בין מדינת ישראל והרפובליקה של אירלנד קיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, וכן שיתוף פעולה ידידותי בנושאים שונים, הקשורים לשתי המדינות. עם זאת, ביחסי שתי המדינות לאורך השנים התרחשו עליות ומורדות, כאשר האירועים המרכזיים שפגעו ביחסים ההדדיים היו קשורים לסכסוך הישראלי-ערבי, ולביקורת מטעם גורמים אירים שונים ביחס להתנהלות ישראל במסגרת המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים. לאורך השנים גורמים אירים רבים הביעו עמדות אנטי-ישראליות חריפות.[1]
סוניה מקגינס (Sonya McGuinness) היא השגרירה הנוכחית של אירלנד בישראל ואילו ישראל סגרה את שגרירותה באירלנד בדצמבר 2024.[2]
היסטוריה
בעבר, היו מי שניסו להשוות בין המאבק האירי לעצמאות לבין המאבק היהודי לעצמאות בארץ ישראל.[3] נקודות דמיון היו המאבק בשלטון הבריטי, תפקידה הבולט של הדת בשתי המדינות, המאבקים להחיות את השפות האירית והעברית, התפוצות הגדולות שיש לאירים וליהודים בפרט בארצות הברית, ודמיון במודל הכלכלי. היו שאף השוו את הטראומות הדמוגרפיות שנגרמו על ידי השואה ורעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. פרסומים רבים גם משווים בין תהליכי השלום בצפון אירלנד ובמזרח התיכון לבין סוגיית החלוקה המשותפת. הם מתמקדים ברעיון שלרפובליקה של אירלנד, אשר, יחד עם הממלכה המאוחדת, הצליחה לשים קץ לאלימות בצפון אירלנד בהקשר של הסכם יום שישי הטוב.[4]
הקשרים בין שתי המדינות החלו עוד טרם היווסדותן של השתיים. בתחילה, כאשר האירים תמכו במאמץ המלחמתי של היהודים בבריטים לצורך הכרה בעצמאותם והיהודים תמכו במאמץ האירים לעצמאותם. כאשר צורת הלחימה האירית אף היוותה השראה ליהודים בארץ ישראל המנדטורית. יצחק שמיר החיל בלח"י מדיניות שעל כל הלוחמים לשאת עמם נשק בכל עת, זאת בהשראת לוחם המחתרת האירית מייקל קולינס. שמיר אף קבע את כינויו המחתרתי כ-"מיכאל" על שם מייקל קולינס.
שתי המדינות כוננו לראשונה יחסים דיפלומטיים מלאים רק בשנת 1975, כאשר קודם לכן אירלנד נמנעה מכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל בשל הטענה כי ישראל אינה מיישמת במלואן את החלטות האו"ם, ובפרט אלו הנוגעות ליחסי ישראל-מדינות ערב. עם זאת, חרף כינון היחסים, אירלנד נותרה מסויגת במידת מה ביחסה למדינת ישראל, ואף ביקרה בחריפות את המתקפה הישראלית על הכור הגרעיני העיראקי, בשנת 1981. בסופו של דבר, אירלנד התירה את פתיחתה של שגרירות ישראלית רשמית בדבלין רק בשנת 1993, וזאת זמן קצר לאחר ביקורה באירלנד של משלחת רשמית מטעם הרשות הפלסטינית, בראשות היו"ר יאסר ערפאת. היא הייתה המדינה האחרונה של האיחוד האירופי לעשות זאת.[5]
מעורבות אירלנד בסכסוך הישראלי-ערבי
לאירלנד יש מסורת ארוכת שנים של מדיניות אנטי-ישראלית עקבית, וסירבה להכיר בישראל במשך שנים ארוכות.[5] המדיניות האנטי-ישראלית האירית מגיעה מן האמונה שלאירלנד מוטלת החובה המוסרית, כמושבה לשעבר של האימפריה הבריטית, לעמוד לצד עמים אומות הסובלים כיום מ"דיכוי קולוניאלי". האמונה הזאת הייתה מכרעת בהנחיית מדיניות החוץ האירית כפי שהתגבשה בשנות ה-50. ממשלת אירלנד הפגינה אהדה עם הפלסטינים עוד משנות ה-60. שר החוץ האירי פרנק אייקן (אנ'), נאם באו"ם כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, באמירות של תמיכה בפיצויים לפליטים פלסטינים ובזכות השיבה העמדה הפרו-פלסטינית של האירים באה מסולידריות שמרגיש העם האירי לעולם הערבי. גם דרכי הפעולה הדומות של המחתרת האירית ושל אש"ף בשנות השבעים והשמונים הובילו להזדהות של האירים עם הפלסטינים.[4]
