יחסי אלג'יריה–צרפת הם היחסים הדו־צדדיים בין הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית ובין הרפובליקה הצרפתית. צרפת נחשבת למעצמה אירופאית ואלג'יריה היא המדינה הגדולה באפריקה ובעולם הערבי[1][2]. היחסים בין האומות נמשכים לאורך יותר מחמש מאות שנה. בהם אלג'יריה סופחה לאימפריה העות'מאנית, בהמשך נכבשה ונשלטה על ידי צרפת, שיחקה תפקיד חשוב בשתי מלחמות העולם, עד אשר לבסוף קיבלה עצמאות משלה. עם הזמן, היחסים בין האומות נפגעו, ככל שהמתח בין האלג'יראים לצרפתים גדל. למרות המחלוקות ביניהן, אלג'יריה וצרפת חולקות מערכת יחסים עשירה מבחינה היסטורית.
השלטון הצרפתי הממושך באלג'יריה השפיע רבות על עיצוב האומה האלג'יראית ועל היחסים בין המדינות. התגבשותה של אלג'יריה מחברה מפוררת לזהות לאומית אחידה, הייתה במידה רבה תוצאה של תהליכים שהתרחשו לאחר כינונו של השלטון הצרפתי. מעמדה של אלג'יריה היה שונה מיתר הקולניות של צרפת. היא סופחה והפכה לפרובינציה צרפתית אינטגרלית, ולא למדינת חסות. השליטה הצרפתית בה הייתה הארוכה ביותר, 132 שנה, לעומת כ־75 שנה אצל שכנתה תוניסיה, וכן פחות מ־45 שנה במרוקו[3].
לפני השחרור מהכיבוש הצרפתי חיו באלג'יריה כמיליון צרפתים[4]. נכון ל־2017 חיים בצרפת כ־1.3 מיליון אלג'יראים וזו קבוצת המהגרים הגדולה במדינה[5].
ב־1798 יצא נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת ומייסד הקיסרות הראשונה, למסע כיבושים במצרים. את מרבית אספקת המזון למסע קיבל הצבא הצרפתי מחברת מסחר יהודית אלג'יראית בשליטת המשפחות בוג'נאח ובכרי[6]. פעילות החברה מומנה באמצעות הלוואה משליט אלג'יריה, חוסיין דיי, והחובות של צרפת היו בעקיפין חובות לדיי האלג'יראי[7]. עיכוב תשלום החובות מצד הממשלה הצרפתית העיב במשך למעלה משלושה עשורים על יחסיה עם אלג'יריה. החוב תפח עם השנים לכ־14 מיליון פרנק צרפתי, כולל ריבית, אולם בהסדר חוב משנת 1819 הופחת החוב ל־7 מיליוני פרנק בלבד[7]. למרות זאת, הצרפתים לא החלו בהעברת התשלומים, מה שהוביל את חוסיין דיי לזמן אליו ב־30 באפריל1827 את הקונסולים של צרפת. במהלך הדיון הכה השליט האלג'יראי את הקונסול הצרפתי פייר דיאבל (אנ') באמצעות מניפה נגד זבובים[8]. לפי גרסה אחת, הוא עשה זאת כאות מחאה על אי התשלום, לפי גרסה אחרת, הוא בסך הכל ניסה לגרש זבוב שהפר את שלוותו. פרשת בכרי-בוג'נאח, הפכה לשערורייה בינלאומית. סירובו של הדיי להתנצל הוביל את הצי הצרפתי לפתוח במצור ימי על נמל אלג'יר אשר נמשך שלוש שנים. אחת הטענות של הצרפתים הייתה שמדובר בפעולת נגד לפעילותם של שודדי ים שפעלו בגלוי סמוך לחופי אלג'יר וסיכנו את השייט בים התיכון[9].
בשנת 1830 יצא מצרפת צי פלישה בן 35 אלף חיילים, על סיפוניהן של כ־600 אוניות[10]. ב־14 ביוני הללו נחתו בעיירת החוף האלג'יראית סידי פרדג' (אנ') 27 ק"מ ממערב לאלג'יר, וב־5 ביולי, לאחר מערכה בת שלושה שבועות, הביסו את הכוחות העות'מאניים. על פי הגרסה הרשמית של צרפת, ממשלתו של שארל העשירי החליטה על הפלישה כתגובה לפגיעה בכבוד הקונסול דיאבל[3]. המלך שארל העשירי הודח במהפכת יולי, כחודש בלבד לאחר הפלישה לאלג'יריה, והכוחות הצרפתיים נותרו בתחומה. האלג'יראים מיהרו להיכנע לאחר נחיתת הצבא הצרפתי וחוסיין דיי נכנע בתמורה לחירותו ושמירת רכושו האישי. הוא הוגלה לנאפולי, שהייתה תחת האימפריה האוסטרית, ובהמשך הוא עבר למצרים[11].
זה היה קיצו של שלטון עות'מאני בן 313 שנים באזור, ותחילת הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה[12]. למזלם של הצרפתים, כבר במאה ה־18 הקשר בין השלטון העת'ומאני המרכזי לבין אלג'יריה התרופף. בזכות כך, במהלך ההשתלטות הצרפתית התמוטטו מוסדות המנהל העות'מאני לחלוטין[13]. בשל העובדה שקונסטנטינופול, בירת האימפריה העותמ'אנית, מרוחקת מרחק רב מאלג'יר, צרפת הפסיקה בקלות את ההשפעה העות'מאנית באזור, ובמקומו החל הליך השתקעות ארוך טווח.
למרות הטענה כי השתלטות צרפת על אלג'יריה נעשתה לשם השבת הכבוד הצרפתי, היו לה גם מניעים כלכליים ברורים. מעמדה האירופי של צרפת נחלש ביותר לאחר המלחמות הנפוליאוניות והיא איבדה את הדומיננטיות שהייתה לה באירופה מאז ימי לואי הארבעה עשר[14]. בחוזה פריז שנחתם ב־20 בנובמבר1815 היא חויבה לשלם פיצויים בשווי 700 מיליון פרנק[15], וגבולותיה צומצמו לגבולות 1790[16]. למעשה, לאחר חתימת ההסכם צרפת שלטה בשטח הקטן מהשטח עליו חלשה לפני המלחמה. צרפת נכבשה על ידי 1.2 מיליון חיילים זרים[17], כיבוש שנמשך עד 1818. כמו גם, היא נאלצה לשלם על מחייתם של 150,000 חיילים בפיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, אשר שהו בגבולותיה המזרחיים[15]. בשל כך, צרפת לטשה עיניה להתפשטות ולהגברת פעילותה הכלכלית והמסחרית[10]. כיבוש אלג'יריה העשיר את צרפת בשטח נרחב, שופע משאבים יקרי ערך מסוגים שונים, במיוחד סוכר, קפה וכותנה[18]. בנוסף סוחרים ממרסיי חפצו בהקמת תחנת מסחר על החוף האלג'יראי וכן אזרחים צרפתים רבים חשקו באדמות שבאלג'יריה[13]. הייתה גם סיבה מדינית־פנימית ששימשה כגורם מרכזי לפלישה. המלך שארל העשירי וחוגי הימין השמרני סברו כי משלחת כיבוש שטחים מחוץ לצרפת תלהיב את הציבור ותביא להם יתרון פנימי ומפלגתי. צרפת השתמשה בתקרית המניפה שהתרחשה שלוש שנים קודם לכן כסיבה הרשמית לפלישה, אך למעשה היא הייתה לא יותר מעילה למלחמה[3][19].
השלטון הצרפתי לא התקבל בברכה. הצרפתים לא הכירו את השפה הערבית או את מנהגי התושבים הברברים. בנוסף, מערכת המנהל הצרפתית הייתה שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה באלג'יריה[13]. אף על פי שחוסיין דיי מסר את הבירה אלג'יר ללא קרב, ביתר אלג'יריה נתקלו הצרפתים בהתנגדות עיקשת ביותר[10]. בשל כך, השלמת כיבושה התארך כ־18 שנה. רק ב־22 ביולי1834 אלג'יריה הוכרזה כחבל צרפתי והוקמה בה לראשונה אדמיניסטרציה צבאית סדירה על ידי ממשלת צרפת. זאת משום שבדומה לשארל העשירי, גם יורשו לואי פיליפ, מלך הצרפתים, לא ייחס משנה חשיבות לאלג'יריה. לואי פיליפ בעיקר נהג לגרש לאלג'יריה אסירים רפובליקנים ואת מי שלדעת השלטון סיכן את המשטר או את שלום הציבור[6]. הכיבוש שהחל בעקבות תקרית דיפלומטית מצערת, הפך לתחילת הקולוניאליזם הצרפתי באפריקה.
בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי הונהגה באלג'יריה מדיניות "כיבוש מוגבל" לפי השליטה הצרפתית הישירה הייתה בערי החוף בלבד, ביתר אלג'יריה הוחלה שליטה עקיפה על ידי הסכמים עם המנהיגים המקומיים. באמצעות מדיניות זו הצרפתים שמרו על הביטחון והסדר בלא שימוש בכוחות צבאיים סדירים אשר עלותם גבוהה[20]. עם זאת, רוב האלג'יראים המוסלמים, שהיו בעיקר סופיים ומראבוטים, ראו בצרפתים כאויב נוצרי אשר השתלט על אדמות מוסלמיות (דאר אל־אסלאם). לפיכך, יש לנהל נגד פולשים זרים אלו מלחמת מצווה. תחילה התלכדו השבטים סביב מחי אל־דין, מנהיג שבט מרכזי – האשם. אל־דין היה איש דת חשוב, השיח׳ של מסדר הקאדריה הגדול באזור, בורר בסכסוכים שבטיים ונחשב לעושה נסים. עם זאת, לאחר כמה חודשים העביר את המקל לבנו, עבד אל־קאדר, מפאת גילו המופלג[20].
