantium, Stephanus de Urbibus. Que Primus Thomas de Pinedo, 1725, עמ' 721. (בלטינית)
15. נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' י"ד
16. KAI 116
17. ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 37
18. שלושת החלזונות בים התיכון הם: ארגמונית אדומת פה (שם מדעי: Thais Haemastoma), ארגמון חד קוצים (שם מדעי: Murex Brandaris) שבהם הצבען העיקרי הוא דיברומואינדיגוטין, מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום, וארגמון קהה קוצים (שם מדעי: Trunculariopsis trunculus) ממנו הפיקו את צבע הארגמן.^{[דרוש מקור: לכל ההערה]}
19. אביגדור צ'ריקובר, המזרח העתיק ספר א', תל אביב, אמנות, 1952, עמ' 37. סוריה עד שנת 1500 לפנה"ס
20. The Asiatic campaigns of Amenhotep II
21. ספר בראשית, פרק י'
22. יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1987, עמ' 148
23. רש"י בפירושו בספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ז' כותב: "והכנעני אז בארץ" - היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו שנאמר (בראשית י"ד) "ומלכי צדק מלך שלם..." לפיכך "ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת" עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם. ניתן לראות את המקור ברשי על בראשית יב ז באתר ויקיטקסט
24. המלבי"ם בפירושו למלחמת ארבעת מלכי אשור נגד חמישה מלכים מקומיים, המסופרת בבראשית י"ד, מסביר כי מטרתה של המלחמה הייתה שחרור של האזור שהיה נחלת בני שם אולם כנען ובניו שהשתייכו לנחלת חם בן נוח הדרומית פלשו לתוכו וספחו אותו למצרים, כאשר בראש המשחררים עמד כדרלעומר מלך עילם בן שם בן נח.
25. יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1962, עמ' 148
26. בנימין מזר, "כנען וישראל", 1980, הוצאת מוסד ביאליק והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, עמ' 13-14.
27. יואל רפל, "מורשת עם וארץ", הוצאת ידיעות אחרונות.
28. יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1962, עמ' 147
29. Egyptians and foreigners
30. Lily Agranat-Tamir, Shamam Waldman, Mario A.S. Martin, ..., Israel Finkelstein, Liran Carmel, David Reich, The Genomic History of the Bronze Age Southern Levant, Cell, ‏28.5.20