"התשובה", ויליאם גודוורד, 1917, שמן על בד. שמלתה של האישה צבועה ארגמן.
ארגמן (ⓘⒾ) הוא צבע בגוון סגולאדמדם. בימי קדם נתקשר וייצג צבע הארגמן מלכות, בעיקר עקב יוקר וקושי הפקתו. בתקופה העתיקה הכינו את הצבע מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים, ששכנו לחופי הים התיכון.
בתנ"ך ארגמן הוא אריג מצמר הצבוע בצבע הארגמן. הארגמן מוצג מספר פעמים כגון (שמות, כה, ד) "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים." בעברית בת ימינו משמש השם ארגמן גם כשם נוסף לצבע האדום העמוק או הכהה.
מקור השם
מקור שם הצבע עצמו אינו ברור כל צרכו, אולם כבר בתעודות כתובות אכדית שנתגלו באוגרית ישנה התייחסות לשני מושגים: argamanu ו-takiltu. מונחים אלו מופיעים לראשונה בכתובות שתוארכו לתקופת מלכותו של מלך אשור, תגלת-פלאסר השלישי. בכתובות קדומות יותר, מצוין צבע הארגמן (כאשר הכוונה, ככל הנראה, לארגמן אדום) בלוגוגרם ZA.GIN.SA5
שם הצבע בשפת אוגרית הוא "פחמ" (phm) ומשמעותו, ככל הנראה, צמר צבוע בצבע אדום. משמעות המילה "ארגמן" באוגריתית היא, ככל הנראה, מס או מנחה ומופיעה בהקשר זה בחוזה שופילוליומה וניקמאדו שנתגלה בין תעודות הארכיון. מונח זה קשור למילה
(arkamma(n, הנזכרת בתעודות כתובות חיתית ואכדית מן הממלכה החיתית.[1]
צבע הארגמן נזכר במגוון הקשרים בארכיון אוגרית, בייחוד כסמל שררה ומעמד בחילופי סחורות בין שליטי ממלכת אוגרית לבין האימפריה החיתית סביב המאה ה-14 לפני הספירה.[2] לדברי קרמון, מכתבי אל-עמארנה משמשים אף הם מקור חשוב להבנת חשיבותו הגוברת של צבע הארגמן כסמל מעמד; כך, לדוגמה, מוזכר לדבריה מלך מיתני העושה שימוש בצמר ארגמן לרגל אירוע חשוב.[3] צבע הארגמן ובדים הצבועים בצבע זה נזכרים גם בתעודות אשוריות המתוארכות לאלף הראשון לפני הספירה ומעידים לדברי קרמון על חשיבות גוברת של בדים צבועי ארגמן כמנחה עם עליית האימפריה האשורית. האזכור הראשון לצבע זה בטקסטים אשוריים. מופיע בתעודות משלוח מס שקיבל המלך האשורי תוכולתי-נינורתה השני מידי שליטי ממלכות ארמיות בעמקי נהרות הפרת והחבור.[4]
לדברי קרמון,[5] הפרסים הם שמיסדו את צבע הארגמן כסמל ממלכתי רשמי. לדבריה, על אף חשיבותו הגוברת של הצבע כסמל מעמד בממלכת פרס, לא נאסר השימוש בצבע לאנשים פרטיים והמשיך לשמש הן כסמל מעמד אישי והן כסמל שלטון וסמכות דתית. קרמון ממשיכה ומעירה כי עד סופה של ממלכת פרס נחשב צבע הארגמן כסמל לסמכותם של שליטי הממלכה האחמנית.[6]
בהתייחסה לתולדות השימוש בארגמן בתקופה הקלאסית, קרמון מעירה כי אופנת לבישת בגדי ארגמן כסמל מלכות אומצה, בדומה למנהגים פרסיים אחרים, על ידי אלכסנדר הגדול, אשר העלה את חשיבותם של בגדים אלו כסמל שלטון ויוקרה עבורו ועבור מקורביו. היא מוסיפה כי בעקבות צעד זה קיבל הארגמן מעמד מרכזי בתרבות ההלניסטית כסמל לסמכות ועושר בחצרות המלכות, הפקידות הרשמית ואנשים פרטיים. קרמון מעירה כי הפופולריות של צבע הארגמן בעולם ההלניסטי הגיעה לשיאה במאה הרביעית לפני הספירה.