תלמידיו מספרים כי עוד בהיותו ילד צעיר נהג להקדיש זמן רב להיטהרות גופנית. התנהגות זו אפיינה אותו גם בהמשך חייו, ובפסיקתו ניכרת החמרה בדיני טהרה.[4] בעיתון "מחזיקי הדת" נכתב על דרשת בר המצווה שלו, שעסקה בסוגיית "המוצא תפילין" במסכת שבת:[5] "והבן יקיר דרש דרוש יקר ונחמד בפלפול ארוך מה שחידוש בעצמו... אמר מלה במלה בלי כל פחד כזקן ורגיל."[6] עוד בטרם חתונתו קיבל כתבי סמיכה משמונה רבנים, בהם הרב משה גרינוולד.[5][7]
אביו נפטר בכ"ט בשבט תרס"ד (15 בפברואר 1904). ימים ספורים לפני כן נשא טייטלבוים את חוה, בתו של רבי אברהם חיים הורוביץ, הרבי מפלאנטש. אבי הכלה הסכים לקיים את החתונה בסיגט[8]בשל מחלתו הקשה של מחותנו.[9] לזוג נולדו שלוש בנות, שכולן נפטרו בחיי אביהן וללא צאצאים. הבכורה, אסתר, נפטרה בצעירותה בי"א באלול תרפ"א (14 בספטמבר 1921). רחל, שנישאה לבן דודה רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט, נפטרה בא' בניסן תרצ"א (19 במרץ 1931). חיה רייזל, שהתחתנה עם בן דודה הרב חנניה יום טוב ליפא מאייר-טייטלבוים מסעמיהאלי-סאסוב, נפטרה בי"ד בחשוון תשי"ד (23 באוקטובר 1953).[10]
אחיו הבכור, הרב חיים צבי טייטלבוים, ירש את אביהם בתפקידו המשולש: אדמו"ר, רבה של סיגט וראש הישיבה בה. מעט מחסידי סיגט העדיפו את יואל.[11] הוא עבר לבית חותנו בעיר ראדומישל ויילקי בגליציה, שם היה סמוך על שולחנו ("קעסט") במשך למעלה משנה.[12] בח' באלול תרס"ה (8 בספטמבר 1905) עבר לגור בעיר סאטמר,[13] שבה הקימו חסידיו בית-מדרש עבורו למרות גילו הצעיר.[14] יחסיו עם האדמו"ר המכהן בעיר, הרב ישכר דב (בערצי) לייפר, בנו של הרב מרדכי לייפר, היו מתוחים.[15] העיתונאי דוד שן, שחקר את חצר סיגט עוד בשנות ה-30, סיפר כי התקבץ סביבו בהדרגה קהל תומכים מקומי קטן בנוסף לאוהדיו הוותיקים. כבר אז החל להתייחס לעצמו כ"רבי מסאטמר".[16] לאחר שראשי הקהל לא שעו למחאותיו בנוגע למקווה נשים שהיה סמוך מדי לטעמו למקווה גברים הוא עודד את תומכיו להרוס את המבנה בשעת לילה. אירוע זה סייע לכך שיצא לו שם של קנאי.[17]
רבנות
בשנת תרע"א מונה הרב טייטלבוים לרבה של אורשיווא, למורת רוחם של קהילת בילקה שהתנגדה למינויו של הרב טייטלבוים. הניסיון למנוע את הכתרתו לרבנות באמצעות התערבות הלשכה האורתודוקסית המרכזית נכשל, והרב טייטלבוים מונה באופן רשמי כרבה של אירשבה[18]. הוא עבר להתגורר בה בימי ספירת העומר של אותה שנה.[19] בראשית מלחמת העולם הראשונה חזר לסאטמר וניהל בה בית מדרש.[20] כרב צעיר, המשיך הרב טייטלבוים לנקוט בעמדות הנוקשות של אביו וסבו. ב-1920 היה בין המשתתפים בכינוס רבנים באוראדיה בו הוכרז על איסור כל מגע עם הציונים או עם המזרחי. בקיץ 1922 השתתף במועצה דומה בצ'ופ, בראשות האדמו"ר חיים אלעזר שפירא ממונקאטש, שהוציאה קריאה נגד אגודת ישראל.[21]