החל משנת 1978, אירלנד לקחה חלק בהקמתו של ארגון יוניפי"ל, אשר נועד לשמור על השלום בין ישראל ולבנון ולהבטיח את הישמרות השקט באזור דרום לבנון. בין השנים 1978–2000, אירלנד שיגרה למעלה מ-40,000 חיילים אירים לאזור במסגרת הארגון, מה שהיווה בפועל את המעורבות הצבאית הגדולה ביותר של אירלנד מחוץ לגבולותיה. לאורך השנים, התקבלו תלונות רבות בממשלת אירלנד מצד הכוח האירי כלפי ההתנהלות הישראלית כלפי הארגון, מה שהוביל למתיחות נוספת בין שתי המדינות. בין היתר, שר החוץ האירי בריאן לניהאן הצהיר, כי הרבה מאהדתו לישראל נעלמה בשל העדויות בדבר ההתייחסות הלא ראויה של ישראל כלפי החיילים האירים.[6]
בשנת 1978, אייר לינגוס, חברת התעופה הלאומית של אירלנד, ניהלה בחשאי תוכנית הכשרה אווירית עבור טייסי חיל האוויר המצרי, וזאת ללא אישורה המוקדם של ממשלת אירלנד. יצוין, כי בתקופה זו הסכם השלום בין ישראל למצרים היה אך בשלב השיחות, וטרם נחתם, כך שבפועל מצרים הייתה מוגדרת כמדינת אויב של ישראל.[7]
היחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני
גם לאחר הקמת השגרירויות הרשמיות בשתי המדינות, אירועים מדיניים שונים המשיכו לייצר חילוקי דעות בין שתי המדינות. בין היתר, אירלנד התנגדה להחלטת ישראל להקמת גדר ההפרדה בין שטח ישראל והגדה המערבית, וזאת בטענה כי בניית הגדר אינה חוקית שכן היא נבנית על שטח פלסטיני, ופוגעת בזכותם של תושבים פלסטינים לעבד את אדמתם בשטח שממערב לגדר. כמו כן, במסגרת פרשת ויקיליקס התגלה כי במהלך מלחמת לבנון השנייה, אירלנד ניסתה למנוע ממטוסי צבא ארצות הברית לעבור בשטחה, וזאת בדרכם לספק ציוד צבאי ואמצעי לחימה לישראל.[8]
ב-20 בינואר2010, מחמוד אל-מבחוח, בכיר בארגון הטרור חמאס אשר עסק בהברחת נשק ואמצעי לחימה לשטח רצועת עזה, נמצא מת בבית מלון בדובאי. ב-15 בפברואר 2010 פרסמה משטרת דובאי תצלומים ושמות של 11 חשודים בחיסולו של אל-מבחוח. כל ה-11 הגיעו לדובאי בדרכונים אירופיים.[9] תוך ימים אחדים התברר שחלק מהשמות הם של תושבי ישראל, בעלי אזרחות בריטית ואירית, שהכחישו כל מעורבות בחיסול, ביניהם שמו של אדם שנהרג במלחמת יום הכיפורים.[10] בעקבות הטלת חשד בזיופי הדרכונים של מחסלי מבחוח על ישראל, נוצר משבר דיפלומטי חריג בין אירלנד לישראל, כאשר בתגובה הכריזה אירלנד על גירושו של איש צוות בשגרירות ישראל בדבלין מהמדינה. בהמשך, אירלנד מנעה את חתימתו של הסכם בין איחוד האירופי לישראל, אשר במסגרתו התאפשרה לישראל גישה למידע רגיש על אזרחי האיחוד האירופי, ודרשה מישראל כתנאי מוקדם לשדרג את חוקיה הנוגעים לאבטחת נתונים.[11]
ב-25 בינואר2011 הודיעה אירלנד על שדרוג מעמדה של המשלחת הפלסטינית הרשמית באירלנד, לדרגת שגרירות מלאה. בעקבות זאת השגריר האירי בישראל זומן לשיחת הבהרה, ומדינת ישראל הביעה צער על ההחלטה האירית.[12]