[7] על אף הפופולריות העצומה של הארגמן בממלכות הדיאדוכים, הגיע הארגמן לשיא הפופולריות שלו ברפובליקה הרומית סביב המאה השלישית לפני הספירה. לקראת סוף הרפובליקה מתפתחת תגובת נגד לאומית מוסרית כנגד צבע הארגמן זאת כתולדה של הלהיטות הציבורית המופרזת לצבע זה, ביוזמתה נחקקים מספר חוקים המיועדים להגביל את לבוש בגדי ארגמן על ידי נשים. חרף תנועה זו ממשיך השימוש בבגדי ארגמן כסמל מעמד וסמכות ברפובליקה הרומית. לטענת קרמון, השינוי המשמעותי הראשון ביחס ללבוש בגדי ארגמן מתעורר עקב עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון כדיקטטור, אז מתחילה התנגדות רפובליקנית לשימוש בבגדי ארגמן כסמל שלטונו של הדיקטטור באופן המזכיר את סמלי השלטון של המלכים ההלניסטיים. בתקופה זו נחקקו חוקים אשר יועדו להגביל את השימוש בבגדי ארגמן, אולם לדברי קרמון היו מוגבלים ביותר ודנו בעיקר בהגבלת השימוש בבדים צבועים בארגמן הצורי- היקר והמשובח מבין בדי הארגמן המוכרים מתקופת שלהי הרפובליקה וראשית הקיסרות.[7] בהתייחסו לחשיבות הצבע ברומא הקיסרית ולמונופול הקיסרי על ארגמן צורי, מספר סווטוניוס על מקרה שאירע בימי נירון. לדבריו, לאחר שאסר על ממכר הארגמן הצורי המבוקש, שצבעו כצבע האחלמה (אמטיסט), שלח נירון שליח מטעמו ביום שוק במטרה למכור כמה ליטראות מן הצבע האסור. חנויותיהם של אותם סוחרים אשר רכשו צבע מידי השליח נסגרו. סווטוניוס ממשיך ומתאר מקרה נוסף, בו גברת לבושה בבגד הצבוע בצבע האסור ברסיטל שערך נירון נגררה החוצה ולא רק שהופשטה מבגדיה אלא גם נושלה מכל רכושה (סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר שישי, פרק 32).[8]
בסכמו את חשיבות בדים צבועים ארגמן בתרבות הקלאסית, ג'נסן מעיר כי היוונים קנו והתיקו מלבוש פיניקי עשוי צמר צבוע שכונה כיתון בידי תושבי גבל. הוא ממשיך ומתאר את חשיבותו של עיטור ארגמן במגוון דגמי הטוגה ברומא הקיסרית ומשמעותם החברתית. הוא מביא כדוגמה את הטוגה פיקטה (toga picta) - האדרת הצבועה בארגמן, אשר נודעה כמלבוש בלעדי של הקיסרים הרומאיים החל מימי הקיסר אוגוסטוס. ג'נסן ממשיך ומציין חוקים מחמירים המגבילים את לבישת בגדים צבועים ארגמן, המצויים בקודקס החוק הרומאי שנתגלה בביירות ומתוארך לתקופת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס.[9] קרמון אף היא מזכירה את חשיבותם של בדים צבועים ארגמן ברפובליקה הרומית וברומא הקיסרית, אולם בניגוד לג'נסן אינה טוענת כי האיסור על לבישת ארגמן היה יעיל או גורף. לטענתה, הניסיון ליצור מונופול קיסרי הוביל לתוצאה הפוכה מהרצוי, עם הופעתם של מגוון חיקויים זולים של צבע הארגמן אשר הפכו בדים צבועים בצבע זה לנגישים עבור המעמדות הבינוניים ואף עבור המעמדות הנמוכים באימפריה הרומית.[10] קרמון ממשיכה ומסבירה כי במאה השנייה לספירה הגיע השימוש בצבע הארגמן כסמל חברתי לשיאו. לדבריה, חרף העובדה כי חיקויים וגרסאות זולות של הצבע היו נגישים בשוק החופשי באימפריה הרומית, החל מן המאה השנייה לספירה ובייחוד החל מהמאות 3–4 לספירה (בתקופת שלטונם של הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס), הפכו צבע הארגמן המשובח (הצורי) ובייחוד בדי משי צבועים בצבע זה לנחלתם הבלעדית של הקיסרים הרומיים. קרמון מוסיפה כי בתקופת שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס, חלה עלייה ניכרת במעמדו של צבע הארגמן, אז נהפך לסמל הקיסרות, "ארגמן קיסרי", בשימוש בלעדי של משפחת הקיסר מהולדתם ועד מותם.[11]
בארכאולוגיה
ב-20 בינואר 2021 פורסם כי שרידי אריג, גדיל וסיבי צמר, הצבועים בצבע ארגמן המתוארכים לסביבות שנת 1,000 לפנה"ס, נתגלו באתר "גבעת העבדים" בתמנע, בערימות של פסולת תעשייתית של הפקת נחושת.[12]