לאחר מות רבה של סאטמר, הרב יהודה גרינוולד, ב-9 במרץ 1920, עלה שמו של הרב טייטלבוים כמועמד להחליפו. הוא נתקל מיד בהתנגדות רחבה: הלא-חסידים ("אשכנזים"), שהיו רוב בעיר, הציונים והציבור המודרני סירבו לקבלו, כמו גם רבים מהחסידים. לבסוף נבחר הרב אליעזר דוד גרינוולד לתפקיד. ב-1922, לאחר היעדרות של כשמונה שנים, חזר הרב טייטלבוים לקהילתו באירשבה.[22] באותה שנה הוביל את הפרישה של חסידי סיגט בקלויזנבורג מהקהל האורתודוקסי המקומי, שרבו, הרב משה שמואל גלזנר, אהד את הציונות. המתפלגים הקימו קהילת סטטוס קוו, "עדת הספרדים קלויזנבורג", ותוך זמן קצר התמנה הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם לעמוד בראשה.[23] בד' בניסן תרפ"ה (29 במרץ 1925) מונה הרב טייטלבוים לאב"ד קרולי במקומו של הרב שאול בראך.[24] הוא עבר להתגורר בה באדר תרפ"ו.[25] בימיו האחרונים באירשבה, בחודשים שאחרי הבחירות לפרלמנט הצ'כוסלובקי, הוביל עם הרב יוסף צבי דושינסקי את התנגדות רבני רותניה הקרפטית לניסיונו של האדמו"ר ממונקאטש להקים לשכה אורתודוקסית עצמאית בחבל, מחוץ לשליטת הארגון המקביל בברטיסלאבה.[26]
אחיו הבכור, הרב חיים צבי, מת מדימום תוך-גולגולתי בו' בשבט תרפ"ו (21 בינואר 1926). מנהיגי הקהל הציעו למנות תחתיו את הרב יואל, אך האלמנה התנגדה לכך ודרשה שיקותיאל יהודה, בנו בן הארבע-עשרה, יירש אותו לפי הנוהג;[27] הרב יקותיאל יהודה גרוס, אב"ד ברבשט, הובא על מנת לשמש כחונכו וכרבה של סיגט בפועל.[28] למעשה, ירש רבי יואל את האדמו"רות, וחסידי סיגט החלו להישמע לו. בשנת תר"ץ, עם נישואיו לרחל, בתו של רבי יואל (שנפטרה כשנה לאחר מכן) החל יקותיאל הצעיר בן ה-18 לשמש כאב"ד ואף יצר מעגל חסידים משל עצמו, אך השפעתו כאדמו"ר לא חרגה מגבולות עירו. למעט בתואר, הנהגת חסידות סיגט עברה לידיו של דודו.[29]
בא' בסיון תרפ"ח (20 במאי 1928) נפטר הרב גרינוולד מסאטמר, והרב טייטלבוים היה שוב אחד המועמדים לרשתו. ההתמודדות על המשרה הפכה, כדברי דוד שן, ל"מאבק... שמשך למעלה משש שנים הסעיר את הציבור היהודי...; באמצעים אכזריים ביותר, מבלי להירתע מקרבן כספי כלשהו, ומכל פגיעה קטלנית והרסנית בגוף וברכוש של יריבים, נמשכה מלחמה זו."[30] ב-11 ביוני 1928 אושר מינויו של הרב טייטלבוים בהצבעה במועצה מיוחדת שכונסה על ידי ועד הקהילה האורתודוקסית: 19 תמכו, 5 התנגדו ו-2 נמנעו. אל מול טענות המתנגדים ולאחר מחלוקת ארוכה הוחלט לקיים בחירות בקרב כלל חברי הקהילה. ב-9 באוגוסט הצביעו 437 בעד הרב טייטלבוים ו-331 נגד. המתנגדים הוסיפו למחות, וב-27 בספטמבר 1928 נערכה הצבעה שלישית, בה זכה לרוב של 779 בעד ואחד נגד.[31] נשיא הוועד, חיים פריינד וחברים אחרים קידמו את המועמד. המתנגדים לרב העלו טענות רבות כנגד כשרות ההליך בכל אחד מסבבי הבחירות. הם התלוננו על זיופים נרחבים ועל כך שפריינד ואנשיו דאגו להטות את פנקס הבוחרים באופן שייטיב את סיכוייו, באמצעות שלילת והענקת זכות הצבעה באמתלות שונות. שני הצדדים הזעיקו לעזרתם רבנים, תבעו זה את זה לדין תורה והתלוננו בפני הרשויות האזרחיות. שני המחנות אף פרסמו קונטרסים שבהם פירטו את השתלשלות העניינים לפי גרסתם: התומכים הוציאו את הספר "מלחמת מצווה החדש"[32] והמתנגדים חיברו את "שפת אמת".[33][34]