באוקטובר 1833 הרגו לוחמיו של עבד אל־קאדר חייל צרפתי ושבו ארבעה, לאחר שהניחו מארב לכוחותיו של הגנרל לואי אלקסי דמישל (אנ'). לאחר שהצרפתים השיבו בפעולת נגד מוצלחת, חתמו דמישל ועבד אל־קאדר על הסכם שלום ב־26 בפברואר 1834. הצרפתים זכו בשקט ועבד אל־קאדר זכה להכרה כמנהיג מחוז אוראן וחיזוק מעמדו המקומי, כמו גם להגבלת השליטה הצרפתית לאזור החוף. הצרפתים היו מוכנים להכיר בעבד אל־קאדר כשליט אזורי המערב והפנים, אם יכיר הוא בהם, או לפחות יניח להם, לשלוט בשטחי החוף. עבד אל־קאדר אף הוכר כדי של מסקרה (אנ'), עיר מדרום־מזרח לאוראן[21]. הנוסח הערבי של ההסכם נכתב בהתאם להלכה האסלאמית והבטיח את הגנת הדת והמנהגים המוסלמיים. ההסכם היה בבחינת הסכם שלום (צֻלְח), ולא "הוּדְנָה" זמנית. עם זאת להסכם היה חלק סודי שאפשר לעבד אל־קאדר לקבל הכנסות, נשק ותחמושת מהצרפתים[20].
אולם הסכם השלום לא האריך ימים והשקט לא נמשך לאורך זמן. לאחר שהוחלף הגנרל דמישל בפברואר 1835 קרס הסכם השלום, בין השאר בשל הפרשנות השונה של הנוסחים הצרפתי והערבי. הצרפתים מחד נמשכו לאזור ההינטרלנד והאמיר הברברי מנגד לא השלים עם השלטון הזר. הקרבות מול המורדים משכו את הצבא הצרפתי לעומק שטחי אלג'יריה. במהלך המסעות הצבאיים הצרפתים כבשו עוד שטחים, ביססו את שלטונם והגבירו את ההשתלטות האימפריאלית באלג'יריה. הכיבושים הללו הכשירו את הקרקע להשתקעות עשרות אלפי אזרחים צרפתים על אדמת אלג'יריה. כבר ב־1835 פרצה מלחמה חדשה בה נחלו הצרפתים תבוסות רבות (אנ'). בנאומיו במסגדים האשים עבד אל־קאדר את הצרפתים בכפירה, במעילה באמונו ובהפרת ההסכם עליו הם חתומים. הלחימה נמשכה עד 1837 ולכל אורכה עבד אל־קאדר המשיך את הסחר עם האויב הצרפתי. במקביל העניש שבטים אשר קיימו עם הצרפתים קשר ישיר ואת הבסיס ההלכתי לענישותיו שאב אל־קאדר מפתוות של העלמאא׳ של פס[20].
איור מהמאה ה-19 המציג את כניעת עבד אל קאדר
בהסכם תאפְנה אשר נחתם ב-30 במאי1837, הכירו הצרפתים בשליטת עבד אל־קאדר בשטח כפול מבעבר[20]. כעת, הוא שלט בכל אלג'יריה הפנימית והמערבית, בחלק מרצועת החוף ובמספר נמלים[22]. במילים אחרות, בעוד שעבד אל־קאדר החזיק בכשני שלישים מאלג'יריה[20] (ובהם המחוזות אוראן, קוליאה, מדיאה, תלמסאן וחלקים מאלג'יר), צרפת החזיקה רק בכמה נמלים ספורים[23]. עם התעצמות הלחימה אלג'יריה משכה יותר ויותר את תשומת לב ההנהגה הצרפתית. בשנת 1839 קרא שוב האמירעבד אל־קאדר למלחמת קודש (ג'יהאד) נגד הצרפתים. עבד אל־קאדר איגד את השבטים המערביים בין אלג'יר לגבול מרוקו והמריד אותם בשלטון הזר. בשנת 1841 הכריז המלך לואי פיליפ כי "אלג'יריה תישאר צרפתית לעולם", בשעה שמרשל צרפת, תומא רובר בּוּגוֹ (אנ'), נשלח לדכא את המרידות בהנהגת עבד אל-קאדר[24]. בוגו, שהיה מושל אלג'יריה בין השנים 1841–1847, הצהיר עם בואו שבכוונתו להשיג שליטה מוחלטת באלג'יריה כדי לאפשר התיישבות אזרחית ושימור הכיבוש. הוא פתח במתקפה כוללת על הכוחות של עבד אל־קאדר והעמיד את ממשלת צרפת בפני עובדות מוגמרות. בוג'ו מיגר את כוחו של האמיר ונקט בטקטיקה של "אדמה חרוכה": בקרב סיקאק (צר') הוא חיסל שבטים וכפרים שלמים אשר תמכו באמיר הסורר. עבד אל־קאדר ברח לצפון מרוקו ובלחץ צרפת הוסגר על ידי השלטונות המרוקאיים. הוא נאסר בצרפת עד 1852, עבר לאיסטנבול, אך בשנת 1855 השתקע בדמשק עם קבוצת גולים אלג'יראים[25].
רק בשנת 1848, לאחר 18 שנה של לחימה כמעט בלתי פוסקת, הובסו האלג'יראים בידי צבא שכלל כ-95 אלף חיילים[18]. השטח חולק לשלוש פרובינציות, אוראן במערב, אלג'יר במרכז, וקונסטנטין במזרח[18]. כל פרובינציה זכתה לייצוג ישיר בימיה הקצרים של הרפובליקה השנייה[26]. צרפת הכריזה על צפון אלג'יריה כ"מחוז מעבר לים" וחלק בלתי נפרד ממנה. הכיבוש הצרפתי הוביל לתמורות רבות בקרב התושבים המקומיים והוא נתקל בהתנגדות קשה מצד התושבים הברברים עד 1872. הצרפתים הפקיעו אדמות ורכוש מידי תושבי אלג'יריה כחלק מהליך דיכוי המרידות והטרור באזור. במקביל להפקעת השטחים ונישול זכויות המקומיים, יישבו את אלג'יריה אזרחים צרפתים אשר תמכו בשלטון שבמכורתם. עד 1855 האוכלוסייה האירופית באלג'יריה גדלה מ-94,820 איש ל-155,607 איש אל מול 2,056,298 תושבים ילידים. הצבא הצרפתי החזיק כ-75 אלף קצינים וחיילים על אדמת אלג'יריה[27] אשר זכו להכשרה וניסיון מלחמתי[18]. התארגנויות פוליטיות נאסרו על התושבים הברברים, הוגבלה תנועתם בין האזורים ולא אושר להם להתכנס.
נתוני ייצוא, ייבוא, אוכלוסייה אירופאית וכוחות צבא צרפת באלג'יריה, בין השנים 1850–1855
ההגמוניה הצרפתית ניצלה את משאביה של אלג'יריה לרווחת התושבים הצרפתים ולרווחתה של כלכלת צרפת, בין היתר באמצעות פיתוח התעשייה והתוצרת החקלאית. בנוסף, הצרפתים מיגרו את תופעת שודדי הים הברברים[9], עד חיסולה המוחלט. אך הכלכלה והתעשייה המקומית לא התפתחה במיוחד. גם כחצי יובל לאחר הכיבוש צרפתי, הייצור החקלאי לא זאת בלבד שלא גדל, אלא אף קטן. היצוא מאלג'יריה, עלה מ-10 מיליון פרנק בשנת 1845 ל-42 מיליון פרנק ב-1854 והיבוא ירד מ-100 מיליון פרנק ל-81 מיליון פרנק. כלומר, למרות צמצום הפער, הייבוא של אלג'יריה מצרפת עדיין היה גדול כפליים מאשר הייצוא אליה[18].
מכובדים אלג'יראים שזכו בלגיון הכבוד במהלך ביקור של נפוליאון השלישי באלג'יריה (1860)קיסר צרפת נפוליאון השלישי במפגש עם מנהיג המורדים לשעבר עבד אל־קאדר אל-ג'זאירי, טירת אמבואז, 16 באוקטובר 1852
לאחר שעבד אל־קאדר נאסר שררה רגיעה זמנית באלג'יריה[3]. הקיסרנפוליון השלישי היה בעל יחס חיובי לתושבי אלג'יריה. הוא הבטיח לתושביה המוסלמים כי צרפת תדאג למחסורם ותתייחס אליהם באהדה[8]. בנוסף, הוא שינה את מדיניות ההגירה הצרפתית: הוא עצר את מעבר האירופאים לפנים הארץ, הגביל את אזור מגוריהם לאזור החוף, והפסיק את מדיניות עידוד ההגירה לאלג'יריה. בנוסף, הוא שחרר את עבד אל-קאדר והעניק לו 150 אלף פרנק. כמה שנים לאחר מכן הוא אף העניק לו את עיטור הצלב הגדול של לגיון הכבוד[28] עם זאת, בשנת 1865 הוא פרסם צו לפיו תושבי אלג'יר הלבנים (כולל היהודים) הם נתיני צרפת, אך לא כלל את התושבים המוסלמים[13]. נפוליון באישורו החל הליך גיוס מוסלמים לשירות צבאי, הותרה הגירתם לצרפת והתאפשר להם לעסוק בשירות המדינה. השינוי החשוב ביותר שערך נפוליאון השלישי באלג'יריה הוא מודרניזציה במערכת רישום המקרקעין. השיטה המסורתית התבססה על בעלות שבטית במקרקעין, והחדשה התבססה על בעלות יחידים, כאשר הבסיס היה ישיבה במקרקעין במשך שלושה דורות. החלפת השיטה המסורתית הביא לנישול ילידים רבים מאדמותיהם, וחלק גדול מהמקרקעין הפך לאדמות ציבוריות[29].
