סוף המאה ה-12 – תחילת המאה ה-13 התאפיינה בהיחלשות של קייב כמרכז של רוס של קייב, ועליית כוחם של הנסיכויות הצפוניות, ונסיכות ולדימיר במיוחד. בהדרגה עבר מרכז הכוח לוולדימיר, אך התהליך התאפיין במאבקים פנימיים בין הנסיכים הצפוניים, ובראשם נסיכות ולדימיר, לבין הנסיכים בדרום, ובראשם נסיכות גאליץ'-וולין.
על תחילת מסע למערב החליט ג'ינגיס חאן בפעם הראשונה עוד בשנת 1221. בשנת 1223 נערך הקרב על נהר קלקה בו הכוחות המשותפים של הקומנים ונסיכים מדרום רוסיה נחלו תבוסה מוחצת. אבל לאור האבידות וקשיים במערכה בבולגריה של הוולגה לא המשיכו הכוחות המונגולים בהתקדמות לכיוון קייב, וחזרו מזרחה. בשנת 1229 החל אוגדיי חאן במערכה נגד בולגריה של הוולגה. תוך מספר שנים השלימו המונגולים השתלטות על בולגריה של הוולגה, ובשנת 1236 התיישבו פליטים בולגרים במספר ערים בצפון רוסיה. גם במהלך שנה זו, לא ניצל יורי השני, נסיך ולדימיר, שברשותו היה הכוח הצבאי המשמעותי בין הנסיכים הרוסים, את כוחו לטובת תמיכה בבולגרים, אלא לשם מאבקים פנימיים והשתלטות על קייב. הוא ניצל את כוחו לביטול מיסים שעד אז כל הנסיכים הרוסים שילמו לנסיכי קייב.
במקביל ניהלו נסיכויות רוסיות בצפון ומערב מערכות צבאיות נגד כוחות של הגרמנים והשוודים שפלשו במסגרת מסעי הצלב הצפוניים.
הכיבוש
על פי העדויות בכרוניקות, לא הייתה פלישת המונגולים בסוף 1237 הפתעה. הכוחות העיקריים של המונגולים בראשות באטו חאן התקדמו דרך ריאזן לכיוון ולדימיר. יורי השני, נסיך ולדימיר שלח מולם כוח צבאי בראשות בנו וסבולוד בתוספת כוחות מנובגורוד. לאחר 6 ימי מצור נפלה העיר ריאזן בידי המונגולים; הכוחות היריבים נתקלו זה בזה ליד העיר קולומנה. בקרב שהתפתח, קרב קולומנה, נחלו הרוסים מפלה ואבידות כבדות, והמונגולים המשיכו בהתקדמות לכיוון ולדימיר. הנסיך יורי נמלט לצפון במטרה לאסוף כוחות צבא חדשים, ובתקווה להגעת כוחותיו של אחיו, נסיך קייב, ונסיכים נוספים. ב-20 בינואר 1238 כבשו המונגולים את מוסקבה. בקרב זה נפל בשבי המונגולי ולדימיר, בן נוסף של הנסיך יורי, שעמד בראש הכוחות במוסקבה. במהלך פברואר 1238 כבשו המונגולים את העיר ולדימיר וערים נוספות בנסיכות ולדימיר, והרגו את כל משפחת הנסיך. במקביל להתקדמות בנסיכות ולדימיר כבשו כוחות נוספים של המונגולים ערים לחופי הוולגה. בפברואר 1238 התחולל הקרב על נהר סיט, במהלכו נהרג הנסיך יורי, ולמעשה הסתיימה ההתנגדות המאורגנת והמאוחדת לפלישה בצפון-מזרח רוסיה. ב-5 במרץ 1238 התאחדו הכוחות המונגולים, אך לא המשיכו בהתקדמות לכיוון נובגורוד. לא ברור האם הסיבה לכך היה היחלשות הכוחות עקב האבידות הגדולות, או העדר דרכים עבירות בתקופת האביב. באביב 1238 החלו המונגולים במצור על העיר קוזלסק בנסיכות צ'רניגוב. המצור היה קשה ונמשך 7 שבועות. רק במאי 1238 נכבשה העיר בידי המונגולים. בסוף 1238 ותחילת 1239 השלימו המונגולים את ההשתלטות על הנסיכויות הרוסיות בצפון מזרח רוסיה.
ב-5 בספטמבר 1240 החלו הכוחות המונגוליים, בראשות באטו חאן, במצור על קייב. העיר נכבשה ב-19 בנובמבר. לאחר כיבוש העיר המונגולים המשיכו בהשתלטות על חלקיה הדרומיים של נסיכות קייב, והמשיכו מערבה לכיוון נסיכות גאליץ'-וולין.