לאחר הסבב השלישי המשיכו רבים להאשים את ראשי הקהל בזיוף וסירבו לקבל את הרב טייטלבוים. ב-10 בדצמבר 1929 פרשו התומכים בו מהקהילה והקימו קהילה משלהם כדי שישמש בה כאב"ד. החשש מאובדן הכנסות מדמי חבר הניע את המתנגדים למשא ומתן. ב-11 בפברואר 1930 נחתם הסכם פשרה והרב הוזמן לעיר. עם זאת, הוא נמנע מלעבור אליה בטרם הובטחה לו תמיכה מספקת במועצת הקהילה, ונותר בקרולי.[31][35] רק ב-1934 צברו תומכיו בסאטמר די כוח לטעמו,[24] והוא התיישב בעיר ב-27 בפברואר אותה שנה (י"ב באדר תרצ"ד).[31] הישיבה שבראשה עמד הייתה הגדולה ביותר בסאטמר, עם 334 תלמידים.[36] בחירתו לרבנות לא סיימה את העימות: יריביו בעיר האשימו את חסידיו של הרב טייטלבוים בהפעלת אלימות רבה כנגד מתנגדיהם, ואף ברציחתם.[37] עם עזיבתו את קרולי הוא ייעד את הרב שמואל גראס לכהן תחתיו, אולם הרב אברהם אביש הורוביץ זכה בתפקיד לבסוף. בין שני הרבנים התחולל עימות ממושך, שגרר אליו את הרב מסאטמר, שהסתייע על ידי הרב שאול בראך, מחד ואת האדמו"רים מספינקא (חמיו של הורוביץ), ויז'ניץ ומונקאטש, שתמכו באחרון, מאידך.[38]
באוגוסט 1932 ביקר הרב טייטלבוים בירושלים לצורך חנוכת בית תמחוי שהוקם לזכר בתו הבכורה.[39] לאחר פטירתו של הרב יוסף חיים זוננפלד ביקשה סיעה באגודת ישראל בירושלים למנותו לרב של ועד העיר האשכנזי, אולם הזרם המרכזי במפלגה העדיף את הרב יוסף צבי דושינסקי שנבחר לתפקיד.[40]
בה' בשבט תרצ"ו (29 בינואר 1936) הוא התאלמן מאשתו הראשונה, חוה.[10] בי"ג אלול תרצ"ז (20 באוגוסט 1937) נישא בשנית לרבנית אלטא פייגא, בתו של רבי אביגדור שפירא מצ'נסטוכוב, שגילה היה מחצית מגילו. לא נולדו להם ילדים.[41] ב-1939 תיאר אותו כתב "הצופה" שביקר באזור כ"אדמו"ר ידוע... השפעתו פרושה על פני כל רוסיה הקארפאטית המשתייכת לרומניה. בכל המחוז הוא ממנה רבנים, שוחטים וגבאים."[42]
מלחמת העולם השנייה
הרב התנגד לשיתוף פעולה עם אגודת ישראל בגיוס כספים ובארגון ההצלה של חרדים במלחמה, ואף מאוגוסט 1940 שחזרו סאטמר ומרבית טרנסילבניה לשליטת ההונגרים בעקבות תכתיב וינה, סירב לכל שינוי בחרם כנגד אגודת ישראל.[43]
ב-1940 בשנים הראשונות של המלחמה, הגיעו פליטים יהודים רבים מארצות הכיבוש הנאצי להונגריה, והאדמו"ר מסאטמר נטל חלק פעיל בסיוע להם. בין השאר הורה על שיכון פליטים בישיבתו וקליטתם בקהילה, ואף העמיד צוות שעסק בהשגת מסמכים מזויפים עבורם.[44]
הוא היה מעודכן בחורבן הקהילות בפולין, בשל תפקידו בראשות הלשכה המרכזית של הקהילות האורתודוקסיות בטרנסילבניה וקשריו במסדרונות השלטון. למרות זאת, הוא לא קרא לחסידיו להגר אל ארץ ישראל או מדינות אחרות, אלא התריע על הפגיעה הרוחנית החמורה הצפויה להם שמה. רבים מחסידיו נותרו באירופה וניספו.[45]
במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, וב־3 במאי הוקם גטו בסאטמר. הרב טייטלבוים הוסתר על ידי חסידיו בבונקר. עוד באותו היום, העביר קצין הונגרי תמורת תשלום, אותו ואת אשתו ומלווים נוספים (בהם ידידו האדמו"ר מביקסאד ר' אליעזר פיש) לקלויזנבורג באמבולנס, כדי שיבריחו שם את הגבול לרומניה. הנוסעים יצאו מהרכב סמוך לעיר בשעת לילה ונעצרו על ידי הז'נדרמריה המקומית והושמו בגטו המקומי.[46]
במהלך המלחמה הוא ניסה להימלט מספר פעמים מפני הסכנה, אך לא הצליח מפני שהיה צריך להסכים לתנאים שהציבו המוסדות הציוניים, כגון: להיכלל ברשימת רבנים ציונים או בהכרת סמכות ההסתדרות הציונית והתנערות מפעילות אנטי-ציונית בארץ ישראל. מאידך, ביתו וחתנו אישרו את הסתייגותם מעמדותיו, וקיבלו סרטיפיקט.
קבוצת חסידים מאורדיה שלחה אליו רכב להצלתו כדי שיעברו איתו את הגבול, אך הוא סירב והקבוצה נשארה, וכך נחרץ גורלה של הקבוצה להשמדה. הוצע לו לנסוע ברכבת תוך כדי שימוש בתעודות מזויפות ובבגדי גויים כי היה אסור ליהודים לנסוע בדרכים בין-עירוניות, אך הוא סירב להתחזות לגוי ולגלח את זקנו. רק כאשר החריף מצבם של יהודי הונגריה, הסכים לשתף פעולה עם אגודת ישראל, אך רק עם אחדים מהעסקנים.[47]
הברון פנחס (פיליפ) פון פרוידיגר, ראש הקהל האורתודוקסי בבודפשט, בחר כשמונים רבנים ונכבדים אחרים להצלה ברכבת קסטנר ושילם תמורת הכללתם ברשימת היוצאים, האדמו"ר מסאטמר היה ביניהם.[48] ב-10 ביוני 1944 הגיעו הרב, אשתו ומלוויו לגטו בודפשט ברכבת מיוחדת, עם שאר יהודי קלויזנבורג שנשמר להם מקום בקרונות. הרכבת יצאה ב-30 ביוני אך עוכבה במחנה ברגן-בלזן ב-9 ביולי.[49] הנוסעים הוחזקו במתחם מיוחד במחנה מספר חודשים, בעוד קסטנר נושא ונותן על שחרורם. סופקו להם מזון ותנאי מחיה סבירים. מלוויו של האדמו"ר הביאו עמם מלאי של מזון כשר ואשתו דאגה לבשל לו. כשראשי הקבוצה הורו לבעלי הזקנים להתגלח מחשש שהשומרים יתעללו בהם, הותר לו לכרוך צעיף סביב פניו כאילו הוא סובל מכאב שיניים, וכך הסתיר את זקנו.[50]
בני הזוג שטרנבוך ממונטרה, נציגי ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארצות הברית, העמידו את שחרורו בראש סדר העדיפויות שלהם. באוגוסט שוחררו 318 מאסירי הרכבת. האדמו"ר נמנה עם היתר, שלהם הותר לעזוב את המחנה ב-4 בדצמבר.[51] בלילה שבין 7 ל-8 בדצמבר 1944 (ליל כ"ב בכסלו ה'תש"ה) הגיעה הרכבת שהובילה אותם לפאתי קרויצלינגן שבשווייץ הנייטרלית.[52] חסידי סאטמר חוגגים מדי שנה את כ"א בכסלו כ"יום ההצלה" של האדמו"ר. בשנים לאחר מכן, הוא ספג ביקורת על כך שמלבד שנטש את חסידיו לפני מותם, גם הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. אסתר פרבשטין כתבה כי "אמירה זו מעניינת ואולי אף פיקנטית" אך מתעלמת מן ההקשר ההיסטורי, שכן כל הזרמים ביהדות הונגריה שותפו בקביעת רשימת הנוסעים.[53] עוד בטרם הגיעו לשווייץ נשכרה עבורו חוילה בז'נבה על ידי המזכיר הראשון בקונסוליית אל סלוודור בעיר, היהודי ג'ורג' מנטלו. הלה דאג לסדר לו אשרת כניסה ולהוציאו מההסגר בקו.[54]
