בימי המאורעות בשנות ה-20 וה-30, נתדלדל מאוד היישוב היהודי בעיר העתיקה ובמזרחה של ירושלים, מלבד אלה שנותרו והתרכזו ברובע היהודי. במלחמת העצמאות, במהלך המצור והקרבות על ירושלים, נותק הרובע היהודי ממערב העיר וגישה אליו הצריכה מעבר דרך שכונות ערביות עוינות. מגיני העיר העתיקה המשיכו להילחם עד שאזל המזון ולא נותרה תחמושת, אך עקב הימצאות משפחות עם נשים וילדים ברובע היהודי, הוחלט על כניעה ללגיון הירדני. לוחמי הרובע ותושביו הלכו בשבי, והעיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני.
במשך 19 שנה נותרה העיר העתיקה ריקה מיהודים תחת שלטון ירדן, עד שנכבשה במהלך מלחמת ששת הימים. הגבול בין ישראל לירדן חצה את העיר באמצעה והיא חולקה למזרח ומערב. גבול זה נקרא בשם הקו העירוני, שהוא למעשה קטע בן כ-7 קילומטרים מהקו הירוק אשר היווה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק. ממזרח לקו העירוני הייתה ירושלים הירדנית, הידועה בכינוי "מזרח ירושלים", וממערב הייתה ירושלים הישראלית, עיר הבירה של מדינת ישראל באותם ימים.
עם סיום מלחמת ששת הימים, עבר מזרח העיר לשליטה ישראלית. ראש הממשלה, לוי אשכול, הכריז על איחוד ירושלים, והכנסת העבירה תיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, המוסיף את סעיף 11ב של "פקודת סדרי השלטון והמשפט", שנוסחו: "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו". הממשלה השתמשה בסמכותה זו על מנת לאחד את ירושלים. במסגרת האיחוד בוצע איחוד מוניציפלי ופוזרה מועצת העיר הירדנית. ב-29 ביוני 1967, הוקמה רשות מוניציפלית אחת לירושלים המאוחדת, וראש העיר טדי קולק, שהיה ראש העיר של מערב העיר מ-1966, היה לראש העיר המאוחדת[3].
בעקבות הסיפוח גדל מספר התושבים בירושלים הנמצאים בשליטה ישראלית פי אחד וחצי.
ירושלים. באלכסון הימני-עליון מזרח העיר, באלכסון השמאלי-תחתון מערב העיר.
עיקרון לאומי – איחוד ירושלים המערבית עם ירושלים המזרחית, עיר הבירה ההיסטורית של העם היהודי, וחזרה אליה לאחר 2,000 שנה. איחוד זה התאפשר לאחר כיבוש העיר העתיקה.
עיקרון ביטחוני – הגבול עם ירדן אשר עבר בתוך העיר עצמה לא אפשר הגנה על העיר, צלפים ירדנים ממזרח העיר ירו דרך קבע על אזרחים ישראלים במערבה.
עיקרון טריטוריאלי – החלת ריבונות על אזורים מעוטי תושבים, על מנת לאפשר הקמת שכונות חדשות והרחבת העיר ירושלים.
עיקרון אסטרטגי – כחלק משיקולי ביטחון, השתדלו משרטטי תוואי העיר החדש להכליל בתוך גבולות ירושלים חלק ניכר מרכסי ההרים המקיפים אותה. הכללת מתקנים חשובים כמו שדה התעופה עטרות, הר הזיתים ועוד.
קביעת גבולות
עם סיום המלחמה, מינה שר הביטחון משה דיין ועדה של שלושה אלופים (חיים הרצוג, רחבעם זאבי ושלמה להט) על מנת לקבוע את גבולות ירושלים. ממצאי הוועדה של האלופים הוגשו לקראת סוף יוני 1967 ואל ירושלים המערבית הצטרפה ירושלים המזרחית יחד עם עוד אזורים שנכבשו במהלך המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים. במסגרת האיחוד נוספו לירושלים 70,000 דונם, מתוכם כ-6,000 דונמים אשר היוו את מזרח העיר, וכן כפרים ואזורים לא מיושבים, אשר מאוחר יותר נבנו עליהם שכונות הטבעת, שכונות הבריח ושכונות יהודיות נוספות[5].
