מאמר "יהדות השרירים" במוזיאון מכבי בכפר המכביהכרזת פרסום למרוץ הלפיד של תנועת מכבי הצעיר, 1949
יהדות השרירים (בגרמנית: Muskeljudentum) היא מושג שטבע מקס נורדאו בנאומו בקונגרס הציוני השני שהתקיים בבזל ב-28 באוגוסט1898. בנאומו דיבר נורדאו על הצורך בעיצובו של יהודי מסוג חדש, בעל עוצמה נפשית וגופנית, שבכוחו להגשים את יעדי הציונות. מקבילתו הנוצרית והמוקדמת יותר של המושג היא "נצרות השרירים" (אנ') – תנועה זו צמחה באמצע המאה ה־19 ודגלה בנצרות "בריאה וגברית" ובמודל של צעירים נוצרים המפתחים אופי חזק בשַלבם לימודים ופעילות גופנית.
המושג מתייחס לטיפוח של תכונות נפשיות וגופניות, כגון חוזק וחוסן גופני, זריזות ומשמעת, הנחוצות לתחייתו הלאומית של העם. תכונותיו של יהודי השרירים הם הפכו הגמור, האנטיתיזה, של היהודי הגלותי, במיוחד במזרח אירופה, כפי שהוצג בספרות האנטישמית ובספרות תנועת ההשכלה. כמו כן, יהודי השרירים הוא הפכו של היהודי הרבני או המשכיל, איש הרוח והאינטלקטואל; אשר הוצג כמי שעסוק כל ימיו ברכינה על ספרים ובעיסוק בנושאים אזוטריים, ולכן כוחו דל ושריריו חלשים.
המאמר של נורדאו
נורדאו פרסם את קריאתו לפיתוח יהדות השרירים ביוני 1900, במאמרו בגיליון השני של כתב העת Die Jüdische Turnzeitung.[1][2] הוא טען בעד המיתוס של בר כוכבא כ"התגלמות ההיסטורית האחרונה של יהדות למודת קרב ואוחזת בנשק", וכינה אותו "גיבור שסירב לדעת תבוסה". יהודי השרירים, הם בין השאר לוחמים ללא חת. נורדאו סבר כי היהודים בזמנו עדיין לא הגיעו לרצוי מבחינה גופנית; אך נמצאו במצב טוב יותר מבני הדורות הקודמים, לפחות מבחינה מנטלית (גם משום שהיהודים שעסקו בפעילות גופנית בעירום מלא כמקובל באגודות ספורט באותה תקופה, לא ניסו להסתיר את עובדת היותם יהודים, ואת העובדה שעברו ברית מילה).
בשנת 1902 כתב נורדאו פרק שני ל"יהדות השרירים", בשם "מהי חשיבותה של ההתעמלות בשבילנו, היהודים?".[3]
גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנחנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על שרירים חזקים. בגבורת הבשר תאיר הנשמה הנחלשת, תחיית המתים בגויות.
התעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוקי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל. 'ויעש דוד שם' (שמו"ב ח, יג). 'ודוד עושה משפט וצדקה לכל עמו' (שמו"ב ח, טו). 'ויואב בן צרויה על הצבא' (שמו"ב ח, טז). 'ולא נענש אבנר אלא מפני שעשה דמן של נערים שחוק' (ירושלמי, פאה א, א). אבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעלייתה על ידי שירות ותשבחות שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים.
— שמונה קבצים א תשט"ז
מסופר[5] כי בזמן ביקור הרב אברהם מרדכי אלתר בארץ ישראל, הוא שאל את הרב קוק על פסיקתו זו, ובתגובה הרב קוק הראה לו מקור לפסיקתו מכתבי הרמב"ם:
יש דברים רבים שהם הכרחיים או תועלתם גדולה אצל אנשים ואצל אחרים לא יצטרכו כלל - כהתעמלות הגוף כפי התחלף מיניו אשר הוא הכרחי להתמיד הבריאות על מה שצריך - אצל מי שידע חכמת הרפואות; וככתיבה שתועלתה גדולה אצל אנשי החכמה. כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות כשחוק בכדור או התאבקות או משיכת הידים או עצירת הנשימה; או פעולות יכון בהם הכתיבה כעשית הקולמוס ועשית הניר - יהיה אצל אנשים סכלים פעולת שחוק ואצל החכמים אינו פעולת שחוק.