במהלך שנות השואה ואחריה, רבים הביעו אכזבה וביקורת על תפקודו והחלטותיו, ואחרים פרסמו את הדברים בראש חוצות. הוא נמנע מלהכיר תודה לאישים ולמוסדות שעזרו לו בהצלתו האישית, בגלל השתייכותם לתנועת המזרחי ואגודת ישראל, ואף תקף את מוסדות אלו בשפה בוטה כי האמין שאסור לשבח את פעילות ההצלה עם מוסדות ציונים, כשם שאין לשבח גרמנים על שהצילו יהודים תמורת שוחד.[55]
באמצע אוגוסט 1945 יצא רבי יואל טייטלבוים יחד עם כמה מאות מניצולי רכבת קסטנר לנמל טאראנטו, בדרכם לארץ ישראל. ב-30 באוגוסט, עלו על האונייה "ויל ד'אורן",[56] שהגיעה לחיפה ב-2 בספטמבר.[57] אחרי כשנה בארץ יצא למסע גיוס תרומות בארצות הברית והגיע לנמל ניו יורק בראש השנה תש"ז (26 או 27 בספטמבר 1946).[58] אף על פי שבתחילה תכנן את שהייתו כזמנית, רבנים מקומיים הפעילו עליו לחץ כבד להישאר ולהנהיג את הציבור באמריקה. לבסוף נותר שם. הוא לווה בידי כ-70 חסידים שהתיישבו עמו ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין, שם כונן מחדש את חצרו; קבוצה זו הייתה הגרעין המייסד של 'קהל יטב לב דסאטמאר' (Congregation Yetev Lev D'Satmar),[59] שנוסד בחול המועד פסח תש"ח והתאגד באותה שנה כמלכ"ר דת. בתקנון שהתקבל בניסן תשי"ב נקבע כי הרב טייטלבוים הוא בעל הסמכות הדתית העליונה על כל חברי הקהילה.[60]
בשנת 1951 נבחר לכהן בתפקיד הסמלי של נשיא העדה החרדית בירושלים,[61] אף כי התגורר בחוץ לארץ, תוך סיכום שיבקר בארץ ישראל אחת לשלוש שנים. הוא לא מימש את ההסכם במלואו אך ביקר בישראל ארבע פעמים, בשנת תשי"ב (1952),[62]תשט"ו (1955),[63]תשי"ט (1959)[64] ותשכ"ה (1965).[65] לאחר פטירת הרב זליג ראובן בנגיס ב-1953, מונה הרב טייטלבוים גם לגאב"ד. בתקופה זו הנהיגו את "העדה" בפועל הראב"דים שלה. ב-1955 הקים הרב טייטלבוים את התאחדות הרבנים בארצות הברית ובקנדה, שגם בראשה עמד.
בערב שבת פרשת שקלים תשכ"ח (23 בפברואר 1968) לקה בשבץ שהותיר אותו משותק חלקית ולקוי בתפקודו. לאחר מכן מיעט להופיע בציבור. אשתו אלטא פייגא נעשתה לכוח העיקרי מאחורי הקלעים בחסידות, כשהיא מסתייעת בגבאי הראשי אפרים יוסף דב אשכנזי. לצדם עמדו גם הגבאי עזריאל גליק והרב נתן יוסף מייזלס, שמילא את מקום האדמו"ר כראש הישיבה ומונה לדוברו הרשמי. הרבנית ושלושת עוזריה ניהלו למעשה את הקהילה עד לפטירתו.[66] סאטמר המשיכה להתרחב, ולאחר מספר ניסיונות כושלים הוקם לחבריה שיכון נפרד בשם קריית יואל במונרו ב-1974. השכונה קיבלה מעמד של עיירה עצמאית ב-1977. כעבור כשנתיים, מספר שבועות לפני פטירתו, הושלמה שם בניית בית מפואר עבורו, אך הוא לא התגורר בו מעולם.[67]
כרוז נגד השתתפות בבחירות לכנסת השלישית ב-1955, בחתימת האדמו"ר מסאטמר וחברי בד"ץ העדה החרדית.
