הפשיטות המונגוליות על ארץ ישראל התרחשו לקראת תום תקופת מסעי הצלב, כהמשך להצלחה הזמנית של פלישות המונגולים לסוריה, בעיקר בשנים 1260 ו-1300. לאחר כל אחת מהפלישות לסוריה הייתה תקופה של כמה חודשים שבמהלכה יזמו כוחות של האימפריה המונגולית, שהשתייכו לשושלת האילח'אנית, מספר פשיטות בשטח ארץ ישראל, והרחיקו דרומה עד עזה.
הפשיטות נערכו על ידי כוחות מונגוליים קטנים יחסית, ונועדו בעיקר למטרות שוד וביזה, ולא לצורך כיבוש ארוך טווח של טריטוריות. נראה כי לא הייתה למונגולים כוונה לשלב את ארץ ישראל באימפריה המונגולית. הפשיטות שלהם לסוריה ולארץ ישראל נמשכו לא יותר ממספר חודשים בכל פעם, ולאחר מכן נהגו המונגולים לסגת אל מעבר לנהר פרת, והכוחות הממלוכים ממצרים חזרו והשתלטו על השטח כמעט ללא התנגדות.[1]
ב-1258 כבשו המונגולים בהנהגת הולגו חאן את מרכז הכוח העיקרי של העולם המוסלמי, העיר בגדאד, ובזאת שמו קץ לשושלת בית עבאס. אחרי בגדאד בא תורה של סוריה שתחת שלטון השושלת האיובית. כוחות מונגוליים, שכללו גם נוצרים ממדינות חסות או ממדינות שנכבשו על ידי המונגולים כדוגמת גאורגיה, ממלכת קיליקיה הארמנית ונסיכות אנטיוכיה, כבשו את העיר חלב, וב-1 במרץ 1260 גם את דמשק,[2][3][4][5] ובכך הביאו קץ גם לשושלת האיובית.
לאחר שהושמדו מרכזי כוח המוסלמיים של דמשק ובגדאד, הפכה קהיר שתחת שלטון הממלוכים למרכז הכוח המוסלמי. ייתכן שהמונגולים היו ממשיכים בהתקדמותם דרך ארץ ישראל לעבר מצרים, אך הם נאלצו לעצור את הפלישה בשל סכסוך פנימי בטורקסטן. הולגו נפרד עם רוב כוחותיו, כשהוא משאיר מאחוריו 10,000 פרשים מונגוליים בסוריה תחת פיקודו של קיטבוקה (אנ') (כיתבוגא), מצביא נוצרי נסטוריאני, על מנת לשלוט בשטחים שנכבשו.[6]
קיטבוקה המשיך במתקפה וכבש את בעלבכ, מבצר נמרוד ועג'לון,[7] ושלח חבורות פשיטה מונגוליות עמוק יותר לתוך ארץ ישראל, שהרחיקו עד אשקלון. את ירושלים, שאך בקושי שוקמה אחרי שננטשה והוחרבה לחלוטין 16 שנים לפני-כן על ידי האימפריה הח'ווארזמית, החריבו וכל תושביה היהודים ברחו או נפלו בחרב. ספרי הקודש הוברחו לשכם. הרמב"ן שהגיע לעיר שבע שנים לאחר המתקפה כתב: "רבה העזובה וגדול השממון וכל המקודש מחברו חרב מחברו, ירושלים חרבה מכל ערי יהודה, וארץ יהודה מן הגליל".[8] חיל מצב מונגולי בן כ-1,000 חיילים הוצב בעזה,[9][10][11] וחיל מצב נוסף הוצב בשכם.[12]
הולגו אף שלח מסר ללואי התשיעי מלך צרפת, באומרו ששחרר את ירושלים עבור הנוצרים. עם זאת, היסטוריונים בני זמננו נוטים להאמין שאף שירושלים הייתה מטרה לפשיטה מונגולית אחת בתקופה זו, היא לא נכבשה.[13][14]
ז'וליאן דה גרנייה (Julian de Grenier), צלבן שהיה נסיך צידון והבופור, שתואר על ידי בני זמנו כחסר אחריות וקל דעת, ניצל את ההזדמנות ב-1260 לפשוט על אזור הבקאע, שזמן קצר לפני כן נכבש על ידי המונגולים, על מנת לבזוז. כששלח מפקד המונגולים קיטבוקה את אחיינו יחד עם כוח קטן על מנת לקבל פיצויים, הם נפלו למארב ונטבחו על ידי ז'וליאן. קיטבוקה הגיב בכוח, פשט על העיר צידון, הרס את חומותיה וטבח בתושביה הנוצרים, אם כי המבצר של העיר החזיק כנראה מעמד.[13][15]