כחלק מהסכמי השלום עם ירדן ויתרה ירדן על כל תביעותיה לריבונות בירושלים, ונקבע גבול משותף אשר התוואי שלו עובר לאורך נהר הירדן.
אתרי דת
שוטרימשמר הגבול מוצבים בשער שכם כדי לשמור על ביטחון האוכלוסיות השונות. בחגים ומועדים מיוחדים ישנה נוכחות מתוגברת של כוחות הביטחון כדי למנוע חיכוך אפשרי.
בנוגע לאתרים המקודשים לדתות השונות בעיר העתיקה, בחרה ישראל לקיים סטטוס קוו. אתרים אלו נקראו ה"אגן ההיסטורי" ומשתרעים על כ-1,500 דונם[6]. ממשלת ישראל העניקה לנוצרים ריבונותדה פקטו בכנסיית הקבר ובחלקים אחרים של הרובע הנוצרי, ואילו את הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הותירה ממשלת ישראל בידי המוסלמים, וליהודים אפשרה רק לבקר בו ובלבד שלא יקיימו בו פעילות דתית כלשהי. מדינת ישראל כבשה את הכותל המערבי, והאחריות אליו הועברה לידי הרבנות הצבאית ומאוחר יותר לידי הרבנות הראשית[7].
מעמדם של תושבי מזרח העיר
במזרח ירושלים מתגוררים 60% מאוכלוסיית העיר: כ-443,800 תושבים. מתוכם ישנו רוב ערבי של כ-55%. לאחר מלחמת ששת הימים הוצעה אזרחות ישראלית לתושביה תמורת וויתור על הדרכון הירדני בו החזיקו רוב התושבים. תושבי מזרח העיר העדיפו לקבל מעמד של תושבי קבע הן מתוך התנגדות עקרונית והן בעקבות העובדה שהחזקת דרכון ישראלי משמעותה איסור כניסה לכל מדינות ערב.
הקמת שכונות חדשות
שלטון ישראל במזרח ירושלים אפשר הקמת שכונות יהודיות חדשות כמו גילה, פסגת זאב, נווה יעקב ועוד. בשכונות אלו מתגוררים קרוב ל-200,000 ישראלים. ישראל הייתה ועודנה מעוניינת לשמור על רוב יהודי בירושלים.
במשך שנים רבות ישראל נמנעה מיישוב יהודי בתוך שכונות ערביות מתוך תפיסה שהדבר עלול להוביל לחיכוכים מיותרים. אולם, מאז שנות ה-90 השתנתה מגמה זו וגופי השלטון העירוניים והממשלתיים מסייעים להתיישבות מסוג זה. יש הטוענים שאחד הגורמים המשמעותיים שהובילו לשינוי המגמה הקודמת הייתה האפשרות שירושלים תחולק בעקבות תהליך השלום של שנות ה-90[8].
פערים בין חלקי העיר
אף על פי שהשליטה הישראלית חלה הן על מזרח העיר והן על מערבה ועיריית ירושלים מחויבת לשני חלקי העיר, קיימים פערים משמעותיים ביניהם בנושאי תעסוקה, חינוך, תשתיות ועוד.
בנייה ותשתיות
על פי חוקי מדינת ישראל, מערב ירושלים ומזרחה שייכים שניהם לעיר אחת ועל שניהם חלים חוקי המדינה, ולכן אין להבדיל ביניהם. לפיכך, ועדות התכנון אמורות לדון בכל תוכנית המובאת להן ללא הבחנה בזהותו של המגיש, יהודי או ערבי, וללא הבחנה בין מזרח העיר למערבה. למרות זאת, עולות טענות על אפליה בין יהודים לערבים, לטובה או לרעה, במזרח ירושלים. ישנם גורמים הטוענים כי קיימת מדיניות אפרטהייד אנטי יהודית במזרח ירושלים וכי אישורי הבנייה ניתנים רק לערבים[9].
