היסטוריה של רוסיה

שבטים סלאבים באירופה המזרחית במאה ה-9 לספירה לפני בואם של הוויקינגים

ההיסטוריה של רוסיה תחילתה בימי קדם, באירופה המזרחית, והיא נמשכת עד ימינו.

מקור השם

השם "רוסיה" (ביונית: Ρωσία) מופיע לראשונה במאה העשירית בכתביו של קיסר ביזנטיון קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס "על השליטה באימפריה".

רוסיה הקדומה

ערך מורחב – רוסיה הקדומה

ההיסטוריה של רוסיה מתחילה בתולדותיה של קבוצה אתנית הידועה בשם סלאבים. קבוצה זו היא המקור לעמים מזרח אירופאים רבים דוגמת רוסים, אוקראינים, פולנים ואחרים.

רוסיה של קייב ונסיכות מוסקבה

ערכים מורחבים – רוס של קייב, נסיכות מוסקבה

הישות המדינית הראשונה שהוקמה בחבל ארץ זה הייתה הרוס של קייב (או רות'ניה של קייב) שנקראה כך בגלל בירתה – קייב. הקמת ישות זו נעשתה בעקבות הגעתו לאזור של שבט רוס מאזור סקנדינביה של היום. בני שבט זה היו הוויקינגים של מזרח אירופה ובפי המקומיים הם נקראו ורנגים ומלכם הראשון היה רוריק. עיקר שטחי הממלכה הקדומה נמצאו בתחומי אוקראינה המודרנית. רוב בני העם הרוסי התנצרו תחת שלטון המלך ולדימיר הראשון בשנת 988, בהשפעת האימפריה הביזנטית. לאחר נפילתה של ביזנטיון, באמצע המאה ה-15, ראו עצמם הרוסים כממשיכי דרכה.

הפלישה המונגולית

ערכים מורחבים – הפלישה המונגולית לנסיכויות הרוסיות

רוס של קייב לא הצליחה לשמור על אחדותה והיא התפרקה לשלל נסיכויות שנלחמו זו בזו. בתקופה זו עלתה במרכז רוסיה נסיכות ולדימיר ואילו בצפונה התבססה רפובליקת נובגורוד. באמצע המאה ה-13 רוסיה נכבשה על ידי המונגולים ונשארה תחת העול הזר כ-200 שנה עד המחצית השנייה של המאה ה-15. במהלך תקופת השלטון הזר, עלתה קרנה של מוסקבה ואחרי הניצחון על המונגולים בקרב קוליקובו בשנת 1380, הפכה נסיכות זו לדומיננטית. הנסיך איוואן השלישי הצליח למגר סופית את המונגולים בשנת 1480 בעימות שקיבל את השם ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה.

החלק המערבי של רוס של קייב שכלל את קייב עצמה והנסיכויות צ'רניגוב, פולוצק וטורוב הפכו לחלק מהדוכסות הגדולה של ליטא.

שושלת רומנוב

ערכים מורחבים – רוסיה הצארית, האימפריה הרוסית

במהלך 200 השנים הבאות נסיכות מוסקבה ביססה את מעמדה באירופה המזרחית. איוואן השלישי הכתיר את עצמו בתואר צאר (המקביל לקיסר רומי) באמצע המאה ה-16 כסמל לכוחה הרב. במהלך תקופה זו, ידעה רוסיה מספר פלישות זרות ובאחת מהן אפילו איבדה את השליטה על עיר בירתה לפרק זמן קצר בראשית המאה ה-17. במהלך זמן זה רוסיה המשיכה להתרחב דרומה ומזרחה. בשנת 1581 משפחת הבויארים סטרוגנוב שכרה את הקוזאק ירמק טימופייביץ' להוביל משלחת למערב סיביר. ירמק הביס את חאנות סיביר ותבע את השטחים שממערב לנהרות אוב ואירטיש בעבור רוסיה. הקוזאקים סייעו לרוסיה להתפשט מזרחה ובשנת 1648 סמיון דז'ניוב פתח מעבר בין אמריקה לאסיה. באמצע המאה ה-17 הרוסים הגיעו לנהר אמור ולגבולות האימפריה הסינית. איוואן האיום היה בעצם אחרון השולטים משושלת שבט הרוס. אחריו באה שושלת רומנוב לשלטון בשנת 1613.