לאחר שנסוגו מסוריה למצרים, ניהלו הממלוכים משא ומתן עם הפרנקים של ממלכת ירושלים שבירתה הייתה אז בעכו. הפרנקים החליטו לאמץ עמדה של נייטרליות פסיבית בין הממלוכים למונגולים, אף על פי שהממלוכים המוסלמים היו באופן מסורתי אויביהם של הצלבנים. נראה כי בתקופה ההיא, לאחר תקרית צידון, האמינו הפרנקים כי המונגולים מהווים איום גדול יותר עליהם מאשר המוסלמים. ההסכם איפשר לכוחות הממלוכים לעבור בשטחים שבשליטת הצלבנים בלא פגע, והם הצליחו לרכז צבא גדול על מנת להתעמת עם שרידי הצבא המונגולי בספטמבר 1260, בקרב עין ג'אלות (מעיין חרוד) שבעמק בית שאן. בקרב השיגו הממלוכים ניצחון מכריע שהיה בעל חשיבות רבה, משום שהיה זה הקרב הראשון שבו הובס הצבא המונגולי באופן מוחץ, והוא היווה, לפיכך, נקודת מפנה בהמשך ההתפשטות המונגולית. לאחר קרב זה, על אף שהמונגולים עתידים היו לנסות ולפלוש שוב לסוריה, הם לא הצליחו בכך עד לשנת 1300, שבה הם החזיקו בטריטוריה כבושה למשך מספר חודשים בלבד.
בשנת 1269 החל הנסיך האנגלי אדוארד (לימים אדוארד הראשון, מלך אנגליה) במסע צלב משל עצמו, מסע הצלב התשיעי,[16] לאחר שהושפע מסיפורי הגבורה על דודו, ריצ'רד לב הארי, ולאחר שהשתתף במסע הצלב השמיני הכושל שארגן לואי התשיעי מלך צרפת לתוניסיה. מספר האבירים ונושאי הכלים שלהם, שליוו את אדוארד במסע הצלב היה קטן;[17][18][19] כ-230 איש, מתוך כוח שכלל קרוב לאלף לוחמים בסך הכל, שהובלו בשייטת של 13 ספינות.[18][19] רבים מחברי חיל המשלוח של אדוארד היו חברים וקרובי משפחה כולל אשתו, אלאונורה מקסטיליה, אחיו, אדמונד, ובן דודו הנרי מאלמיין (Henry of Almain).
כשהגיע אדוארד לעכו ב-9 במאי 1271 שלח מיד משלחת לשליט המונגולי אבאקה.[20] התוכנית של אדוארד הייתה להיעזר במונגולים על מנת לתקוף את השליט המוסלמי ביברס.[21] בראש המשלחת עמדו רג'ינלד ראסל, גודפרי ולס וג'ון פרקר.[22][23] אבאקה נענה בחיוב לבקשה של אדוארד במכתב שתאריכו 4 בספטמבר 1271. ההיסטוריונים רונסימן וגרוסה (Runciman and Grousset) מצטטים מתוך הכרוניקה הימי-ביניימית הכתובה צרפתית Estoire d'Eracles ("ההיסטוריה של הרקליוס"), שהיא המשך הכרוניקה הלטינית מן המאה ה-12 מאת ההיסטוריון ויליאם מצור:
שליחיו של סר אדוארד והנוצרים שנשלחו לטרטרים לבקש עזרה חזרו לעכו, והם הצליחו כל כך עד שהם הביאו את הטרטרים איתם, ופשטו על אדמות אנטיוכיה, חלב, חמן, וחומס ועד קיסריה. והם הרגו את כל הסרצנים שהם מצאו. — [24][25][26] Estoire d'Eracles, p. 461
שליחיו של סר אדוארד והנוצרים שנשלחו לטרטרים לבקש עזרה חזרו לעכו, והם הצליחו כל כך עד שהם הביאו את הטרטרים איתם, ופשטו על אדמות אנטיוכיה, חלב, חמן, וחומס ועד קיסריה. והם הרגו את כל הסרצנים שהם מצאו.