ישנם פערים משמעותיים בין התשתית במזרח העיר לבין מערבה: 50% משטחי ירושלים הם בלי רשת מים וניקוז. בנוסף, ל-50% אין תוכניות מתאר מתואמות, מפורטות ומאושרות, דבר הגורם לקושי בתכנון מערכות כבישים ותשתיות. למעשה, באופן עקבי הקצתה עיריית ירושלים בממוצע פחות מ-10% מתקציבה העירוני לשכונות הערביות, אף על פי שמתגוררת בהן שליש מהאוכלוסייה[10].
עם זאת, מערכות התשתית של מים, חשמל, ביוב וטלפון משותפות לכל חלקי העיר, וכבישים עורקיים ומשניים חוצים את העיר לאורכה ולרוחבה ומקשרים בין כל חלקיה. לצד חברת התחבורה הערבית של מזרח העיר, קווי אגד בכל חלקי העיר והרכבת הקלה משרתים את כלל תושבי העיר בהם גם רבבות ערבים. תוצאות סקר שערך האיחוד האירופי בשכונות הערביות על אודות שביעות הרצון מהרכבת הקלה, החמיאו לפרויקט[11].
תעסוקה
מספרה במזרח ירושלים.
אף על פי שלכוח העבודה הערבי ישנה גישה חופשית לשוק התעסוקה היהודי בירושלים, הרי שבעיר מתקיימים בפועל שני שוקי תעסוקה סקטוריאליים בשני חלקי העיר. מבחינת אבטלה ישנו פער של 3% באחוזי האבטלה בין מזרח ירושלים למערבהּ, כשהפער הוא לטובת מערב ירושלים. בנוסף, 70% מתושבי מזרח העיר חיים מתחת לקו העוני, בשעה שבציבור היהודי בירושלים כ-22.7% חיים מתחת לקו זה[12]. אולם, למרות טענות שונות על אפליה לאומית המובילה לעוני רב בציבור הערבי-ישראלי הרי שהעדפות דתיות ותרבותיות שונות בקרב הציבור המוסלמי המובילות לריבוי ילדים, הימנעות יציאת האישה לעבודה ויחס תלות (היחס בין המפרנסים באוכלוסייה לתלויים בהם כלכלית) גבוה הם גורמים מרכזיים לתחולת העוני הגבוהה בקרב ערביי-ישראל ובכללם גם תושבי מזרח ירושלים[13].
חינוך
לאחר החלת ריבונותה של ישראל על מזרח ירושלים דרשה ישראל לאכוף בבתי הספר את תוכנית הלימודים הנהוגה בבתי הספר הערביים בישראל. בעקבות התנגדות חזקה מצד התושבים וויתרה ישראל ונסוגה מכוונה זו. משרד החינוך ברשות הפלסטינית הוא זה שאחראי על תוכנית הלימוד במזרח ירושלים כך שהתלמידים, לדוגמה, נבחנים בסוף לימודיהם במבחן הבגרות הפלסטיני (תוג'יהי) ולא במבחן הישראלי, אף על פי שממשלת ישראל היא זו שמממנת את מערכת החינוך שם[14]. מאז תחילת המאה ה-21הרשות הפלסטינית, באמצעות האחראי מטעמה עדנאן חוסייני, מזרימה כספים למאבק נגד הכנסת תוכנית הלימודים הישראלית לבתי הספר[15].
עם זאת, חלק מהתלמידים הערביים לומדים בבתי ספר עירוניים לפי תוכנית הלימוד הישראלית (המותאמת לערבים) ובעשור השני של המאה ה-21 חל זינוק מ-300 תלמידים במערכת החינוך העירונית לכ-5,000 תלמידים וכ-40% מכלל התלמידים במגזר הערבי בירושלים הביעו רצון לעבור למערכת החינוך העירונית[16].