השלכות היסטוריות
כתוצאה מפלישת המונגולים נהרגו כמחצית מאוכלוסיית רוס של קייב. הערים הגדולות קייב, ולדימיר, סוזדל, ריאזן, טבר, צ'רניגוב ועוד נהרסו. רק ערי הצפון נובגורוד ופסקוב ומספר ערים במערב שרדו ולא נכבשו. למשך עשרות שנים הופסקה בנייה מאבן. מספר ענפי תעשייה נעלמו. הורגשה נדידת אוכלוסין מאדמות דרומיות לצפון-מזרח, לאזורי נהרות וולגה ואוקה. הופסקו קשרי תרבות ומסחר עם המערב. כמו כן במשך שנים התפתח נתק חברתי בין הנסיכויות הצפוניות לבין הנסיכויות הדרומיות. עם השנים התפתח נתק זה להיווצרות העם הרוסי והעם האוקראיני.
תקופת הכיבוש
לאחר הפלישה התפתחה שיטת תלות פוליטית וכלכלית של הנסיכויות הרוסיות באימפריה המונגולית עד לשנות ה-60 של המאה ה-13, ולאחר מכן באורדת הזהב עד למאה ה-15. בנסיכויות הצפון-מזרחיות התקיימה שיטה זו עד לשנת 1480. בנסיכויות הדרומיות שיטה זו נעלמה בהדרגה במהלך המאה ה-14 תוך השתלטות ליטא ופולין על הנסיכויות.
המונח "העול הטטרי" לא קיים בכרוניקות רוסיות. הוא נוצר במהלך תחילת המאה ה-15 בפולין ובמיוחד באוניברסיטת קרקוב. מונח "העול המונגולו-טטרי" נכנס לשימוש בשנת 1817 בעקבות הספר של ההיסטוריון כריסטיאן קרוזה.
כעיקרון, שיטת הנסיכויות השתמרה. בשנת 1243 הוזמן יארוסלאב השני, נסיך ולדימיר לבאטו חאן וקיבל הכרה כנסיך הראשי של רוסיה ועליו היה להבטיח תשלומי מס לאימפריה מונגולית. הרחבת שטח שבשליטת נסיך זה או אחר הייתה יכולה להתרחש על חשבון השטחים שבשליטת נסיך אחר או על ידי הוספת שטחים שבשליטת אורדת הזהב. כל נסיך היה צריך להגיע לאורדת הזהב לקבלת אישור לתפקידו. במהלך המאה ה-13 והמאה ה-14 נסיכים רוסים נסעו באופן סדיר לחצר החאן ולפעמים הוצאו להורג בפקודת החאן.
להסדרת תשלומי מס נערכו מפקדי אוכלוסין במהלך שנות ה-40 של המאה ה-13.
עם זאת ברוב הנסיכויות בדרך כלל לא היה חיל מצב מונגולי ונסיכים רוסים לא היו חייבים לשלוח חיילים לצבא מונגולי, למעט מקרים מיוחדים (למשל מערכה בצפון קווקז).
שליטי אורדת הזהב ניצלו את היריבות בין הנסיכים הרוסים, ולא פעם נשלחו לנסיכויות כוחות צבא במטרה לתמוך בנסיך זה או אחר. התוצאה הישירה של מערכות מסוג זה הייתה ביזה של הערים הרוסיות על ידי המונגולים.
בתחילת המאה ה-14 נסיכי טבר ניסו להשתחרר משליטת אורדת הזהב. למרות הצלחות מקומיות, התוצאה הישירה הייתה הריסת טבר בשנת 1328 על ידי כוחות של אורדת הזהב בתמיכת כוחות מנסיכות מוסקבה ונסיכות ריאזן. עם זאת, הייתה זו הפעם האחרונה שאורדת הזהב הדיחה נסיך רוסי באמצעות כוח צבאי.
בשנת 1332 קיבל איוואן הראשון, נסיך מוסקבה על עצמו לאסוף את התשלומים לאורדה מכל הנסיכויות הצפון-מזרחיות כולל רפובליקת נובגורוד. בתקופה זו כל ניסיון התקוממות של הנסיכים דוכא על ידי נסיכי מוסקבה ובמידת הצורך בעזרת כוחות של אורדת הזהב.
במחצית המאה ה-14 הורגשה היחלשות של אורדת הזהב. זאת בעיקר בגלל מאבקים פנימיים. נסיך מוסקבה דמיטרי דונסקוי ניצל זאת ובקרב קוליקובו ניצחו הכוחות הרוסיים את כוחות אורדת הזהב. אומנם לאחר סיום מאבק פנימי באורדת הזהב וכניסת טוכטמיש לשלטון, נאלץ דמיטרי דונסקוי לשלם מיסים מוגדלים, ואף להשאיר את בנו בבירת אורדת הזהב בתור בן ערובה. עם זאת, בשנת 1389 הוא הוריש את נסיכות מוסקבה לבנו ללא אישור החאן. לאחר שטוכטמיש הובס על ידי טימור לנג בסוף המאה ה-14 הופסקו תשלומי המס עד לשנת 1408. בשנה זו פלש ידיגיי חאן לנסיכות מוסקבה, אך לא הצליח לכבוש את העיר. יתרה מכך, חלק מהנסיכים סירבו לעזור לו במצור.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-14 הועברו הנסיכויות הדרומיות בהדרגה לשליטת ליטא ופולין – תהליך זה הואץ לאחר הפסד של אורדת הזהב בקרב נגדן בשנת 1362.