באמצע חודש אוקטובר 1271 הגיעו הכוחות המונגולים שאדוארד ביקש את עזרתם לסוריה, והחריבו יישובים מחלב דרומה. אבאקה, שהיה עסוק בשל עימותים אחרים בטורקסטן, היה מסוגל לשגר רק כוח בן 10,000 פרשים מונגולים בפיקודו של סמאגר מצבא הכיבוש של אנטוליה הסלג'וקית, בתוספת כוחות עזר סלג'וקים,[26] אך הם גרמו לבריחה המונית של האוכלוסייה המוסלמית (שזכרה עדיין את המערכות הקודמות של קיטבוקה) דרומה עד קהיר.[22] המונגולים הביסו את הכוחות הטורקמנים שהגנו על חלב, וגרמו לבריחת חיל המצב הממלוכי שבעיר. הם המשיכו בהתקדמותם דרומה לעיירות מערת אל נומן (معرة النعمان) ואפמיאה.[26]
כשביברס יזם התקפת נגד ממצרים ב-12 בנובמבר, כבר נסוגו המונגולים מעבר לפרת, עקב חוסר יכולתם להתמודד עם כל הצבא הממלוכי.
בקיץ 1299 כבשו המונגלים תחת שלטונו של גזאן את חלב שבצפון סוריה, והביסו את הממלוכים בקרב ואדי אל-חאזנדר (הידוע גם כקרב השלישי של חומס). לאחר הניצחון נשלח חיל בפיקודו של מולאי, שרדף אחרי הכוחות הממלוכים הנסוגים עד עזה,[27] והניס אותם למצרים. רוב הכוח של גזאן הופנה כנגד דמשק, שנכנעה בין 30 בדצמבר 1299 ו-6 בינואר 1300, אם כי מצודת העיר עמדה במצור.[27][28] בפברואר הסיג גזאן את רוב כוחותיו, כנראה משום שסוסיו היו זקוקים למספוא. גזאן הבטיח לחזור בנובמבר על מנת לתקוף את מצרים.[29]
לפיכך הייתה תקופה בת ארבעה חודשים, מפברואר ועד מאי 1300, שהאילח'אן המונגולי היה השליט דה פקטו של ארץ הקודש.[30] הכוח שנותר מאחור, כ-10,000 פרשים בפיקודו של מולאי עסק בפשיטות ברחבי הארץ והגיע דרומה עד לעזה.[31] במרץ 1300 חזר מולאי לדמשק, וכמה ימים אחר כך חזר בעקבות צבאו של גזאן בחזרה מעבר לפרת.[32]
הממלוכים המצרים שבו והשתלטו על כל האזור במאי 1300,[33] בלא קרב.[34]
במקורות מימי הביניים יש דיווחים סותרים על היקף הפשיטות של 1299–1300, ואין הסכמה בין היסטוריונים מודרניים מהם המקורות האמינים יותר, ואילו מקורות מנסים לקשט את המציאות או שהם שקריים בעליל. גורל ירושלים בתקופה זו מהווה את סלע המחלוקת העיקרי, כשחלק מההיסטוריונים טוענים שהפשיטות המונגוליות חדרו לעיר, ואחרים הטוענים שהעיר לא הובאה כלל במצור ובוודאי שלא נכבשה.[35]
המחקר המצוטט ביותר בנושא הוא של ד"ר סילביה שיין (Sylvia Schein). במאמרה מ-1979 "Gesta Dei per Mongolos", היא מסכמת כי "שחרור הארץ הקדושה לכאורה לא קרה מעולם."[36] עם זאת, בספרה מ-1991 כוללת שיין הערת שוליים קצרה ובה כתבה כי "אוּשר" כיבוש ירושלים על ידי המונגולים משום שתועד כי הם פרקו את שער הזהב של כיפת הסלע והעבירו אותו לדמשק.[37] מידע זה מבוסס על דיווחו של הכומר האיטלקי בן המאה ה-14 ניקולו פוגיבונסי (Niccolo Poggibonsi), שבו הוא מתאר בפרוטרוט את הארכיטקטורה של ירושלים, ומזכיר את המעשה שעשו המונגולים בשער. מלומד אחר, דניס פרינגל (Denys Pringle), תיאר את הדיווח של פוגיבונסי שעל פיו המונגולים ניסו להרוס, לחפור מתחת, לשרוף או לסלק את השער, אך בלא הצלחה, וכשהממלוכים חזרו, הם בנו חומה לפני השער על מנת להסתירו.[38][39]