עוטף ירושלים הוא קטע בגדר ההפרדה באזור ירושלים, שמשאיר אזורים מסוימים בעלי אוכלוסייה פלסטינית מופרדים מהעיר. גם האזורים שנמצאים מעבר לעוטף ירושלים שייכים לעיריית ירושלים, זכאים לשירותיה ותושביהם משלמים ארנונה[17].
ההחלטה על בניית גדר ההפרדה התקבלה בתחילת הקדנציה של אריאל שרון כראש הממשלה, שנתיים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000. בניית הגדר הייתה חלק מהמאבק בטרור הבא מהגדה המערבית ותפקידה הוא למנוע ולעכב כניסה בלתי מבוקרת של פלסטינים תושבי הגדה המערבית לתוך תחומי ישראל.
עוטף ירושלים הוא למעשה חלק בגדר בן 202 ק"מ שרובו חומת בטון. תוואי גדר ההפרדה הותיר מחוצה לו מספר שכונות ירושלמיות בעלות אוכלוסייה ערבית כמו כפר עקב או חלק מאל-ולג'ה. תושבים אשר נמצאים בצד הפלסטיני של הגדר צריכים לעבור מחסומים כדי להיכנס לירושלים. ישנם 13 מחסומים פעילים, אולם פלסטינים בעלי תעודות זהות של הגדה המערבית רשאים לחצות בשלושה מחסומים בלבד: קלנדיה שבצפון, בית לחם שבדרום ומעבר הזיתים שבמזרח.
אף על פי שמטרת הגדר הרשמית היא ביטחונית הרי שגורמים שונים טוענים ששיקולים נוספים כמו התרחבות טריטוריאלית ושיקולים דמוגרפיים היו קווים מנחים בשרטוט התוואי[18]. ראש עיריית ירושלים לשעבר אהוד אולמרט התבטא בנושא זה כי השארת מחנה הפליטים שועפאט ואזור כפר עקב, מעברה השני של הגדר, נועדה לשפר את המאזן הדמוגרפי בעיר[19]. גדר ההפרדה הוכיחה את יעילותה לאחר סיום בנייתה בירושלים, ובאזוריה האחרים. באזור השומרון, לדוגמה, צנח מספר הפיגועים והנפגעים ביותר מ-80%[20]. צניחה ניכרת חלה גם בירושלים[18].
טענות שונות באשר לאופי הענקת השירותים המוניציפיאלים שעיריית ירושלים חייבת לספק לאזורים שמחוץ לעוטף ירושלים עולות פעמים רבות. יקיר שגב, מחזיק תיק מזרח ירושלים הודה בעבר כי "לעיריית ירושלים אין כל תפקיד בניהול אותן שכונות שמעבר לגדר ההפרדה". דהיינו, אף על פי שתושבי שכונות אלו משלמים את סכומי הארנונה עיריית ירושלים מקצה תקציב זניח לטיפול בשכונותיהם ובכך נמנעים מהם שירותים עירוניים כמו תברואה, רפואה דחופה וחינוך[21].
עיריית ירושלים מצידה טוענת שקשיים ביטחוניים הם שמקשים על העירייה להעניק שירותים עירוניים לאזורים אלו. על פי ראש מנהל התפעול של ירושלים ארז לזובר, חוסר משאבים לליווי נציגי העירייה לא מאפשר נוכחות שוטפת של גורמי אכיפה מה שמקשה על האכיפה. מתוך מטרה לפתור בעיה ביטחונית זו הפריטה עיריית ירושלים את שירותי הניקיון עקב חששם של עובדי העירייה לעבוד בשכונות הערביות שמעבר לגדר ההפרדה[22]. בתגובה להאשמות כי היא אינה מספקת שירותים בסיסיים הגיבה העירייה כי "העירייה מספקת שירות לשכונות עוטף ירושלים בתחומי הניקיון, התשתיות, החינוך והתברואה כבכל שכונות העיר" וכי נבחן תהליך שיאפשר מענה שוטף יעיל יותר באמצעות המנהל הקהילתי עוטף ירושלים[17].