במקביל, בניסיון אחרון להביא לליברליזם, נפוליון ניסה לכונן חוקה שתאפשר למוסלמים להשתתף בבחירות לאספה חדשה בפריז. הניסיון קרס עם הדחתו לאחר תבוסת צרפת בקרב סדאן[26]. המבנה הפרלמנטרי החדש של הרפובליקה השלישית לא כלל את הרוב המוסלמי. הוא תגמל את המתיישבים האירופאים על תמיכתם ברפובליקנים והעניק להם ייצוג ישיר באספה ובסנאט. שינוי נוסף במעמדה של אלג'יר חל ב־1870 כאשר אדולף כרמיה, שר המשפטים של צרפת, פרסם צווים שנועדו להפוך את אלג'יר לחלק מצרפת[26].
גזל האדמות על ידי הצרפתים ונישול האוכלוסייה הברברית מאדמתה, הביא לתסיסה בהרי הקביליה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19. בשנת 1871 הללו פתחו במרד בהנהגת מוחמד אל מוקראני וגרמו לאבדות קשות. הצרפתים בתגובה דיכאו את המרד ביד קשה הם גרמו להרג והרס כלכלי בלתי פרופורציונלי לברברים. עם ביסוס המנהל האזרחי באלג'יריה גברו תהליכים של נישול האוכלוסייה הכפרית מאדמותיה, הרס החברה המסורתית וחיסול ההנהגה הדתית. בהליך שיטתי הורחקו התושבים המקומיים מהאזורים החקלאיים ומאזור החוף הפורה ובמקום התיישבו הצרפתים[3]. לאחר המרד של 1871 הוחרמו אדמות שבטיות והואצה התפשטות ההתנחלות לפנים הארץ. במקביל, התרחבו גבולותיו של הממשל האזרחי[26]. עד סוף המאה ה-19 רק כ-8% מאוכלוסייה המוסלמית התיישבו בערים, רובם בקונסטנטין ותלמסן[3].
בשנת 1881 הונהג רשמית קוד הילידים[30], המאפשר לפקידים רשמיים להעניש מוסלמים באופן מזורז וללא הליך משפטי. בנוסף, הוא אפשר להטיל על מוסלמים מיסים מיוחדים ועבודת כפייה. בשנת 1909, 70% מכל המיסים הישירים באלג'יריה שולמו על ידי המוסלמים, למרות העוני הכללי שלהם[26].
תרבות
נערות ערביות רוקדות, אלג'יר, 1899אולם כניסה למוזיאון, אלג'יר, 1899כיכר הרפובליקה באלג'יר, נקראת על שם כיכר הרפובליקה הפריזאית
מתוך תחושת עליונות אתנוצנטרית של התרבות הצרפתית, השלטון הצרפתי דגל ב"תירבות" תושבי אלג'יריה וראה בקולניאליזם "שליחות מתרבתת"[31][32]. בשלב הראשון, הם ניסו להטמיע את התרבות הצרפתית באלג'יריה וליצור אסימילציה. המבנה הריכוזי של השלטון הצרפתי הועתק גם לאלג'יריה, ומערכת אחידה נתבנתה כמעט בכל האזורים בהם התיישבו הצרפתים. מדיניות האסימילציה דגלה בהפיכה הדרגתית של האלג'יראים לצרפתים. לימים שונתה הגישה הצרפתית והם ופיתחו את רעיון האסוציאציה, המדגיש את הנחלת התרבות הצרפתית, מבלי לאזרח את תושבי המושבה[33]. כך, מחד צרפת לא קלטה את התושבים האלג'יראים לשטחה האירופאי, מאידך היא המשיכה בעקרונות השליחות המתרבתת[32].
הצרפתים ערערו עד היסוד את התשתית החברתית של האוכלוסייה המקומית במהלך המאבק מול עבד אל־קאדר וממשיכי דרכו. שבטים פוזרו ללא הבחנה וכפרים שלמים הושמדו. בנוסף לכך, בוטלו כל הסמכויות של ההנהגה השבטית המסורתית. כל הנכסים של ההנהגה נושלו ותפקידיה המסורתיים בוטלו, בהם פתרון סכסוכים שבטיים פנימיים וחיצוניים וסמכות הבוררות המשפטית[3].
הצרפתים השקיעו משאבים רבים כדי להטמיע את התרבות הצרפתית ביושבי אלג'יריה, והפיכת בניה למוסלמים-צרפתיים-אלג׳יראיים[34]. כמו כן, צרפת המשיכה לעודד את אזרחיה להגר לאלג'יריה כדי לחזק באזור את הנאמנות למדינה. המיעוט האירופי הנוצרי מנה בשנת 1860 כ-200 אלף תושבים והוא שלט על אוכלוסייה מוסלמית בת 2.5 מיליון תושבים[35][36]. הצרפתים התיישבו בבירה אלג'יר ובערי החוף אשר קיבלו אט אט צביון אירופאי. ההגירה ההמונית השפיעה רבות על החברה המקומית ותחת השלטון הצרפתי העירוניים החלו לאמץ את סגנון החיים האירופאי. הללו זנחו את התלבושות המסורתיות לטובת הלבוש המערבי והצרפתית הפכה לשפה רווחת בקרב האוכלוסייה הילידה. נבנו אזורי מסחר ורובעי מגורים בסגנון אירופי. הבתים החדשים הוקפו בכנים ופותחו גנים ציבוריים, כיכרות, בתי מלון, מסעדות, בתי קפה, חנויות ותיאטראות. באלג'יר וערי החוף נקראו רחובות רבים בשמות הקשורים להיסטוריה של צרפת. כך גם באלג'יר נבנתה כיכר גדולה בשם "כיכר הרפובליקה", בדומה לכיכר הרפובליקה הידועה, אשר בפריז.
גם לצו שפרסם נפוליאון השלישי בשנת 1865, המאפשר מתן אזרחות למסולמים באלג'יריה, היו דרישות תרבותיות נוקבות. הדרישה הבסיסית ביותר היא הכרה בחוקי המדינה, חוקים שהושפעו מעקרונות הנאורות שהיו זרים ליושבי צפון אפריקה. אך מעבר להכרה בחוקי המדינה, הגשת בקשה לקבלת אזרחות צרפתית, דרשה שהמבקשים ירכשו השכלה צרפתית, יעמדו בדרישות מערכת החינוך הצרפתית ויותר מכל - יסתגלו לתרבות הצרפתית. כלומר, תושבי אלג'יריה נדרשו לעבור שינוי תרבותי מקיף, שרק בסופו יוכלו לקבל אזרחות צרפתית. האזרחות הצרפתית הקנתה מעמד שווה, ובמילים אחרות, כל עוד המוסלמים לא עברו שינוי תרבותי מסוג זה, הם לא זכו לשוויון.
מדיניות השלטון של הטמעת התרבות הצרפתית באלג'יריה, התבססה על הסברה כי החינוך המודרני ימחק את ההבדלים, התרבותיים והגזעיים, בין הצרפתים לאלג'ריאים. את החסר תמלא הקדמה, כלומר, התרבות הצרפתית[34]. למרות זאת שתושבי אלג'יריה לא היו אזרחים צרפתים, אלג'יריה נחשבה כחלק מצרפת עצמה ולא כיתר הקולוניות. אף המוסלמים האלג'יראים המעטים שאימצו את התרבות, הלבוש, ההשכלה והשפה הצרפתית לא זכו לאזרחות צרפתית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמעמד האישי-משפחתי עמד בסתירה גמורה לחוק הצרפתי. החוק בצרפת שווה לכל אזרחיה, ללא התחשבות בדת. הוא אוסר על ריבוי נשים ועל גירוש אישה באקט חד-צדדי מצד הבעל. איסורים לא עולים בקנה אחד עם התרבות הצפון אפריקאית והדין האסלאמי. הכפילות הדתית-משפטית לא אפשרה את קיום החוק הצרפתי את האזרחות הצרפתית. אף בני אלג'יר שאימצו את התרבות הצרפתית, המשכילים והמתמערבים, דוברי צרפתית ואמונים על מנהגי החברה בצרפת, אף הם לא יכלו להתאזרח, עד שלא יוותרו על אלה מחוקי האסלאם העומדים בסתירה לחוקי צרפת. בשל כך, אפילו אלג'יראים שאימצו את הצביון הצרפתי, פעמים רבות לא זכות לאזרחות הנכספת.
דת
קתדרלת נוטרדאם דה אפריקה (אנ')המדרסה של אלג'יר, 1916בית הכנסת באוראן
לאימפריאליזם נלווה גם מניע דתי. לאלג'יריה יצאו מיסיונרים אירופאים רבים אשר ביקשו להטביל לנצרות את יושביה, בעיקר את עובדי האלילים. בנוסף, בתקופת השלטון הצרפתי שימשה הנצרות ככלי להתבוללות. חלק מהמיסיונרים יצאו ביוזמתם והאחרים יצאו בשליחות המדינה. אמנם הנצרות נכנסה לראשונה לאלג'יריה עוד בימי האימפריה הרומית, אך היא התבססה מחדש עם בוא הצרפתים והקמת הדיוקסיה של אלג'יר ב-1838. כמו לעמים רבים בצפון אפריקה, לתושביה הברברים של אלג'יריה הייתה היסטוריה נוצרית טרם הכיבוש הערבי. האסלאם הגיע לאלג'יריה רק עם התרחבות האימפריה המוסלמית בתקופת בית אומיה, ומשכך מפקדים בצבא הצרפתי סברו כי ניתן יהיה להשיב את הברברים "לדתם הקודמת" - הנצרות[3]. כמו כן, הצרפתים סברו שיש להמיר את דתם של בני האוכלוסייה המוסלמית לנצרות כחלק מתהליך המודרניזציה, והם פעלו בדרכים שונות כדי ליישם מטרה זו. כך למשל התקיימה אפליה מעמדית על רקע דתי. חוקים נקבעו כדי לבסס את זכויות האלג'יראים על זהותם הדתית. צו כרמייה משנת 1870 היווה דוגמה לכך, שכן הוא נתן אזרחות מלאה לתושבי אלג'יריה בתנאי שהיו נוצרים או יהודים. רוב תושבי אלג'יריה, אשר היו מוסלמים, לא זכו למעמד זה. למרות זאת, מעטים המוסלמים באלג'יריה אשר המירו את דתם בעקבות צו כרמייה[37]. עם התרחבות האוכלוסייה הנוצרית השתנתה החלוקה המנהלתית במדינה והיא חולקה לארכידיוקסיה של אלג'יר או לאחת משלוש הדיוקסיות האחרות: הדיוקסיה של לאגוואט, הדיוקסיה של אוראן או הדיוקסיה של קונסטנטין[38]. בשיאה, הקהילה הנוצרית באלג'יריה מנתה כמיליון תושבים, רובם קתולים. אף על פי שהנוצרים הם מיעוט דתי באלג'יריה, כנסיות שנבנו במהלך השלטון צרפתי עומדות על תילן עד היום.
