אַבּוּ דִיס (בערבית: أبو ديس) היא עיירה פלסטינית ממזרח לירושלים בגבול מדבר יהודה הצפוני. העיירה שוכנת בתחום שטח B בגובה של כ-640 מטר, ונכון ל-2016, מתגוררים בה כ-12 אלף תושבים.[1]
שם היישוב
השם אבו דיס משמר, כנראה, את שמו של הכפר "בית אבודיסון" שהיה במקום במאה ה-5. בית אבודיסון נזכר בכתביו של הנזירקירילוס מסקיתופוליס כחלק מסיפור תולדות חייו של הנזיר סבאס שפעל באזור זה.
מקור אפשרי אחר לשם "אבו דיס" מציע זאב וילנאי בספרו על ירושלים. לדבריו יש בידי מי מתושבי אבו דיס מסורת שכפרם נקרא על שם הצמח "דיס". צמח זה הוא הסָמָר (Juncus), הגדל בערבות יריחו. בעבר קלעו סלים מצמח זה. לפי אותה מסורת, הראשון שהתיישב באבו דיס נהג לקלוע לפרנסתו סלים מצמח הדיס - ומכאן שם הכפר.[2]
היסטוריה
בתקופה העות'מאנית
ברשימות מסעות'מאניות משנת 1596, מופיע הכפר עם כ-80 חייבי מס וכ-400 תושבים בסנג'ק ירושלים. תושבי הכפר שילמו מס על גידולי חיטה, שעורה, זיתים, גפנים, ועיזים.[3]
במאה ה-18 הפך הכפר לאחד מ-24 כפרי הכס שבהם ישבו מוח'תארים בארמון, או מצודה ושלטו על האזור.[4]
בשנת 1870 ביקר בכפר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן וכתב: "בכפר מבנה גדל ממדים באופן יחסי לשאר המבנים בכפר (כנראה מתייחס לביתו של מוכתר הכפר)."[5]
ב-1945 האוכלוסייה הייתה 1,940 איש, כולם מוסלמים, ואילו שטח הקרקע הכולל היה 27,896 דונם, שרובם שימשו למרעה, 4,981 דונם לגידולי דגנים, ואילו 158 דונמים סווגו כשטח בנוי.[10]
בתוכנית החלוקה אבו דיס הייתה אמורה להיות חלק מהשטח הבינלאומי של ירושלים וסביבתה.[11]
בעקבות מלחמת השחרור, ולאחר הסכמי שביתת-הנשק של 1949, עבר משליטה בריטית לירדנית.
בשנת 1961, האוכלוסייה הייתה 3,631 נפש.[12]
בתקופת מדינת ישראל
בעקבות מלחמת ששת הימים, ב-1967, עבר הכפר משליטה ירדנית לישראלית. מיד אחרי מלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים לפי צו בהתאם לסעיף 11ב של פקודת סדרי השלטון והמשפט.[13] שר הביטחון משה דיין מינה ועדה של שלושה אלופים (חיים הרצוג, רחבעם זאבי ושלמה להט) על מנת לקבוע את גבולות ירושלים. ממצאי הוועדה של האלופים הוגשו לקראת סוף יוני 1967 ואל מערב ירושלים צורפה מזרח ירושלים יחד עם 70,000 דונם.[14] גבול ירושלים המאוחדת כלל כ-10% משטח היישוב, שסופח לשטחה של ירושלים, ותושביו הפכו למחזיקי תעודת זהות ישראלית.[15] כמו כן, אוכלוסיית אבו דיס גדלה בתקופה זאת כתוצאה ממעבר תושבים מחברון ליישוב ומהתיישבות בדואים שנדדו באזור במגורי קבע באבו דיס. נראה שהסיבה לכך היא אפשרויות הפרנסה שהיו באבו דיס כעיר שסמוכה לירושלים. בנוסף, עברו לאבו דיס תושבים ערבים שגרו ברובע היהודי וגורשו ממנו לאחר מלחמת ששת הימים.[דרוש מקור]