מרבית היהודים והערבים בירושלים חיים בשכונות הומוגניות, יהודיות וערביות בהתאמה. עם זאת, גידול האוכלוסייה מוביל להתרחבות השכונות, דבר שלעיתים גורם להיווצרות "שכנות גאוגרפית" חדשה בין שכונה יהודית לשכונה הערבית[23]. בשנת 2017 התגוררו כ-2,500 יהודים באזורים שבהם התיישבות ערבית צפופה, ובמקביל כ-3,500 ערבים התגוררו באזורים צפופי אוכלוסייה יהודית. בשכונה עיר דוד-סילואן, לצד פיגועים ואירועים אלימים, התפתחו לאורך השנים יחסי שכנות בין יהודים לערבים[11].
קיימות נקודות ממשק בין יהודים וערבים בירושלים: בבתי החולים ובבתי המרקחת בירושלים עובדים יחד רופאים ואחיות יהודים וערבים שמטפלים בחולים יהודים וערבים. גם בתחומי הבנקאות, המסחר והתעסוקה, במרכזי הבילוי וההסעדה, בבתי קפה, בקניונים ואף בגני שעשועים באזורי התפר קיימת מציאות של "ערבוב" בין יהודים לערבים. בעיר העתיקה קיים שיתוף פעולה בין סוחרים וגורמים תיירותיים יהודים וערבים. קבלנים יהודים רוכשים ציוד וחומרי בניין בשכונות ערביות, ויהודים ירושלמים מגיעים לשכונות הערביות לקבלת שירותי מוסך ולקניות במרכז המסחרי ברחוב צלאח א-דין. ערבים מהווים 66% מהפועלים בענף הבנייה ברחבי העיר, 52% מהמועסקים בענף התחבורה, 38% מהמועסקים בשירותי אירוח והסעדה, 32% בענף התעשייה, וכ-20% בענפי הבריאות והרווחה[11]. לפי החוקר מריק שטרן ממכון ירושלים למחקרי מדיניות, שיעורם הגבוה של עובדים ערבים בענפי תעסוקה שונים ברחבי ירושלים, הפך אותם לכוח עבודה מכריע בגודלו ובחשיבותו למערכת הכלכלית של ירושלים[24].
לפי נדב שרגאי: "חמאס וגורמים קיצוניים אחרים רואים גם במרקמי החיים המשותפים בין יהודים לבין ערבים בירושלים איום קיומי כמעט על עתידו של "המאבק". הנורמליות וגילויי השכנות שהתקבעו בירושלים לאורך חמישים שנה הפכו גם הם לאויב שיש להילחם בו ולפגוע בו". לכן הרכבת הקלה, בהיותה סמל לשירות משותף עבור יהודים וערבים, הפכה מטרה מרכזית לאלימות בתקופת "האינתיפאדה הירושלמית" (ב-2014)[11].
מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוסיפה הכנסת סעיף לפקודת סדרי השלטון והמשפט (סעיף 11ב), המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי גם על השטח המכונה מזרח ירושלים, כלומר - על שטח עיריית ירושלים הירדנית, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים שנמצאו מעבר לקו הירוק, מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים. ישראל רואה בירושלים המאוחדת את "בירת הנצח של מדינת ישראל ושל העם היהודי". במילים אלה הגדירו בכירים ישראלים את ירושלים מספר רב של פעמים (כך, למשל, הגדיר יצחק רבין את מעמדה של ירושלים בנאום שנשא לרגל חתימת "הצהרת העקרונות" שפתחה את תהליך אוסלו בספטמבר 1993. משרד החוץ מחזק טענה זו באומרו: "יהודים ישבו בירושלים ברציפות משנת 1004 לפנה"ס, אז דוד המלך הכתיר את ירושלים כבירת ממלכתו. לעם היהודי יש קשר רוחני איתן לירושלים[25]."
מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים המוחזקים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות[26]. ממשלת ישראל טענה במספר פורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, אולם לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים, ולכן דינו כסיפוח.
ב-10 ביולי 1980 עבר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. חוק זה קבע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. על פי חוק היסוד יוענק לירושלים מענק מיוחד הנקרא מענק הבירה שיועבר לפיתוח העיר, תשתיותיה, רווחת תושביה ושמירת צביון העיר.