ב-16 בנובמבר 2011 טענו מקורות עלומי שם ממשרד החוץ הישראלי כי "אירלנד (היא) המדינה העוינת ביותר באירופה וכי היא "דוחפת את כל המדינות באירופה לאימוץ גישה קיצונית ובלתי מתפשרת". המקור העלום טען עוד כי "הממשלה האירית מאכילה את אנשיה בשנאה נגד ישראל", וכי "מה שאנחנו רואים כאן הוא בבירור אנטישמיות". בתגובה, מקור רשמי מטעם משרד החוץ של אירלנד הבהיר כי "הממשלה האירית ביקורתית כלפי המדיניות הישראלית בשטחים הפלסטינים הכבושים. היא אינה עוינת כלפי ישראל, והשערה שכזו היא שגויה לחלוטין". שר החוץ הוסיף כי "התפיסה כי הממשלה האירית מבקשת ללבות אווירה אנטי-ישראלית היא שגויה. אנחנו לא עוינים כלפי ישראל. אנחנו ביקורתיים כלפי מדיניותה, ובמיוחד בשטחים הפלסטינים הכבושים. אלו לא אותם הדברים".[13]
החל מראשית שנות ה-2000, החלו בכירים בישראל ובקהילה היהודית באירלנד להתריע בפני מה שנראה כהתפשטותן של דעות אנטישמיות ואנטי-ישראליות קיצוניות באירלנד. בין היתר, בתחילת שנת 2012, "ארגון למען סולידריות פלסטין–אירלנד" החל בקמפיין לעידודו של "חרם תרבותי" על ישראל, אשר כתוצאה ממנו הלהקה האירית דרוויש (Dervish) ביטלה סיבוב הופעות אשר תוכנן להתקיים בישראל, בטענה כי החלטתם להגיע לישראל הפכה אותם למטרה לביקורת ארסית, ואף הובילה לניסיונות לפגוע בחברי הלהקה.[14][15] קמפיין הפחדה זה גונה באופן רשמי על ידי בכירים בקרב ממשלת אירלנד.[16] בניסיון למנוע התדרדרות נוספת של היחסים בין שתי המדינות, יצא יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, לביקור רשמי באירלנד בינואר 2012, שם התקבל בחמימות על ידי שרים וחברי ממשלה.[17][18]
בשנת 2013, שר המשפטים היהודי-אירי אלן שאטר קיים ביקור רשמי בישראל. במהלך הביקור הדגיש השר כי "אירלנד היא ידידה של ישראל. יש לנו ממשלה באירלנד ששואפת להעמקת הקשרים. אבל יש לנו גם ממשלה באירלנד שמחויבת לתהליך השלום".[19]
ב-26 בנובמבר2023, בתגובה לשחרור החטופה אמילי הנד בת ה-9 שנחטפה על ידי ארגון הטרור חמאס, בחר ראש ממשלת אירלנד לפרסם ציוץ ברשת החברתית X בנוסח הבא: ”ילדה תמימה שאבדה – נמצאה וחזרה”. בתגובה, שר החוץ של ישראל, אלי כהן, זימן את שגרירת אירלנד בישראל לשיחת נזיפה.
בפברואר 2024, כמחאה על המלחמה בעזה, סירבו נבחרת כדורסל הנשים של אירלנד סירבו ללחוץ יד לשחקניות נבחרת כדורסל הנשים הישראלית. שמונה חודשים אחרי התקרית, נבחרת אירלנד קיבלה אזהרה רשמית מפיב"א אירופה על התנהגות לא הולמת.[28]
ב-22 בספטמבר 2024, נשיא אירלנד, מייקל היגינס, האשים את שגרירות ישראל בהדלפת מכתב שבו שלח ברכת שלום לנשיא איראן החדש, מסעוד פזשכיאן. המכתב, שהודלף ברשת, הדגיש את חשיבות השלום במזרח התיכון ואת הדיפלומטיה, וישראל ביקרה אותו על כך שהוא מעביר "מסר שגוי" לעם האיראני. בהתייחסות להדלפה, היגינס שאל מדוע לא נשאלו שאלות לגבי מקור הביקורת והשיטה בה הופץ המכתב, והדגיש שהשגרירות הישראלית הייתה אחראית לכך. מאוחר יותר, התגלה שהמכתב פורסם על ידי שגרירות איראן באירלנד.[31][32]
באוקטובר 2024, בעקבות התמרון הקרקעי בלבנון, צה"ל דרש מכוחות יוניפל בדרום לבנון לזוז חמישה קילומטרים מהקו הכחול כדי לא להפריע לפעולות הצבא נגד חזבאללה, אך כוחות אירים סירבו להתפנות, מה שיצר משבר בין המדינות.[33]
בדצמבר 2024 הורה שר החוץ גדעון סער על סגירת שגרירות ישראל בדבלין, בעקבות המדיניות האנטי-ישראלית של ממשלת אירלנד.[34]
.jpg)