מתחילת הכיבוש הצרפתי המוסלמים באלג'יריה נתנו ללחימה נופך דתי. המנהיג המורד המרכזי, האמיר עבד אל קאדר, היה מוסלמי אדוק ביותר. הוא בא ממשפחה דתית מיוחסת וקיבל ייעוץ רוחני ופתוות מהעלמאא׳ של פס. כמו כן, הוא החשיב את הלחימה בצרפת כמלחמת מצווה וניהל אותה בהתאם לחוקי השריעה. בהתאם לכך, הקפיד שגם ההסכמים עליהם חתם מול הצרפתים יעמדו בעקרונות האסלאם[20]. הצרפתים לא קיבלו את התנהלות המשפטית בתחומי המעמד האישי של יושבי אלג'יריה המוסלמים. ההלכות הדתיות-מוסלמיות עמדו בסתירה לרוח המהפכה הצרפתית ובהתאם לכך לחוקי צרפת, אשר מחייבים את כל אזרחיה. כמו כן, עם התרחבות הכיבוש הצרפתי, נסגרו האגודות המוסלמיות[39].
אף על פי שנפוליאון השלישי אפשר בשנת 1865 לתושבי אלג'יריה המוסלמים לקבל אזרחות צרפתית, על המבקשים היה לקבל את מלוא הסמכות המשפטית הצרפתית, לרבות חוקים המשפיעים על נישואין ועל ירושה, ובכך לדחות את סמכות בתי הדין הדתיים. למעשה, פירוש הדבר שמוסלמי שהתאזרח נאלץ לוותר על כמה מערכי הדת שלו כדי להפוך לאזרח צרפתי. מצב זה עורר תרעומת מצד המוסלמים, שהרי הדרך היחידה שלהם לקבל שוויון פוליטי נתפסה ככפירה באסלאם. למרות יתרונותיה הרבים, רוב מוחלט מקרב המוסלמים ויתר על האזרחות הצרפתית, ובחר לשמור על התרבות המקומית. בהתאם לכך, עד שנת 1871 פחות ממאתיים מוסלמים ביקשו אזרחות צרפתית. אמנם הרפובליקה השנייה אפשרה את הקמה מחדש של מוסדות המדרסה כדי להכשיר שופטים אסלאמים, אך ניתנה להם סמכות לדון בדיני אישות בלבד. מצב זה הוביל לאי שוויון מעמדי ומשפטי, בו תושבי אלג'יריה משוללי זכויות ובתי הדין שלהם מוגבלים בסמכותם. בתוך כך, הצרפתים החלו לפגוע במוסדות הדת המוסלמיים, מתוך תחושת עליונות תרבותית על תושבי אלג'יריה המוסלמים[34].
הצרפתים פגעו גם במנהיגים הדתיים המקומיים וצמצמו את סמכויותיהם ואת סמכויות בתי הדין השרעיים. עשרות מסגדים נסגרו על ידי שלטונות צרפת ולעיתים אלו אף הוסבו לכנסיות[3]. נכסי הווקף הופקעו מידי העולמא וניהולם הועבר לפקידים צרפתים, אשר לא פעם חילקו אותם בין המתיישבים האירופאיים. פגיעת השלטון הצרפתי באסלאם הייתה אחת הסיבות להתעוררות הלאומית באלג'יריה ובדומה, גם במדינות נוספות בצפון אפריקה[34]. הצרפתים לא כיבדו את האופן שבו הדת האופן שבו החברה באלג'יר הדגישה את מרכזיות הדת בקביעת זהותה והתנהלותה. הפגיעות במוסדות האסלאם העלו את חמתם של המוסלמים הרבה יותר מאשר הדיכוי הפוליטי והכלכלי ומוסלמים רבים הפגינו את כעסם על הסלידה שהפגינו הצרפתים כלפי דתם[3].
על פי החוק הצרפתי, המוסלמים לא יכלו לקיים פגישות ציבוריות, לשאת נשק או לעזוב את בתיהם או כפריהם ללא אישור. אדמת נאמנויות הצדקה האסלאמית (habus) נחשבה רכוש הממשלה והוחרם[40]. חלק גדול מרשת בתי הספר הקוראניים המסורתיים והזאואיות - שנחשדו בחשד כמרכזי התנגדות פוטנציאליים - התמוטטו, ושיעור האוריינות נפל. עם זאת, הופעתו של החוקר הדתי והרפורמיסט עבד אל-חמיד בן-באדיס תלך לשנות את המגמות הללו. החל משנות ה-90 הוא הטיף נגד המראבים המסורתיים והכתות הקדושות, האמינו בבובות וודו, וקרא לחשיבות החינוך הערבי והאסלאמי; תלמידיו הקימו רשת ענפה של בתי ספר, ובמהרה הביאו את הכתות הקדושות לחרפה נרחבת, מה שהפך את האסלאם האלג'יראי ליותר אורתודוקסי. בעוד שבאסלאם, חברה מוסלמית הכפופה לשליטים לא מוסלמים מקובלת (ראה הקוראן), ההפליה נגד האסלאם הובילה אותה להיות מרכיב חזק בתנועת ההתנגדות לצרפתים במלחמת העצמאות באלג'יריה. לוחמי העצמאות נקראו "מג'אהדין" - אנשי הג'יהאד - ונופליו נקראים צ'והאדה, קדושים מעונים, למרות הסוציאליזם המוצהר של המהפכה; אפילו במהלך המהפכה, עשה ה-FLN מאמצים סמלי להטיל עקרונות אסלאמיים, כגון איסור על יין וזנות.
חופש הדת והפולחן הובטח כבר בהסכם הכניעה מאלג'יר. עם זאת חיי הדת של היהודים באלג'יריה הושפע רבות מהתערבות השלטון הצרפתי במדינה.
מה־16 בנובמבר 1830, היום בו מונה יעקב בכרי ל׳ראש האומה היהודית׳, החל תהליך כרסום הדרגתי במעמדה של הנהגת הקהילה ובמערכת המשפט העברי, שעל־פיו התנהלה האוטונומיה הקהילתית. במרץ 1831 צומצם חופש הפעולה של הדיינים. אלה לא הורשו למלא תפקידם. אלא אם כן הוסמכו לכך על ידי המפקד העליון של הצבא הצרפתי, שהיה רשאי לבטל את פסקיהם. ב־10 באוגוסט 1834, לאחר שהוגבלה האוטונומיה השיפוטית של הרבנים לענייני אישות בלבד, שונה הארגון של מערכת השיפוט מן היסוד: המפקד העליון הוסמך להקים, במידת הצורך, בתי דין רבניים בהרכב של דיין אחד או שלושה. הללו הורשו לעסוק אך ורק בענייני נישואין וגיטין וכן באותן עבירות על מצוות הדת שלא טופלו בחוק הצרפתי. בפברואר 1841 הוצא צו חדש, שביטל למעשה את מערכת בתי־הדין הרבניים. על היהודים חל במלואו החוק האזרחי הצרפתי. בנושאים הנוגעים לענייני אישות ודת, התבקשו הרבנים לצרף את חוות־דעתם בכתב, אך הערכאות הצרפתיות היו רשאיות להחליט אם להתייחס לתוכנן אם לאו. מה שמצטייר בעינינו כפגיעה באושיות החברה היהודית, נחשב אז על ידי הצרפתים כיוזמה שבאה לקדם את הקהילה לקראת ״שיקומה״ ושילובה בתוך החברה הצרפתית: שכן הם נמנעו מכל צעד דומה כלפי הערבים, ששמרו על מוסדותיהם ועל חוקיהם הדתיים[41].
כבר בתחילת הקולוניאליזם הצרפתי על אדמת אלג'יריה, צרפת הנהיגה רפורמות בקהילה היהודית. השינויים שערך הממסד הצרפתי פגעו במוסדות המסורתיים כמו ראשי הקהילה ובתי הדין הרבניים. במקום זאת, היהודים הוכפפו לחוק ולשלטון הצרפתי. בשנת 1858 החל קמפיין לאזרוח יהודי אלג'יריה בנימוק שהיהודים מהווים גורם נאמן לצרפת. כשביקר נפוליאון השלישי באלג'יריה בשנת 1860, הוא קיבל עצומה של 10 אלף יהודים המבקשים אזרחות צרפתית. ואכן בשנת 1870 המדינאי היהודי-הצרפתי אדולף כרמיה פרסם את פקודת כרמיה שאזרחה את יהודי אלג'יריה. מבחינה חברתית השוואת מעמדם של היהודים למעמד הצרפתים סייע בהתפתחות הקהילה. המעמד החדש החליף את מעמד הד'ימיף כלומר בני חסות החייבים במס גולגולת, מגבלות בלבוש ובנשיאת נשק. עם זאת, הללו סבלו מאנטישמיות הן מצד הצרפתים והן מצד המוסלמים. יהודי אלג'יריה נותרו בין הפטיש לסדן. מחד הם כבר אינם דומים לתושבים הערבים, מאידך בעיני אירופאים רבים הם לא נחשבו צרפתים באמת.