על פי סקר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה 75% מהציבור היהודי בישראל מתנגד להעברת השליטה בהר הבית לפלסטינים במסגרת הסכם שלום. סקר דעת קהל שפרסם מכון ירושלים קבע כי 63% מהיהודים בישראל מוכנים לוויתורים במסגרת שלום אמת. עם זאת, הרוב המכריע בקרב אלה שמוכנים לויתורים אינו מאמין שאפשר להגיע לשלום אמת עם הפלסטינים[27].
העמדה הפלסטינית
עם איחוד ירושלים פוזרה מועצת העיר הירדנית והוצע לתושבים להשתלב במועצת עיריית ירושלים המורחבת, אולם הם הצהירו כי הם רואים בשלטון הישראלי שלטון כיבוש כמו בכל שאר השטחים שנכבשו לאחר 1967[28]. במזכר מטעם ההנהגה המוסלמית נאמר כי "אין אנו מכירים באיחוד ירושלים"[29].
באותה שנה, שלושה מנהיגים ערבים שהכריזו על אי הכרה באיחוד ירושלים הורשעו בעוון הסתה ופעילות חתרנית. השלושה גורשו מירושלים[30].
בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 מוגדרת ירושלים כבירת פלסטין. הבסיס להצהרה זו היא החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם. תביעותיהם של אש"ף והרשות הפלסטינית מישראל בנוגע לירושלים מכוונות אל ירושלים המזרחית, אולם התבטאויות שונות של גורמים פוליטיים פלסטינים עשויות לרמז על דרישות גם בנוגע לירושלים המערבית. כך לדוגמה על פי פייצל אל חוסייני, 70% מן הקרקעות בירושלים המערבית שייכות לפלסטינים[31].
מבחינת הפלסטינים, הבנייה היהודית במזרח ירושלים היא עוד הוכחה כי ישראל אינה מעוניינת להגיע להסדר קבע הכולל, שאחת מדרישותיו, מבחינתם, הוא חלוקת ירושלים.
למרות כל זאת, בסקר שנערך בקרב תושבי מזרח ירושלים נקבע כי במקרה שירושלים תחולק כחלק מהסכם שלום בין פלסטינים יעדיפו רוב תושבי 19 השכונות הערביות בירושלים להעתיק את מקום מגוריהם לתחומי ישראל. הסיבות לכך הן: תעודת זהות ישראלית מעניקה חופש תנועה ברחבי מדינת ישראל ואפשרויות להכנסה גבוהה יותר[32].
פרופסור דורי גולד מציין כי בקרב תנועות פלסטיניות רדיקליות, קיימת אמונה ששלטון איסלאמי בירושלים מבשר את תחילת "קץ הימים" בו ילחמו המוסלמים ביהודים ובנוצרים וישמידו אותם[29].
ממשלת ישראל החילה את הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים מיד בתום מלחמת ששת הימים. מתוך ידיעה שייתכן והקהילה הבילאומית תתנגד נעשה הסיפוח בצורה מהירה על מנת לקבוע עובדות בשטח. כך לדוגמה התבטא בן-גוריון: "איני מזלזל במעשי הגויים, אך איני מחשיב את דבריהם. אם ניצור עובדות בירושלים, אינני מאמין שיבוא כוח זר להוציאנו משם"[29]. בהלך רוח זה התנהל התהליך של החלת הריבונות על מזרח העיר.
הקהילה הבינלאומית מכירה בריבונות הישראלית על מערב העיר, ואינה מכירה בריבונות הישראלית על מזרח ירושלים.