לצבע הארגמן חשיבות רבה במקורות היהודיים ובראשם המקרא והתלמוד. לדברי קרמון,[13] המילה "ארגמן" (המופיעה גם בנוסחים "אַרְגְּוָנָא"[14] ו"אַרְגְּוָן"[15]) מצוינת במקרא 39 פעמים. צבע ארגמן (דהיינו, בדים צבועים ארגמן) נזכר לדבריה בייחוד ברשימות מוצרי יוקרה ולרוב יחד עם מוצר יוקרתי נוסף, כגון צבע התכלת. כך, לדוגמה, נזכרים התכלת והארגמן בפסוקים הנוגעים לתיאור המשכן, ובייחוד כחלק מרביעיית מוצרי יוקרה ("תכלת וארגמן ותולעת שני ושש",[16] "שש וארגמן",[17] "בגד ארגמן"[18]), קרמון מוסיפה ומעירה כי הארגמן והתכלת נזכרים לרוב כצמד ולא בנפרד וכי מהמקרא עולה כי לצבע התכלת הייתה חשיבות גדולה מזו של צבע הארגמן בסולם הקדושה. לדבריה, חשיבות זו באה לידי ביטוי בתפקיד מרכזי של צבע התכלת בתחום הדת - מעילו של הכוהן הגדול היה עשוי מתכלת בלבד וצבע זה חיוני לקיום מצוות שזירת פתיל התכלת בציציות, אותה מעביר משה לבני ישראל למען יזכרו את מצוותיו.[19] זאת ועוד, לדברי קרמון הארגמן מוזכר במקרא כמקור להערכה אישית ועושר וכן כסמל שלטון בקרב מלכי ישראל. בהתבססו על אנציקלופדיה יודאיקה, קורן[20] מעיר כי במסגרת חקר המקרא מקובל לתארך את יציאת מצרים, אחריה נזכר לראשונה במקרא צבע הארגמן, למאה ה-13 לפני הספירה. לדבריו, בתקופה זו כבר התקיימה תעשייה ענפה לייצור צבע הארגמן ברחבי אגן הים התיכון. חשיבותו של צבע הארגמן ותפקידם המרכזי של הפיניקים בהפצתו נזכרים אף הם במקרא. כך, לדוגמה, מסופר בספר דברי הימים ב' (פרק ב') כי בעת תכנון בית המקדש שלח המלך שלמה שליחים אל מלך צור, חירם, בבקשה לשאול מידיו פועלים מיומנים בייצור ארגמן, תכלת וצבע השני.[21]
לדברי קרמון,[23] ניתן להבחין בתלמוד ובמשנה בהתפתחות לא מבוטלת בכל הנוגע לכמות המונחים המציינים צבעים והפירוט הטכני לעומת מקורות קדומים יותר. קרמון מוסיפה ומציינת כי למילה "ארגמן" משמעות כפולה בספרות חז"ל, הן כצבע והן כבד צבוע; חוסר הבהירות בנוגע למשמעות המילה הוביל, לדבריה, לעמימות בנוגע לגוון עצמו: במגילת המקדש נעשה ניסיון להרחיב את ההגדרה המצומצמת המופיעה במקרא על ידי הדגשת גוון מסוים (אדום) מבין גוני הארגמן. בדומה למונח ארגמן, גם המושג "תכלת" בא לייצג צמר הצבוע בגוון מסוים, ככל הנראה תוך התייחסות למנעד גוונים רחב.[24]
מיתולוגיה
על גילוי הארגמן מספרת האגדה הצורית כי לפני עידן ועידנים הייתה בת הים טירוס צועדת על שפת הים עם הרקולס אהוב ליבה. לפתע פיצח כלבה של טירוס קונכייה קטנה בשיניו, וכהרף עין נצטבע פיו בצבע אדום לוהט. אז אמרה טירוס להרקולס כי אם לא יכין לה שמלה צבועה בצבע זה היא לא תוסיף לראות את פניו. אסף הרקולס קונכיות רבות והכין לטירוס את בגד המלכות הארגמני, שהיה גם לצבען של גלימות המלכים במשך דורות רבים.
^נירה קרמון, "תעשיית הארגמן בעת העתיקה באגן המזרחי של הים התיכון", עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1986, עמ' 10.
^Koren, Z., "The First Optimal All-Murex All-Natural Purple Dyeing in the Eastern Mediterranean in a Millenium and a Half", Dyes in History and Archaeology, No. 20(2005), p. 138
^Ziderman, I., ""BA" Guide to Artifacts: Seashells and Ancient Purple Dyeing", Biblical Archaeologist, Vol. 53, No. 2(Jun., 1990), p. 98.