חינוך
בית ספר ערבי לרקמה, אלג'יר, אלג'יריה (1889)
לפני כיבוש אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830, התשלום למורים מוסלמים בוצע באמצעות העברת קרקעות אשר נקראו חוּבוּס. הצרפתים השמידו את מוסדות החינוך הקדם-קולוניאליי לאחר שתפסו את האדמות הללו[39]. עצירת המימון הובילה להפסקת התעסוקה של המורים ואת החינוך המסורתי. כדי לתת מענה לבעיה זו החלה הרפובליקה השנייה, בהנהגת נפוליון השלישי, לפתח מערכת חינוך בחסות צרפתית, אשר שאפה לשנות את התרבות והמסורת של האוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה. ב-1850 הצרפתים החלו בפתיחת בית ספר פרנקו-ערביים אשר הציעו חינוך דו-לשוני בו שולבו הן הערבית הספרותית והן השפה הצרפתית[39]. לפני הקולוניאליזם, השפות המדוברות באלג'יריה היו בעיקר ערבית וברברית. בשל העבר הקולוניאלי הצרפתי של אלג'יריה, הצרפתית הייתה השפה הזרה הראשונה שנלמדה בבתי ספר באלג'יר[42]. החל מ-1857 השכלה ברמה גבוהה יותר הוצעה לבני הנכבדים והמנהיגים האזוריים במכללות הערביות-צרפתיות[43] באלג'יר ובהמשך גם בקונסטנטין ואוראן[44]. עם זאת, במהלך הרפובליקה השלישית, הממשלה הפריזאית ניסתה להטמיע את האלג'יראים בתרבות הצרפתית. מדיניות זו לא עלתה יפה בקרב תושבי אלג'יריה הצרפתים, ואלה עצרו את המימון לבתי ספר החדשים[39]. אם כן, נמשכה מדיניות החינוך הממלכתית-אליטיסטית וחינוך גבוה הוענק רק למספר מצומצם של תלמידים[32].
לצד החיילים ואנשי הממשל הצרפתים שלחו גם מורים ומיסיונרים, שלימדו לימודי דת, קרוא וכתוב ובשלב מתקדם אף לימודים כלליים כגון היסטוריה וספרות צרפתית. הצרפתים התפארו כי בכל יום לומדים ילדים ברחבי האימפריה הצרפתית את אותו חומר לימודי, בין אם הם בצרפת עצמה, באלג'יריה או במערב אפריקה[45]. לצרפתים הייתה התערבות עמוקה בחינוך באלג'יריה. לפי הגישה הצרפתית, אלג'יריה הייתה חלק מצרפת, ולכן הצרפתים שאפו באמצעות החינוך לתרבות את האלג'יראים ולהטמיע בהם את התרבות הצרפתית. הגישה הצרפתית הייתה שאלג'יריה פעמים רבות המעמד הסוציואקונומי של תושבי אלג'יריה, נקבע בעקבות בהתאם למידה שבה אימצו את ההשכלה והתרבות הצרפתית. עמדות הכוח באלג'יריה וסמכויות ההנהגה המקומית הוענקו אך ורק למנהיגים חדשים שטופחו על ידי הצרפתים. מנהיגים אלו הגיעו למעמדם רק אם רכשו השכלה צרפתית ונטמעו בתרבות הצרפתית. בהתאם לסברה הצרפתית לפי תרבותם נעלית על התרבות הנחשלת של המקומיים, תוכנית הלימודים שהנהיגו שהצרפתים באלג'יריה הייתה דומה מאוד לזאת שהייתה בצרפת. בבתי הספר שהקימה צרפת המורים היו צרפתים ונלמדו השפה הצרפתית וההיסטוריה הצרפתית - בהתאם לתוכניות הלימודים שהיו נהוגות בצרפת. תוכניות אלה יושמו המערכת החינוך האלג'יריאית מתוך מחשבה מוטל על צרפת לפתח ולקדם את בני המקום ברוח התרבות האירופית המערבית[46].
נפוליאון השלישי מצא לנכון לקדם את החינוך באלג'יריה. בתקופת שלטונו רוב בתי הספר באלג'יריה התבססו על הקוראן ובשנת 1863 נמנו כ-2,000 בתי ספר מסוג זה. בתקופת נפוליאון הוקם בית ספר של אקול נורמל סופרייר באלג'יר (1865), בית ספר מקצועי בקיבליה (1867) ועד 1870 הוקמו כ-36 בתי ספר פרנקו-ערביים[47]. עם זאת, באותה שנה הודח נפוליאון, הקיסרות השנייה נפלה והוקמה הרפובליקה הצרפתית השלישית.
עד מהרה חלה הידרדרות ביחס לחינוך באלג'יריה. אמנם בזכות הצרפתים נוסדה בשנת 1879 האוניברסיטה הראשונה באלג'יריה - אוניברסיטת אלג'יר, אך מתוך 2,014 סטודנטים, רק כ-92 היו מוסלמים. כמו כן, מספר בתי הספר הפרנקו-ערביים ירד בהתמדה עד שבשנת בשנת 1882 היו רק 16 כאלה שהיו זמינים לתושבים המוסלמים. גם החינוך הקוראני נפגע כאשר הוטל עליו פיקוח של שלטונות צרפת[47]. תפנית כמעט אירעה בין השנים 1881–1882 עם חקיקת "חוקי פרי" (אנ'). לאחר כינון הרפובליקה השלישית, שר החינוך ז'ול פרי החליט להנחיל תוכנית לימודים אחידה בכל צרפת, כולל אלג'יריה. למדיניות זו הייתה שתי מטרות עיקריות: הראשונה, ערעור החינוך המסורתי והשנייה, לחנך מוסלמים אלג'יראים לתרבות הצרפתית. עם זאת, מדיניות האסימילציה נותרה בגדר פנטזיה. הצרפתים שהתיישבו באלג'יריה התנגדו לתוכנית ושלטו ביד רמה בפוליטיקה האלג'יראית. הם התנגדו להנחלת תוכניות הלימודים הצרפתיות בבתי ספר מוסלמים. בזכות שליטתם בממשל המקומי והשפעה שלהם בבית הנבחרים הצרפתי הם חסמו את המימון לבתי ספר מסוג זה.
קשיים אלה הובילו לכך שבשנת 1890 רק 1.9% מהאוכלוסייה המוסלמית בגיל בית ספר, אכן למדו בבתי ספר פרטיים או ציבוריים[47]. כך גם בין השנים 1884–1914 סיכלו המתיישבים הצרפתים ניסיונות נוספים להרחיב את החינוך היסודי לסגנון צרפתי. הם טענו שיש להעביר למוסלמים הכשרות מקצועיות בסיסיות מאוד, אך למעשה בפועל הם התנגדו גם לכך. עם הזמן ההרשמה המוסלמית לבתי הספר היסודיים הצרפתיים הלכה גברה והגיעה ליותר מ-33,000 בשנת 1908. אף על פי כן, הללו היו רק 4.3% מהאוכלוסייה בשכבת גיל זו והחינוך הדו-לשוני בבתי הספר הפרנקו-ערביים נסגר[39].
ב-30 בדצמבר1909 הסתיימה רפורמת ההשכלה הגבוהה באלג'יריה הצרפתית והפקולטות הצרפתיות למדע, ספרות, משפטיםרפואה ורוקחות אוחדו תחת אוניברסיטת אלג'יר[48]. האוניברסיטה נחשבה לאחת מ-16 האוניברסיטאות הצרפתיות האזוריות. רוב הסטודנטים הגיעו ממשפחות אירופיות שהתגוררו בצפון אפריקה להם האוניברסיטה אפשרה תוכנית לימודים מלאה עד דוקטורט. היו 30 סטודנטים אלג'יראים מוסלמים בשנת 1914, מתוך כ-500 סטודנטים בכל האוניברסיטה ובשנות ה-30 של המאה ה-20 מספרם עלה למאה. בשנים 1945–1946 היו 360 תלמידים מוסלמים באוניברסיטה, וב-1961, זמן קצר לפני עצמאות אלג'יריה, ייצגו הסטודנטים המוסלמים היוו רק כ-18% מכלל התלמידים באוניברסיטה.
המצב לא השתפר במרוצת הדורות ובשנת 1930 רק 776 תלמידים מוסלמים למדו בבית ספר תיכון[47]. צרפת הצהירה חזור והצהר על "השליחות המתרבתת" שנטלה על עצמה, ועל רצונה להנחיל את השפה ואת החינוך הצרפתיים לאוכלוסייה המקומית. אלא שהחינוך הצרפתי היה מצרך נדיר, שהוענק במשורה לתושבים הלא אירופים. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו 81% מהגברים ו-95% מהנשים באוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה אנאלפביתים[49]. רוב מוסדות החינוך באלג'יריה התאפיינו בצפיפות, העדר כוח אדם מיומן וברמה אקדמית נמוכה. את עיקר המשאבים ריכזו הצרפתים בהרי הקביליה המאוכלסים ברברים, וזאת בהתאם למדיניות ההעדפה של הברברים על פני הערבים.
בשנת 1944 קיבלו 8% בלבד מבני 7–14 באוכלוסייה המוסלמית האלג'ירית חינוך יסודי מסודר. בשנת 1954 עלה שיעורם ל-15%, ובהם 5,308 תלמידי תיכון בלבד. באותה שנה יותר מ-90 אחוזים מאוכלוסייה זו הייתה אנאלפביתית[47]. בעת מלחמת העצמאות האלג'יראית התייחסו הרשויות הצרפתיות לחוסר החינוך החמור של האלג'יראים. תוכניות של אחת-עשרה שעות לימוד, דוגמת תוכנית קונסטנטין (צר'), העלו את ההרשמה למערכת החינוך במאות אלפי סטודנטים, אך אלו העלו חרס בעקבות המלחמה. אף על פי כן, עם קום המדינה האלג'יראית, הממשלות העצמאיות עקבו אחר הכיוון הכללי של התוכניות הצרפתיות ופעלו ליישומן[47].