למעשה, רוב מדינות העולם אינן מכירות בירושלים כבירת ישראל ולכן רק שתי שגרירויות זרות ממוקמות בה. על פי תוכנית החלוקה (החלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות), אליה מתייחסת גם מגילת העצמאות, ירושלים הייתה צריכה להיות חלק משטח בינלאומי, הכולל גם את בית לחם. שלטון ישראלי באזור זה הוא הפרה של ההחלטה כמו גם השלטון הירדני במזרחה של העיר אולם, כמו כל החלטות העצרת הכללית גם החלטה זו היא בגדר המלצה בלבד והיא אינה מכשיר משפטי בינלאומי מחייב, ובפועל לא יושמה בגלל מלחמת העצמאות.
בקונגרס האמריקאי התקבלה החלטה הקובעת שעל ארצות הברית להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות האמריקנית אליה כבר לפני שנים רבות, אך בפועל הממשל האמריקאי דחה את ההעברה של השגרירות מתל אביב לירושלים, עד אשר ב-6 בדצמבר2017 הכריז נשיא ארצות הבריתדונלד טראמפ על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל. ב-14 במאי 2018 (תאריך סמלי, 70 שנה להכרזת העצמאות), עברה שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים.
מבחינת רוב הקהילה הבינלאומית דין מזרח ירושלים כדין כל שאר השטחים שמחוץ לקו הירוק והיא רואה בשניהם שטחים כבושים, ורואה בניית שכונות ומעבר תושבים ישראלים אליהן כהתנחלות. הקהילה הבינלאומית רואה כבסיס למשא ומתן את חלוקת ירושלים לבירות פלסטין וישראל[דרוש מקור]. עקב כך, בנייה בשטחים שמחוץ לקו הירוק בירושלים גוררת לרב גינויים נרחבים מרחבי העולם. כך לדוגמה, לאחר פרסום בניית 1,600 יחידות דיור חדשות בשכונת רמת שלמה מסר ג'ו ביידן, סגן נשיא ארצות הברית שביקר בישראל כי "העיתוי של ההודעה, זה בדיוק הצעד שפוגע באמון שאנו זקוקים לו"[33]. בנייה נוספת בהר חומה[34] גררה גינויים נרחבים נוספים, כך גם בניות בשייח ג'ראח[35], ופסגת זאב[36].
צרפת כינתה את הבנייה "התנחלות"[37]. במסמך שפורסם בעיתון הבריטי 'אינדיפנדנט' הזהירו 25 קונסולים השוהים בירושלים מטעם האיחוד האירופי כי פעילות ההתנחלויות היהודיות במזרח העיר מסכנת את פתרון שתי המדינות והופכת את הקונפליקט באזור למורכב יותר[דרוש מקור].
ביוני 2007 נערך בפרלמנט האירופי אירוע לציון 40 שנה למלחמת ששת הימים. האירוע אורגן על ידי מרכז הקהילות היהודיות באירופה, בשיתוף גורמים נוספים. מתוך 785 חברי פרלמנט, רק כ-20 השתתפו באירוע. חלק מהנמנעים ציינו שהסיבה היא "הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים בנוגע לשליטה במזרח ירושלים." מתוך אלה שהשתתפו, בלט נציג פינלנד האנו טאקולה, שהכריז בטקס כי "ירושלים מאוחדת, והיא שייכת לישראל." בעקבות הכרזת טראמפ ב-6 בדצמבר2017 הודיעה גם צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל[38].
בדצמבר 2017 נשיא צ'כיה הודיע כי יעביר את השגרירות לירושלים[39] ואף הורה בפועל להיערך לכך[40]. ואולם באפריל 2018 הודיע ראש ממשלת צ'כיה שהשגרירות לא תעבור.
בחוות דעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי[2].