הרב טייטלבוים היה מן החריפים שבמתנגדי הציונות והציונות הדתית, ונהג תמיד להתפלל לביטולה של מדינת ישראל. ראה בציונים את מקור כל הרעות שקרו לעם היהודי במאה האחרונה. הוא טען שהשואה באה כעונש משמים על הרצון לכונן שלטון יהודי. לדבריו מעשה זה הוא איסור חמור הסותר את שלוש השבועות שהשביע האל את עם ישראל.
את נימוקיו להתנגדותו לציונות ומדינת ישראל פרש בספרו "ויואל משה", שיצא לאור בשנת תש"ך (1959). בספרו זה הוא גם קובע כי אסור לדבר בעברית המודרנית, שאותה הגדיר כשפה שבדו רשעים מלבם. לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הוא חיבר את הספר "על הגאולה ועל התמורה", כדי להרחיק את הציבור מהזדהות עם המדינה.
אחרי מלחמת ששת הימים, כשנטורי קרתא שיתפו פעולה עם ערבים, אמר שאינם "נטורי קרתא" אלא "מחריבי קרתא"[70] לאחר מספר שנים הורחקו מהקהילה חברים שהשתתפו בהפגנה יחד עם אנשי פת"ח.[71]
התנגדותו לציונות הביאה אותו להתקפות אישיות חריפות גם על רבנים שתמכו בתנועה הציונית, כך כתב על הרב אברהם יצחק הכהן קוק:
איש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה דרך קשתו כאויב להפר ברית עולם, הנקוב בשם אברהם יצחק קוק, הוא הגבר אשר הרחיב גבול הטומאה ר"ל, היא העדה הרעה המכנים עצמם בשם ציונים, אשר הן המה בעתים הללו האבני נגף לבית ישראל ומחריבים ארה"ק וכל הארצות בכלל, האומרים ערו ערו עד היסוד בה הוא קיום תוה"ק והאמונה המסורה לנו, שהוא היסוד לקיום כל ישראל בכלל ובפרט, ומבלעדי זאת הוסיף פשעים על פשעים, להדפיס בספריו הטמאים, גלויים וידועים, דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, את ה' הוא מגדף ביד רמה, אשר לא נראה ולא נשמע כזאת מימים ימימה... (שו"ת דברי יואל חו"מ סי' קל"א - קל"ב)
גישתו הבלתי מתפשרת בנושא הציונות וגורמים נוספים הביאו למתיחות בינו לרבנים ואדמו"רים אחרים, במיוחד כאלו שהתנגדו גם הם לציונות, כאשר סאטמר ציפו מהם לאסור כדעתם דברים כמו הבחירות וכדומה, על כן היו לסאטמר מתיחויות לעיתים אף לזמן רב עם חסידויות כמו קלויזנבורג וחב"ד.
האנתרופולוג ג'רום ר. מינץ מאוניברסיטת אינדיאנה ציין כי היה שכלתן יחסית ועודד ספקנות ויושרה; הוא התגאה כי בעוד ש"חסידים בחצרות אחרות שיראו את רבם אוכל בשר חזיר יְתרצו כי זה היה בעצם בשר אַיִל, החסידים שלי יצעקו עליי 'שייגעץ'!". כמו כן, נטה לזלזל בסיפורי מופתים. סגפנותו, תרומותיו הגדולות לצדקה והכריזמה שניחן בה הביאו להערצה כלפיו בקרב חסידיו.[72]
שיטתו ההלכתית
האדמו"ר מסאטמר ראה את עצמו כממשיך דרכו של הדברי חיים מצאנז. הוא החמיר בעקבותיו בנושאי מקוואות. במבוא לשו"ת 'דברי יואל', ציין מזכירו אפרים אשכנזי ספר זה כראש וראשון לעמודי ההוראה שעליהם נסמך. בנוסף נקב גם בשמותיהם של החת"ם סופר, המהר"ם שיק והנודע ביהודה.[73] בעניין של שינוי נוסח תפילה מאשכנז לספרד פסק כמו הדברי חיים, שאפשר לעבור להתפלל בנוסח ספרד, בניגוד לחת"ם סופר.[74] כממשיך מסורת האגף הקנאי ביהדות הונגריה, שהתגבש סביב הקרע עם הנאולוגים ב-1871, הקפיד שלא לאפשר שום שינוי באורחות בית-הכנסת וסדרי החינוך, גם שינויים שאינם סותרים את המקורות ההלכתיים המקובלים. צבי יהונתן קפלן הצביע על עבודתו המרכזית של טייטלבוים, 'ויואל משה', כהמשך ישיר לכך: הוא ביסס איסור גורף על הטקסט המדרשי של שלוש השבועות.[75] הוא נודע בהתנגדותו העזה לחידושים כמעט מעצם היותם, שלל מכונות אוטומטיות לבדיקת כתיבת סת"ם, יצא נגד מעליות שבת וסירב אפילו לראות מכונה לבדיקת והגהת סת"ם. את גישתו סיכם במילים: ”הוא בכלל מה שהשריש לנו מרן החת"ם סופר – חדש אסור מן התורה, וכמה אלפים שנה נבדקו הסת"ם על ידי אדם ולמה נבקש חדשות.”[76]
בין היתר, האדמו"ר היה שרוי במאבקים עם רבי משה פיינשטיין, שלשתיים מתשובותיו התנגד במיוחד: היתר להפריה מלאכותית והיתר לבנות מחיצה בעזרת הנשים באופן המאפשר לראות אותן.