אלג'יר הייתה המטרה החשובה ביותר במבצע לפיד[50]. הנמל, מסוף הרכבת, שני שדות תעופה, שטח נרחב לבסיסי אספקה ומבנים למשרדים ודיור הפכו אותה למקום המתאים ביותר להעברת מפקדת בעלות הברית מלונדון[51]. היא הייתה גם הבירה האדמיניסטרטיבית של הקולניות הצרפתיות בצפון אפריקה ובה ישב המושל הכללי הצרפתי[50]. לפיכך, באופן טבעי שכנה בה גם המפקדה של אדמירל דרלאן. אלג'יר הייתה הנקודה המזרחית ביותר שבה נחתו כוחות בעלות הברית במהלך מבצע לפיד, וכיבושה היה חיוני להשגת היעד האסטרטגי של השתלטות מהירה על תוניסיה, שבה החלו להתבצר כוחות הציר[52], ולהשלמת ההשתלטות על מושבות צרפת בצפון אפריקה.
הנחיתות באלג'יר החלו בשעות הצהריים של 8 בנובמבר 1942[53][54]. אנשי הרזיסטאנס, בעיקר המחתרת הרובה היהודית בפיקודו של ג'וזה אבולקר[55], התחפשו לאנשי וישי השתלטו על מוקדי תקשורת וכוח בעיר וסייעו כך לפלישה מן הים[56]. בליל יום הפלישה גילה הקונסול האמריקאי רוברט מרפי לגנרל הצרפתי אלפונס ז'ואן על המבצע. הללו זימנו את דרלאן לווילה של ז'ואן שם סיפרו לו כי הכוחות האמריקאים והבריטים בדרך לאלג'יריה[57]. דרלאן פיקד על התנגדות מגני העיר, שכללה אש תותחים על ספינות הנחיתה, ועל המשחתות הבריטיות "ברוק" ו"מלקולם", שנחיתו חיילים אמריקאים ובריטים בנמל אלג'יר. אירוע זה היווה את ההתנגדות הממשית העיקרית לכוח הפולש. עם זאת, הכוחות הנוחתים הקימו שלושה ראשי גשר באזור העיר ונטרלו את הגנות החוף הצרפתיות.
לאחר שלושה ימי לחימה, הצליח הגנרל ז'ואן לשכנע את דרלאן כי אין טעם להתנגד. ב-10 בנובמבר דרלאן הכריז רשמת על הפסקת אש מקומית באלג'יר, בניגוד להוראות של ראש המדינה, אנרי פיליפ פטן. עוד באותו היום נפגש ז'ואן עם הגנרל ז'ירו והעביר לידיו את הפיקוד הכולל על כוחות צרפת בצפון אפריקה[58]. בהסכם הפסקת האש אמנם אלג'יר נמסרה לאמריקנים, אך הכוחות הצרפתים שמרו על נשקם במוצביהם, והמשטרה הצרפתית המשיכה לשמור על החוק והסדר. דרלאן, האדם השני בחשיבותו משטר וישי, נתפס בידי כוחות בעלות הברית. למרות זאת, הוא הסכים לחבור לבעלות הברית וכך שמר על מעמדו כנציב העליון של צרפת בצפון אפריקה, ולמעשה ראש הממשל האזרחי. רבים במערב ראו בהשארת דרלאן בתפקידו כבגידה זאת משום שהיא באה על חשבון מינוי גנרלים כמו שארל דה גול ואנרי ז'ירו שתמכו מההתחלה במטרת בעלות הברית. לדברי רוברט מרפי דרלאן היה איש ציבור אהוד ושמירת מעמדו מנעה התנגדות של אנשי וישי, אשר הייתה מובילה לפגיעה בנפש[59].
באוראן נחת כוח אמריקאי בפיקודו של גנרל פרדנדאל, אשר כלל כוחות חי"ר מדיוויזיית הרגלים ה-1 בפיקוד גנרל טרי אלן[60]
הנחיתות באזור אוראן בוצעו בהצלחה מרובה, ושלושה ראשי גשר נתפסו על ידי שבעה כוחות משימה שנחתו מהים. העיירה ארזיו (Arzew), בה נחתו גדוד הריינג'רים ה-1, צוות קרבי מדיוויזיית השריון ה-1 ורגימנט החי"ר ה-18[61], ושדה תעופה סמוך, נתפסו כמעט ללא התנגדות[62]. עם זאת, מבצע מוצנח לכיבוש שדה התעופה מדרום לאוראן נכשל בשל תנאי מזג אוויר שפיזרו את הצנחנים ולא אפשרו את השלמת המשימה, ונחיתה בתוך נמל אוראן בניסיון להשתלט על מתקניו נכשלה כאשר ספינות הנחיתה ספגו אש כבדה ורוב החיילים שהשתתפו בפעולה נפגעו. הקרבות באזור הנמל, שכללו מתקפות נגד צרפתיות, וקרבות אוויר וים בין המגינים על החוף לבין הכוח הפולש מן הים, נמשכו עד בוקר ה-10 בחודש, שבו הושלם כיבוש העיר[63].
במלחמת העולם השנייה גויסו לצבא הצרפתי תושבים אלג'יראיים, בדומה לצבאות קולוניאליים אחרים. תושבי אלג'יריה חזרו לארצם לאחר המלחמה והביאו עמם את רעיונות השחרור הלאומי שליוו את המלחמה. שאיפותיהם לעצמאות התבדו עם גישתה הנצית של ההנהגה בצרפת, אשר ראתה באלג'יריה את המושבה החשובה באימפריה[45]}.
תנועות ברוח הלאומיות קמו באלג'יריה לאחר מלחמת העולם הראשונה בשאיפה להשגת עצמאות מדינית. אף על פי שקמו יוזמות מצד ממשלת צרפת להענקת זכויות לפחות לחלק מהאוכלוסייה האלג'ירית, אלה הוכשלו על ידי לאומנים צרפתיים. הללו דבקו בהשארת אלג'יריה כחלק אינטגרלי מצרפת. למרוקו ותוניסיה, המושבות האחרות של צרפת בצפון אפריקה, לא היה מעמד מסוג זה, ובזכות כך הן זכו בעצמאותן ללא מאבק משמעותי כבר ב-1956. בתחילת שנות ה-50 עשירית מתושבי אלג'יריה היו אירופאים, רובם צרפתים, אשר חיו בה במשך דורות על גבי דורות. בין היישוב האירופאי לבין האוכלוסייה המוסלמית היה פער ניכר מבחינה חברתית וכלכלית. פער זה הוביל בהמשך להקמת תנועות לאומיות אשר התנגדו באלימות לשלטון הזר.
הניגוד בין ערכי הרפובליקניים, לבין שאיפתה של האליטה האירופית להנציח את ההגמוניה שלה, השתקף בגישת שלטון לאוכלוסייה המוסלמית. מחד הוענקו למוסלמים זכויות, מאידך אלו היו פחותות מאלה אשר ניתנו לאירופאים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמו שני בתי נבחרים באלג'יריה, הראשון לאוכלוסייה המקומית והשני לתושבים הצרפתים. לראשונה בהיסטוריה המוסלמים באלג'יריה זכו לייצוג פרלמנטרי. עם זאת, המבנה הנציח את עליונות המתיישבים הצרפתים ושמר על האינטרסים שלהם. אמנם למוסלמים ניתנה הזכות להצביע לאספות המקומיות - אך הוקצו להם רק 40 אחוזים מהצירים. לאחר פרעות 1948 הוקמה אספה אלג'יראית בת 120 צירים, שהוסמכה לדון בנושאים פנימיים, אך גם היא לא הורכבה באופן שוויוני. חצי מהצירים באספה נבחרו על ידי 464,000 אזרחים צרפתים יחד עם 58,000 נכבדים מוסלמים. החצי השני נבחר על ידי 1.4 מיליון בגירים מוסלמים בעלי זכות בחירה[65]. אם לא די בכך, רוב נציגי האירופאים באספה היו ימניים בעלי השקפת עולם תקיפה[65][4]. המדיניות הצרפתית הבלתי שוויונית ספגה ביקורת רבה. משקל רב ניתן לחוסר הטיפול בבעיות היסוד באלג'יריה ובמידת השלטון העצמי שניתן למקומיים. אי השוויון הפוליטי היה אחד המניעים המרכזים להתלכדות מוסלמים סביב אידאולוגיות לאומניות[4].
ב-1 בנובמבר1954, אשר כונה "יום כל הקדושים האדום", החלה מלחמת העצמאות של אלג'יריה[22]. באותו יום פרצו מהומות במספר מוקדים באלג'יריה, לאחר שבמדינה השכנה, תוניסיה, הורחבה האוטונומיה של התושבים המוסלמים. עם הזמן התברר כי אלו לא אירועים ספונטניים ונקודתיים אלא תנועת מרי מאורגת. המרידות אורגנו על ידי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה, המוכרת בקיצור FLN. בעקבות האפליה הקולוניאליסטית לאומנים אלג'יראים פנו למאבק מזוין נגד הצרפתים. אנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה הובילו מחתרת מוסלמית מאורגנת וקשוחה שצודדה בלאומיות סוציאליסטית אסלאמית. לאומיות, כנגד הקולוניאליזם הצרפתי, סוציאליזם, כנגד האפליה והניצול שחוו מהמתיישבים הצרפתים ואסלאם, כנגד הנצרות הקתולית שהביאו הצרפתים.
