חדר האוכל של קיבוץ גניגר נחנך ב-1929 (7 שנים לאחר הקמת הקיבוץ ב-1922) והיה חדר האוכל הראשון בתנועה הקיבוצית. הקמת המבנה מומנה על ידי ההנהלה הציונית[1] והמבנה תוכנן על ידי האדריכלים ריכרד קאופמן ולוטה כהן. לאור התקציב המצומצם כלל המבנה רק אולם אכילה ומטבח והורחב בשלבים יותר מאוחרים[2].
בשנת 1958 הוקם חדר אוכל חדש[3] והמבנה ההיסטורי ננטש. בהמשך אוכלס חלק מהמבנה על ידי הספרייה וחלק אחר משמש כגלריית אמנים.
על המבנה
במבנה תוכננו אלמנטים כמו פתחים וחזיתות על פי יחס הזהב. בנוסף התאפיין המבנה באוורור טבעי שצימצם את הצורך למיזוג. גג חדר האוכל כוסה ברעפים בעוד שגג המטבח השטוח נעשה על ידי יציקת בטון. גם הקירות נבנו מבטון מזוין.
חדר האוכל צויד בספסלי עץ (מווינה) ובכלי אוכל מחרסינה. המבנה והחלונות נצבעו בצבעים ססגוניים[4].
בעקבות הצלחת הפרויקט בגניגר, החליטו ראשי המחלקה להתיישבות לאמץ את מודל חדר אוכל זה כמודל אב על מנת ליישמו בקיבוצים אחרים[6] ואכן הוקמו חדרי אוכל דומים גם בקבוצת כנרת ובמזרע. בהמשך נאלצה המחלקה להתיישבות לשנות את המודל על מנת להתאימו לדרישות ביטחוניות[7][8] ולגודל הקיבוץ[9][10].
^סגנון זה של צבעוניות היה חלק מזרם אומנותי שהיה נפוץ בעולם באותה תקופה (במיוחד בגרמניה). בין מובילי הזרם היה ברונו טאוט שהיה חברו של קאופמן לספסל הלימודים