לאחר חתימת הסכמי אוסלו גדלה חשיבותה הפוליטית של אבו דיס. אבו דיס אמנם הוגדרה כשטח B, אך הרשות הפלסטינית הקימה ביישוב מוסדות שלטון רבים ביחס לגודלו של היישוב. באבו דיס מוקמו משרדיו של מושל נפת אל-קודס מטעם הרשות הפלסטינית. כן הוקם במקום בניין גדול שהיה אמור לאכלס בתוכו את המועצה המחוקקת הפלסטינית. באופן סמלי ממוקם הבניין במרחק 2.8 ק"מ בקו אווירי מהר הבית, בדיוק כמו כנסת ישראל.[16] ממוסדות אלו קיוותה הרשות הפלסטינית להשפיע על הנעשה במזרח ירושלים, שבה נמנע ממנה לפעול בגלוי. בנוסף למוסדות ממשל פלסטיניים, אוניברסיטת אל-קודס הבנויה על אדמות בבעלות יהודית[17] ממוקמת אף היא ביישוב. בשנת 2002, תפס משמר הגבול את מלון קליף בטיעון שהוא דרוש ממסיבות ביטחוניות, זמן קצר לאחר מכן הושלמה בניית חומת ההפרדה שנבנתה בצמוד לו. בשנת 2003, שינתה מדינת ישראל את העילה לתפיסת המבנה, והודיעה לבעלים כי המלון הוא "נכס נפקד", שעובר לבעלותה מתוקף חוק נכסי נפקדים, זאת אף על פי שמעולם לא עזבו את ביתם הנמצא במרחק של 200 מטרים מהמלון.[18] המלון המשיך לשמש את שוטרי משמר הגבול, שגם הציבו מחסום כדי להגביל תנועת פלסטינים לכיוון השכונה קדמת ציון עד שנת 2015, בה פינה מג"ב את המלון.[19]
במסגרת הקמת גדר ההפרדה נבנתה חומת בטון גבוהה שחוצצת בין אבו דיס לבין מזרח ירושלים. מאז הקמת החומה מתבצעת תנועת התושבים מאבו דיס לירושלים ומירושלים לאבו דיס דרך מספר מחסומים. הפרדה זאת מקשה מאוד על חיי התושבים, שהתרגלו לראות בשכונות הירושלמיות שגובלות באבו דיס ואבו דיס עצמה מרקם עירוני אחד. הגדר מפרידה בין 6,000 דונם של אדמה חקלאית, הנמצאים בשטח הישראלי, לבין שאר העיר, ששטחה הוא 28,332 דונם.[20]
בשנת 2013, צלמו קטעים מהסרט עומאר (שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 2014) באבו דיס.[21]
במאי 2004, נכנסו ישראלים מעמותת "עטרת כהנים" לשני בתים בשכונה. הבית הראשון, "בית שרה", בית בן שתי קומות בחלקה הצפוני של אבו דיס. הבית השני, "בית האחים", נמצא בחלקה הדרומי של השכונה. הבתים נרכשו על ידי המיליונר ארווינג מוסקוביץ', שתומך כספית בעמותה. לדברי הישראלים שני הבתים שאוכלסו סימנו את כוונת "עטרת כהנים" לבנות במקום שכונה חדשה בשם "קדמת ציון", בהיקף של מאות יחידות דיור.[23] בתחילת שנת 2012 החל ראש עיריית ירושלים ניר ברקת לקדם בניית 300 יחידות דיור במקום.[24]
בעקבות האינתיפאדה השנייה וקשיי המעבר בין הגדה המערבית לירושלים, הועברו הפקולטה למדע וטכנולוגיה והפקולטה לרפואה של אוניברסיטת אל-קודס מירושלים לקמפוס חדש שהוקם באבו דיס, כך שתושבי הגדה יכלו להגיע לאוניברסיטה ללא הגבלות תנועה. הקמפוס ממוקם על גבעה בדרום אבו דיס צמוד לגדר ההפרדה.[25]
מזבלת אבו דיס
בשנת 1981 הוקם על ידי עיריית ירושלים אתר פסולת באבו דיס. עד סגירת האתר ב-2012 הוטמנו בו כ-7 מיליון טון של פסולת ביתית. עד שנת 1999 האתר הופעל על ידי עיריית ירושלים באמצעות קבלן. בשנת 1999 האתר הועבר לידי עיריית מעלה אדומים וקלט כ-1,350 טון של פסולת ביתית ליום, כשמתוכה כ-1100 טון מירושלים. בעשור השני של המאה ה-21, הקים המנהל האזרחי בצמוד למזבלה את הכפר הבדואי ערב אל-ג'האלין.[26]
^Government of Jordan, Department of Statistics, 1964, p. 13
^בהמשך לסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 – חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך, עיתון רשמי, תש"ח, תוספת א', עמ' 61