כבר באותה השנה, החזית החלה בלחימה מחתרתית נגד הכיבוש הצרפתי. התקפות אלה היו, הלכה למעשה, תחילת מלחמת העצמאות של אלג'יריה נגד הקולוניאליזם הצרפתי. ההתנגדות כללה מלחמת גרילה ותקיפת אתרים ציבורים, עמדות צבא ומבני שלטון. בתגובה, הצבא הצרפתי הוביל כחצי מיליון חיילים לתוך גבולות אלג'יריה – יחס של חייל אחד לכל שני צרפתים[66][67][68]. הכוחות הצרפתיים בסיוע המתיישבים הקולוניאליסטים, החלו בפעולות תגמול ובניהם תקיפה של שכונות וכפרים ברברים, ענישה קולקטיבית של כפרים שלמים אשר שיתפו פעולה עם המחתרות, מעשי טבח, הפגזות והעברת אוכלוסייה אזרחית. החיילים, בסיוע המתיישבים האירופאיים, החלו בפעולות נגד. צבא צרפת תקף שכונות וכפרים מוסלמיים, הפעיל הענשה קולקטיבית של כפרים אשר שיתפו פעולה עם המחתרת וכן לא פעם נעשו הפצצות, טרנספר ומעשי טבח באוכלוסיות שלמות.
המלחמה באלג'יריה עמדה במרכז השיח הפוליטי בצרפת. בשלב זה הצרפתים נחלקו לשני מחנות עיקריים, הראשון תמך בשחרור אלג'יריה והשני בשילובה המלא בצרפת. משמעות שחרור אלג'יריה הוא מתן עצמאות מדינית, הסגת כוחות הצבא וחזרה בלתי נמנעת של אזרחיה האירופאים לצרפת. אינטגרציה לעומת זאת דרשה אזרוח מלא של המוסלמים באלג'יריה והשוואת מעמדם לזה של הצרפתים. אך הצרפתים באלג'יריה התנגדו בכלל לשתי הגישות. הם חפצו בהשארת המציאות כהווייתה, כלומר החזקת אלג'יריה תוך שמירת העליונות המעמדית שלהם על פני המוסלמים. מציאות זו הובילה את הציבור הצרפתי לשסע פוליטי כבד. המחנות הדגישו מחד את הכבוד הלאומי ואהבת המולדת, לבין התחושה שרוב האזרחים הצרפתים, אשר חיים בצרפת המטרופוליטנית, מגנים בממונם ובנפשם על המיעוט הצרפתי באלג'יריה.
ב-17 באוקטובר1961משטרת פריז בפיקודו של מוריס פאפון טבחה במפגינים אלג'יראים שלווים. באירוע הנודע כטבח בפריז, כ-30 אלף מפגינים אלג'ריאים הביעו מחאה שקטה על רקע סנקציות קולקטיביות שהוטלו עליהם. בהוראת פאפון, שוטרים הסתערו על המפגינים והרגו עשרות מהם במכות קשות או בהטבעת מפגינים כפותים בנהר הסן[69]. לאחר האירועים דיווחה המשטרה כי רק שני אזרחים נהרגו[70], אולם בשנת 1998 הכירה ממשלת צרפת בארבעים מקרי מיתה. עם זאת, ישנן הערכות המונות כמאתיים קורבנות[71].
על פי ההערכות נהרגו במהלך הלחימה כמיליון בני אדם, ו-2 מיליון נוספים היו לפליטים (כ-20% מהאוכלוסייה)[45].
נשיא צרפת, שארל דה-גול, הפגין מדיניות קשוחה כנגד המפגינים, אך לבסוף שוכנע במתן עצמאות לאלג'יריה. החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ונשיא צרפת החלו במשא ומתן ב-1961 ושנה לאחר מכן אלג'יריה הכריזה על עצמאותה המדינית. נסיגת צרפת הובילה את הרוב המוחלט של תושבי אלג'יריה האירופאים והיהודים להגר ממנה.
החל מראשית המאה ה-21 התמקדו היחסים בין המדינות בעיקר בסחר, במלחמה בטרור ובהגירה הבלתי חוקית מאלג'יריה לצרפת. מאז שזכתה בעצמאותה החל זרם הגירה מאלג'יריה לצרפת, אשר הלך ופחת במהלך המאה ה-20. מספר הוויזות שהונפקו לאלג'יראים ירד מ-270 אלף בשנת 2001 ל-120 אלף איש בשנת 2007[76]. בין השנים 2009 ו-2012 פחת מספר המהגרים מאלג'יריה לצרפת ב-2.6%. נתון זה נבדל משכנותיה מרוקו ותוניסיה מהן דווקא חלה עלייה של 2.4% ו-2.9% בכמות המהגרים[77]. למרות הירידה במספר המהגרים, אחוז המהגרים מאלג'יריה בשנת 2012 עדיין היה הגבוהה ביותר ועמד על כ-7% מסך כל המהגרים[77].
בשנת 2005 חלה הידרדרות בקשר בין צרפת לאלג'יריה, בעקבות הצעת חוק בצרפת לפיו חייבים ספרי הלימוד להדגיש את התפקיד החיובי שמילאה צרפת במושבותיה. החוק, אשר עורר התנגדות רבה, בוטל לבסוף על ידי נשיא צרפת ז'אק שיראק[78]. צעד זה אמנם התקבל בכעס בקרב חוגים שמרנים בצרפת, אך זכה להערכה באלג'יריה[76].
למרות סירובה של צרפת להתנצל לאורך השנים, התנהלו יחסי מסחר ענפים בין המדינות. קשרים עמוקים אלו היו, לדברי מנהיגי אלג'יריה, תלויים במאמצים הצרפתיים לטפל בבעיות העבר. צרפת היא המשקיעה הגדולה ביותר באלג'יריה, להוציא גז ונפט. בשנת 2006 לצרפת היה סחר דו-כיווני עם אלג'יריה בהיקף של יותר מ-8 מיליארד דולר. ב-2005 סיפקה אלג'יריה 16% מאספקת הגז הטבעי של צרפת ו-6% מאספקת הנפט שלה[79].
בשנת 2006 נשיא אלג'יריהעבד אל-עזיז בותפליקה דרש שצרפת תביע חרטה על פשעי הקולוניאליזם הארוך שלה. מנהיגים צרפתים הגיבו בתמיהה ובעלבון וטענו שהשליטה הצרפתית היא שאיפשרה להפוך חבל ארץ פרימיטיבי למדינה מודרנית עם תשתיות מערביות[80]. על דרישה זו חזר ראש ממשלת אלג'יריה, עבד אל-עזיז בלח'אדם, שצרפת תכיר בפשעים שביצעה נגד אלג'יריה בתקופת שלטונה. הדברים נאמרו יומיים לפני הגעת שר הפנים הצרפתי, ניקולא סרקוזי, לביקור רשמי באלג'יריה[78]. מחד, ציין כי היחסיים בין המדינות הם ידידותיים, מאידך הוסיף כי "תושבי אלג'יריה יכולים לסלוח, אך הם לעולם לא ישכחו" בדבריו על ההיסטוריה המשותפת של שתי המדינות. מנהיגים צרפתים הגיבו בתמיהה ובעלבון וטענו שהשליטה הצרפתית היא שאיפשרה להפוך חבל ארץ פרימיטיבי למדינה מודרנית עם תשתיות מערביות. סרקוזי טען כי לעידן הקולוניאלי בצרפת "היו רגעים אפלים" ובפרט סחר העבדים, אותו הגדיר כפשע, אך סירב להתנצל.
בשנת 2007 נבחר סרקוזי לנשיאות צרפת ואת ביקורו הראשון מחוץ לאירופה ערך באלג'יריה[81]. סרקוזי זכה ליחס קריר בשל העובדה שמיתג עצמו כאנטיתזה לז'אק שיראק והוביל מדיניות המתנגדת להגירה[76]. מוחמד שאריף עבאס, שר הלוחמים הוותיקים באלג'יריה, הגדיל לעשות והתנגד לביקור סרקוזי במדינה בשל קשריו לכאורה לשדולה היהודית בצרפת[82]. לבסוף הביקור יצא אל הפועל ובמהלכו אף הצהיר כי שלטונה הקולוניאלי של ארצו במדינה היה "לא צודק"[83]. עם זאת לא התנצל על כך וציין כי פשעים בוצעו על ידי שני הצדדים במהלך המאבק האלג'יראי לעצמאות[83]. בביקור זה חתמו שתי המדינות על חוזי סחר והשקעה בשווי של יותר מ-5 מיליארד דולר והסכם שיתוף פעולה בנושא אנרגיה גרעינית אזרחית[84]. ההסכמים כללו חוזה עבור מפעל פטרוכימי והקמת תחנת כוח על ידי אלסטום[79].
בדצמבר 2012 הכריזו הנשיאים פרנסואה הולנד ועבד אל-עזיז בותפליקה על הידוק היחסים בין המדינות. הם חתמו באלג'יר על הצהרה של ידידות ושיתוף פעולה, המחזקת את התחום הכלכלי והפוליטי המשותף. בנוסח ההצהרה נכתב כי ”50 שנים אחרי עצמאות אלג'יריה, צרפת ואלג'יריה נחושות לפתוח בפרק חדש ביחסיהן”[85]. במעמד זה הצהיר הולנד כי הוא "מכיר בסבל שנגרם מהקולוניאליזם", ובכך היה לנשיא הצרפתי הראשון שמספק הכרה רחבה במעשי הטבח הצרפתיים באזרחי אלג'יריה[86]. בזכות כך הוקמה "הוועידה הבינממשלתית הבכירה הפרנקו-אלג'יראית", בה נפגשים בקביעות נציגי הממשלות כדי להוציא לפועל פרויקטים משותפים. בנוסף הוקמה גם ועדה כלכלית משותפת לשתי המדינות, שמטרתה לתמוך בשותפויות של יצרניות. בוועדה זו בה נפגשים באופן קבוע שרי החוץ והכלכלה של שתי המדינות כדי לשמר את ההתפתחות הכלכלית בין המדינות[75].
בשנת 2018 הודה לראשונה נשיא צרפת עמנואל מקרון שצבא צרפת השתמש בעינויים במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה. לדבריו, עינויים הפכו בעת ההיא לכלי נשק לגיטימי נגד חזית השחרור הלאומית (FLN) ותומכיה[87].