בספרו משנת 2007 "הטמפלרים" (Les Templiers) טוען אלן דמוּרְזֶ'ה (Alain Demurger) כי המונגולים כבשו את דמשק ואת ירושלים,[40] וכי מולאי המפקד על צבאו של גזאן התגורר בירושלים בין השנים 1299–1300.[41] לטענת פרדריק לואיסטו (Frédéric Luisetto), "כוחות מונגוליים חדרו לירושלים ולחברון וביצעו שם מעשי טבח רבים."[42] בספרו "הצלבנים ומדינות הצלבנים", עושה אנדרו ג'וטישקי (Andrew Jotischky) שימוש במאמר של שיין מ-1979 ובספרה מ-1991 על מנת לטעון כי "לאחר כיבוש קצר של ירושלים, שהיה בעיקר סמלי, נסוג גזאן לפרס."[43]
בלא תלות באמת, ההתקדמות של המונגולים הובילה לשמועות חסרות שחר בתקופה זו באירופה, כאילו המונגולים כבשו את ירושלים והם מתכוונים להחזיר אותה לאירופאים. שמועות אלו, שהחלו סביב מרץ 1300, היו מבוססות ככל הנראה על דיווחים של סוחרים ונציאנים שזה עתה הגיעו מקפריסין.[44] הדיווחים כללו תיאורים מדויקים פחות או יותר על ההצלחות המונגוליות בסוריה, אך אז נוספה להם ההשערה שבינתיים המונגולים קרוב לוודאי כבר כבשו את ארץ ישראל. על בסיס השערה זו החלו השמועות להתנפח, אם בשל הרצון העז להאמין או בשל האווירה שנוצרה בקהל הגדול שהתאסף ברומא לרגל חגיגות שנת היובל הנוצרית הראשונה (החלו ב-22 בפברואר 1300), שעודדה אמונה באגדות אורבניות. השמועות החלו לטעון (בטעות) כי המונגולים כבשו את מצרים, וכי גזאן המונגולי מינה את אחיו למלך שם, וכי המונגולים מתכוונים להמשיך במסע ולכבוש את ברבריה ותוניסיה. על פי השמועות, שחרר גזאן את הנוצרים השבויים בדמשק ובמצרים, וחלק משבויים אלו עושה את דרכו לקפריסין.[45]
בהגיע אפריל 1300 שלח האפיפיור בוניפקיוס השמיני מכתב שבו הודיע על "חדשות כבירות משמחות שיש לחגוג אותן בשמחה מיוחדת"[46] – שגזאן המונגולי כבש את ארץ הקודש והציע להעבירה לנוצרים. כחלק מחגיגות שנת היובל של שנת 1300 ברומא, הורה האפיפיור לתהלוכות "לחגוג את החזרת ארץ הקודש", ומעבר לכך הוא עודד את כולם לעקור אל השטח שזה עתה הוחזר.[46] אדוארד הראשון, מלך אנגליה נתבקש לעודד את נתיניו לצאת אף הם על מנת לבקר את המקומות הקדושים. האפיפיור בוניפקיוס השמיני גם התייחס להחזרת הארץ הקדושה על ידי המונגולים בבולה שלו Ausculta fili.
בקיץ של שנת היובל (1300) קיבל האפיפיור בוניפקיוס השמיני כתריסר שגרירים שהגיעו ממלכים ונסיכים שונים. אחת מהקבוצות הייתה של 100 מונגולים, בראשות גואיסקארד בוסטרי (Guiscard Bustari), איש פירנצה, שהיה השגריר מטעם האילח'אן. משלחת השגרירים, המוזכרת פעמים רבות במקורות מאותה תקופה, השתתפה בחגיגות שנת היובל.[45] לכאורה היה שגריר זה האדם שמונה על ידי גזאן לפקח על יסודה מחדש של ממלכת הפרנקים בשטחים שגזאן היה עתיד להחזיר לידיהם. לזמן קצר הייתה שמחה רבה בחצר האפיפיורית, אך במהרה קיבל האפיפיור את הידיעות על מצב הדברים בסוריה לאשורם, שלפיהם גזאן הסיג את רוב כוחותיו בפברואר 1300, ושהממלוכים השתלטו על השטח מחדש במאי.[45] אבל השמועות התמידו לפחות עד ספטמבר 1300.[47]