בהסכמי שלום
הסכמי אוסלו: בהסכמים אלו הצהירה ישראל על נכונות לנהל משא ומתן בסוגיית ירושלים. עם זאת, ראש הממשלה יצחק רבין עמד בתוקף על שמירת הריבונות הישראלית ואף הצהיר ב-1995 בפני תלמידי תיכון כי "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל הייתי עונה, הבה נוותר על השלום"[41]. במכתב הולסט שנכתב על ידי שמעון פרס ונשלח ליוהאן יורגן הולסט, שר החוץ הנורווגי באוקטובר של אותה שנה הכיר פרס בחשיבותם של 'כל המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים כולל אלה הכלכליים, החברתיים, החינוכיים והתרבותיים' ובכך שהם ממלאים תפקיד חיוני לגבי האוכלוסייה הפלסטינית והצהיר כי מדינת ישראל קיבלה על עצמה שלא להפריע לפעילותם. התחייבות זו הועברה גם לאש"ף[42]. הכרה זו באש"ף היוותה שינוי במדיניותה של ישראל בנושא המקומות המוסלמים בירושלים והייתה מנוגדת לסטטוס קוו שהיה קיים עם ירדן במשך שנים רבות בנושא זה.
הצהרת וושינגטון: ערב הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתמה הצהרת וושינגטון בין ירדן לישראל שמטרתה הייתה להצהיר על 'תום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן'[43]. בהצהרה זו חזר בו רבין מעט מהשינוי בסטטוס קוו שיצרה ההכרה באש"ף בהסכמי אוסלו. ההצהרה הישראלית-ירדנית אמרה כי "מדינת ישראל מכבדת את מעמדה הנוכחי המיוחד של הממשלה ההאשמית של ירדן במקומות החשובים לאסלאם בירושלים. כאשר יתקיים משא ומתן על מעמד הקבע, תעניק מדינת ישראל קדימות גבוהה לתפקידה ההיסטורי במקומות אלה". דהיינו, העמדה הישראלית קבעה כי ירושלים המאוחדת תישאר בריבונות ישראלית, ביחס לפלסטינים הכירה ממשלת רבין באש"ף כבן שיח בכל הנוגע לנושאים המשפיעים על האוכלוסייה הפלסטינית ואילו לירדן הועידה ישראל קדימות בכל הקשור למקומות החשובים לאסלאם בלבד.
בליכוד יזמו אז הצבעה בכנסת שתוכנה הוא חזרה על ההצהרה כי ירושלים המאוחדת בריבונות מדינת ישראל תישאר "בירתה הנצחית והבלעדית" של מדינת ישראל. ההצעה נתמכה בידי הממשלה וכל שריה, כולל שרי מרצ[44].
הבנות ביילין-אבו מאזן: באוקטובר1995 התנהל דרך ערוץ סטוקהולם ניסיון לנסח מסמך הבנות באשר להסדר קבע כולל עתידי בין ישראל למדינה פלסטינית שתקום. מנסחי מסמך זה היו יוסי ביילין ומוחמד עבאס כנציגי ישראל והרשות הפלסטינית. המסמך המשותף של השניים הציע בירה פלסטינית באבו דיס, אך לא הכיר בריבונות ישראלית במזרח ירושלים. מעמדה הסופי של ירושלים היה אמור להיקבע במשא ומתן נוסף. עוד נקבע כי דגל פלסטיני - ולא ירדני - יתנוסס בשטחו של הר הבית[45]. אולם, ימים אחדים לאחר השגת ההבנות נרצח רבין והמהלך נקטע. בסופו של דבר, הן ערפאת והן ממשיכו של רבין, שמעון פרס, לא קיבלו את תנאיו.
ועידת קמפ דייוויד: ועידה זו שנערכה בשנת 2000 היוותה חידוש בשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים משום שלראשונה מאז 1967 הסכים ראש ממשלה ישראלי לשקול הצעות מפורטות לחלוקה מחדש של ירושלים. אולם אף על פי כן היווה הוויכוח על ירושלים את סלע המחלוקת העיקרי בוועידה זו. בעוד שאהוד ברק, ראש הממשלה, הציע שישראל תעביר לריבונות פלסטינית כפרים או ערים קטנות שסופחו לירושלים אחרי 1967, הרי שהפלסטינים תבעו שכל מזרח ירושלים תעבור לריבונות פלסטינית כשהרובע היהודי והכותל המערבי יהיו תחת סמכות מדינת ישראל, אך לא ריבונותה.
^בהמשך לסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", בתוך: עיתון רשמי, תש"ח, תוספת א', עמ' 61
.JPG)
.jpg)