הפגנה נגד הקדנציה החמישית של בותפליקה, בלידה, אלג'יריה
ב-11 במרץ 2019, לאחר 20 שנות כהונה, הודיע בותפליקה כי הוא מתמודד בפעם החמישית בבחירות לנשיאות. בעקבות זאת פרצה "מהפכת החיוכים" שדרשה את ירידתו מהבמה הפוליטית לאור בריאותו הלקויה. המחאות הלא אלימות הובילו את צבא אלג'יריה לדרוש את התפטרות בותפליקה, כפי שאכן קרה בתחילת אפריל. נשיא צרפתעמנואל מקרון בירך את החלטת בותפליקה שלא להתמודד בבחירות, והחמיא לממשל האלג'יראי על תוכניתו לקיום וועידה חוקתית[88].
מתיחות ביחסים
ב-28 בספטמבר 2021 הודיעה ממשלת צרפת על צמצום של 50% בהיקף אשרות הכניסה לתושבי אלג'יריה. זאת בעקבות סירובה להשיב את אזרחיה בסיום תוקף הוויזה[89].
באוקטובר 2021 פרץ משבר דיפלומטי בין אלג'יריה לצרפת. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, האשים את השלטון החדש בהסתה אנטי-צרפתית ובשכתוב ההיסטוריה. בנוסף רמז כי לפני הקולוניאליזם הצרפתי לא הייתה אומה אלג'יראית. אמנם הדברים נאמרו בחדרים סגורים, אך הודלפו לתקשורת[90]. התגובה האלג'ירית הראשונה הייתה החזרת השגריר שלה מפריז. לאחר מכן אף חסמה את המרחב האווירי שלה בפני מטוסי חיל האוויר הצרפתי[91].
לאחר כשנה, נפגשו נשיא צרפת עמנואל מקרון ומקבילו האלג'ירי עבד אל-מג'יד תבון כדי לאתחל את היחסים[92].
הפרלמנט הצרפתי מתחיל לבחון החלטה מ-7 בדצמבר 2023, שמטרתה לסיים הסכם סודי שנחתם ב-1968 עם אלג'יריה על ידי שארל דה גול בנושא הגירה, המסדיר את הגישה של אלג'יראים לשוק העבודה ולביטוח הלאומי בצרפת[93].
כחלק מגל הטרור האסלאמי באירופה הוצאו לפועל פיגועים בצרפת, או כנגד צרפתים, על ידי אסלאמיסטים ממוצא אלג'יראי. במרץ 2012, ביצע מוחמד מראח, צרפתי ממוצא אלג'יראי[94], שלושה פיגועים בדרום צרפת. ב-11 במרץ מראח ירה בראשו של חייל צרפתי בטולוז וגנב את הקטנוע שלו. ב-15 במרץ, הוא רצח שני חיילים ופצע קשה אחד נוסף מחוץ למרכז קניות במונטובאן. ב-19 במרץ הגיע אל בית הספר היהודי "אוצר התורה" בטולוז, ירד מהקטנוע וירה בנוכחים, הורים ותלמידים. במקום נהרגו רב, שני בניו הקטנים וילדה בת 8. בנוסף, נפצעו שלושה תלמידים באורח קשה. אבי המחבל ביקש לקבור אותו באלג'יריה, אך היא סירבה לקבל את גופתו[95]. ב-2014 נחטף באלג'יריה ארווה גורדל, אזרח צרפתי שטייל בהרי אלג'יריה[96]. גורדל נחטף על ידי ארגון "ג'ונוד אל-חילאפה", המסונף למדינה האסלאמית[96]. הארגון דרש שצרפת תפסיק את תקיפותיה בעיראק, ומשלא נענה בחיוב, הוציא להורג את גורדל[97]. ביוני 2015 שירותי המודיעין של אלג'יריה העבירו למקביליהם בצרפת מידע מודיעני לגבי פיגוע מתוכנן, אך המודיעין הצרפתי התעלם מכך[98]. למחרת, שני אחים ממוצא אלג'ריאי, סעיד ושריף קואג'י, פרצו למשרדי העיתון "שרלי הבדו" ברובע האחד עשר של פריז, ורצחו 12 בני אדם. העילה לתקיפה הייתה קריקטורה של מוחמד שפרסם השבועון[99]. הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו" היה בין הגדולים והמזעזעים שחוותה צרפת עד אז. האחים קאוג'י היה אף חברים קרובים של אמדי קוליבאלי, אשר ביצע את הפיגוע במרכול היהודי בפריז[100]. גם אחד משלושת היורים בפיגוע ההמוני בתיאטרון בטאקלאן בנובמבר 2015, שהיה ההפיגוע הגדול ביותר שידעה צרפת וחלק מסדרת פיגועים שאירעו במקביל, היה ממוצא אלג'ריאי. בדצמבר 2018 ביצע המחבל שריף שקאט, בן למשפחה אלג'יראית, פיגוע ירי בשטרסבורג. חמישה אנשים נהרגו בפיגוע ואחד עשר נפצעו, מתוכם ארבעה באורח קשה. שקאט נהרג במהלך הפיגוע, ולמרות בקשת המשפחה, גם את גופתו אלג'יריה סירבה לקבל[101].
רצח נהל מרזוק
ב-27 ביוני 2023, נורה למוות נהל מרזוק, נער צרפתי בן 17 ממוצא אלג'יראי. בעקבות מותו פרצו בצרפת מהומות[102]. משרד החוץ האלג'יראי פרסם הודעה כי הוא "מודאג מהנסיבות המטרידות והמדאיגות במיוחד" של הטרגדיה וקרא לממשלת צרפת "למלא במלואה את חובת ההגנה שיש לה" כלפי האלג'יראים בצרפת[103].
צרפתית היא לינגואה פרנקה באלג'יריה[104]. אלג'יריה היא המדינה הפרנקופונית השנייה בגודלה לפי מספר הדוברים. בשנת 1963 עמד מספרם של יודעי הקרוא וכתוב באלג'יריה על 1.3 מיליון, אשר היוו כ-12% מכלל האוכלוסייה. מתוכם, רק 300 אלף אלג'יראים ידעו קרוא וכתוב בערבית, לעומת כמיליון בצרפתית. סך הכל באותה שנה חיו באלג'יריה 6 מיליון דוברי צרפתית. ב-1990 היו 6,650,000 פרנקופונים באלג'יריה, 150 אלף ברמת שפת אם ו-6.5 מיליון כשפה שנייה. המספר הכולל של דוברי צרפתית באלג'יריה הגיע לכ-49% מהאוכלוסייה ב-1993, מתוך אוכלוסייה של כ-27.3 מיליון תושבים. על פי הערכות שיעורם עלה לכ-67% בשנת 2003[105]. נכון לשנת 2008 כשליש מתושבי אלג'יריה, שהם 11.2 מיליון תושבים, יודעים קרוא וכתוב בצרפתית. באותה שנה רק כ-71% מכלל האוכלוסייה ידעו קרוא וכתוב בשפה כלשהי. עקב ההיסטוריה הקולוניאלית של אלג'יריה נעשה שימוש נרחב בצרפתית בממשלה, בתקשורת (עיתונים, רדיו, טלוויזיה מקומית), במערכת החינוך (מבית הספר היסודי ואילך) ובאקדמיה. הרשות הציבורית של אלג'יריה לשידורי רדיו וטלוויזיה משדרת בצרפתית לצד הערבית והקבילית[106]. באזור קביליה השפה הצרפתית שכיחה אף יותר מהערבית.
אף על פי שהצרפתית רווחת בקרב ציבור רחב באלג'יריה, אין לה מעמד רשמי. זאת משום שהממשלה האלג'ירית מנסה להחיל על הציבור תהליך של ערביזציה. למשל, בשנת 1976 הוחלף הכיתוב הצרפתי בסמל אלג'יריה, לכיתוב ערבי. עם זאת, בקרב המעמד העילי והמשכיל תהליך זה אינו מתקבל ואלו מעדיפים את השפה ואת התרבות הצרפתית. קונפליקט זה מוביל למאבק שפות באלג'יריה בין השפה הערבית לצרפתית[107]. לא כל שכן, למרות ניסיונות הולכים וחוזרים לעקירת השפה הצרפתית מהחיים הציבוריים באלג'יריה, בשנות ה-2000 היו הרבה יותר דוברי צרפתית באלג'יריה מאשר ערב העצמאות בשנת 1962[108]. רק בשנת 1989 סיים המחזור הראשון של בית ספר תיכון באלג'יר את חינוכו המלא (4 שנות לימוד) בשפה הערבית. עד לשנה זו למדו בתיכונים ממשלתיים בעיקר בשפה הצרפתית. למרות ניסיונות הערביזציה של ממשלת אלג'יריה, המשיכו רוב האזרחים המשתייכים לאליטה החברתית כלכלית האלג'ירית לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים בהם לומדים בעיקר בשפה הצרפתית. כמו כן ברוב השיעורים וההרצאות באוניברסיטת אלג'יר השפה המדוברת והנכתבת היא צרפתית. בהתאם, רוב העבודות לתארים מתקדמים, נכתבות בשפה הצרפתית[107].
בעקבות המדיניות הממשלתית, אלג'יריה מעולם לא הצטרפה ללה פרנקופוני, ארגון המדינות הפרנקופוניות. עם זאת, בשנת 2012 נפתח המכון הצרפתי באלג'יריה (Institut français d'Algérie), המקדם את השפה הצרפתית במדינה[109]. הבניין הראשי שלו ממקום באלג'יר וישנם עוד חמישה סניפים מקומיים בענאבה, אוראן, קונסטנטין, טיזי אוזו ותלמסאן.
^העיטור הוענק לעבד אל קאדר לאחר שהציל 12 אלף נוצרים שנמלטו מעימות מול דרוזים באזור דמשק ד"ר פיליפ ניילור, Historical Dictionary of Algeria, הוצאת ראומן וליטלפילד, 7 במאי 2015
_(cropped).jpg)