בהלכות שמיטה הוא סבר לאסור גם תוצרת חקלאית של נוכרים שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שבעלי השדות כפופים לשלטון יהודי ולכן יש לפי דעתו להחשיב את קרקעותיהם כקרקע בבעלות יהודית שדיני שמיטה חלים עליה. עם זאת ביטל את דעתו בעניין זה בפני דעת פוסקים אחרים ולא הורה בציבור על איסור בפירות נוכרים. הוא עצמו נמנע בשהותו בישראל בשנת שמיטה, מלאכול פירות נוכרים וגם נמנע מלשתות חלב של פרות שאכלו תוצרת שביעית.[77]
אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ח, בני ברק, תשמ"ט, עמ' רנג-רעד
מנחם קרן-קרץ, ר' יואל טייטלבוים - הרבי מסטמר (1979-1887): ביוגרפיה, עבודת דוקטור, תל אביב, תשע"ג 2013
מנחם קרן-קרץ, הקנאי – הרבי מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, מרכז זלמן שזר, 2020.[78]
אביר הרועים, על יחסיו עם רבני ואדמו"רי ארצות הברית, מכון "מושיען של ישראל", תשע"ד
נפלאות מהרי"ט, עובדות וסיפורים [אודות]... מהר"י ט"ב זצוק"ל. ביידיש. יצא לאור על ידי "תלמידים פון כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל", קריית יואל ה'תשמ"ב
על הגותו
יצחק קראוס, שלוש השבועות כיסוד למשנתו האנטי-ציונית של ר' יואל טייטלבוים, בולטימור, 1990
דוד סורוצקין, "בנין ארץ של מטה וחורבן ארץ של מעלה: הרבי מסטמר והאסכולה האורתודוקסית הרדיקאלית", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004
יצחק קראוס, "יהדות וציונות – שניים שלא ילכו יחדיו, משנתו הרדיקלית של ר' יואל טייטלבוים – האדמו"ר מסאטמר", בתוך: יוסף גורני ושלום רצבי (עורכים), הציונות: מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל, גיליון כב, אוניברסיטת תל אביב, 2000, עמ' 30–67
עודד שכטר, לשונם הטמא שקראוהו עברית, כתב העת "מטעם", חוברת 2, אפריל 2005
חנוך בן פזי, "על האנטי-אוניברסליות של "הרעיון הציוני" – נקודת המבט הסאטמרית של הרב יואל טייטלבוים", החינוך וסביבו כ"ט (2007), עמ' 291–304
^מנחם קרן-קרץ, החיים התרבותיים במחוז מרמורש (הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה): ספרות, עיתונות והגות בין השנים 1874-1944, עבודת דוקטור, בר-אילן 2008, עמ' 56.
^כהן, עמ' 72; יהודה שוורץ, חסידות טרנסילבניה בישראל, יד לקהילות טרנסילבניה, 1982, (להלן: שוורץ) עמ' 10.
_and_his_wife,_Rebbetzin_Alte_Feiga_Teitelbaum_(L)_in_Kiryas_Joel_Cemetery.jpg)