למרות הכיבושים הנרחבים, רוסיה פיגרה אחרי מערב אירופה מבחינות רבות. כתוצאה מכך, הצאר פיוטר הגדול, שעלה לשלטון בסוף המאה ה-17, העביר רפורמות רבות שבסופן הפכה רוסיה למעצמה בינלאומית והפכה לאימפריה. הניצחון על שוודיה במלחמה הצפונית הגדולה בראשית המאה ה-18 ביסס את מעמדה החדש.

במהלך המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה רוסיה אחד הכוחות הדומיננטיים בעולם עם תעשייה מפותחת ומחקר מתקדם. למרות ההתחלה הנאה, המהפכה התעשייתית בוששה להגיע לרוסיה וכתוצאה מכך החל להיווצר פער הולך וגדל בינה לבין מערב אירופה. החל רצף של הפסדים במלחמות דוגמת מלחמת קרים (1854–1856) ומלחמת רוסיה–יפן (1904–1905). בנוסף אירע ניסיון מהפכני כושל כנגד הצאר – מהפכת 1905. רוסיה הייתה עדה לעליה חדה באבטלה וברמת העוני בשכבות החלשות של חברתה.

ברית המועצות

ערכים מורחבים – היסטוריה של ברית המועצות

משברים אלו הגיעו לשיאם במהלך מלחמת העולם הראשונה. הכלכלה הרוסית החלשה לא עמדה בנטל הכבד וקרסה. קריסת הכלכלה, האבדות האיומות בחזית, הרעב הכבד והתעמולה של המתנגדים למשטר דוגמת הבולשביקים ואחרים גרמו לנפילת המשטר המלוכני במסגרת מהפכת פברואר (1917). ממשלת המעבר הרוסית בראשותו של קרנסקי לא הצליחה להתמודד עם המשבר ונפלה במהפכת אוקטובר שהביאה את ולדימיר לנין לשלטון. הבולשיביקים הכריזו על כינון מדינה חדשה – ברית המועצות. המדינה שקעה עד מהרה במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה עד שנות ה-20.

ברית המועצות הסתגרה בענייניה הפנימיים במהלך 20 השנה שחלפו מסיום מלחמת האזרחים ודאגה לשפר את תעשייתה ולהשריש את השלטון החדש בעם. ברית המועצות יצאה כשידה על העליונה במלחמת העולם השנייה. המלחמה גרמה למשבר חריף בבריטניה שלא הייתה יכולה לדאוג עוד למעמד הבכורה ורוסיה עלתה לזירה הבינלאומית בתור מעצמת על לצידה של ארצות הברית. המאבק בין שתי מעצמות העל ידוע בתור המלחמה הקרה. מלחמה זו התחממה מעת לעת במלחמות גלויות בין בעלות ברית של המעצמות דוגמת מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. במהלך תקופה זו שלטה ברית המועצות על אימפריה רחבת ידיים באירופה המזרחית והמרכזית. היא דיכאה ביד קשה מספר התקוממויות נגד שלטונה דוגמת המרד בהונגריה, 1956.

בשנת 1964 הודח ניקיטה חרושצ'וב מהשלטון ואת מקומו תפס ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב חיזק בצורה משמעותית את הצבא הסובייטי והגביר את ההגמוניה והיוקרה של ברית המועצות בעולם אך שלטונו התאפיין בשחיתות מתגברת ומיתון כלכלי. לאחר מות ברז'נייב בנובמבר 1982 ידעה ברית המועצות חילופי שלטונות מהירים עם יורי אנדרופוב (1982–1984) וקונסטנטין צ'רניינקו (1984–1985). השניים האחרונים כבר היו חולים מאוד בהיכנסם לתפקיד ולא הספיקו להותיר את חותמם על מדיניות ברית המועצות שלמעשה נשארה זהה כמעט לזו של תקופת ברז'נייב.

התפרקות ברית המועצות ותחיית רוסיה

מיכאיל גורבצ'וב שעלה לשלטון במרץ 1985 לאחר מותו של קונסטנטין צ'רניינקו החולה, ניסה להציל את כלכלתה הקופאת, אך ללא הצלחה. הרפורמות שהנהיג תרמו לנפילת האימפריה הסובייטית ובשנת 1991 לאחר פוטש שהסתיים ללא שפיכת דמים (פרט לשלושה צעירים שנהרגו מכדורי הקושרים), פורקה ברית המועצות ורוסיה הפכה לדמוקרטיה. הרפובליקות הסובייטיות לא רצו להמשיך את דרכן יחד עם רוסיה והתנתקו ממנה בראשית שנות ה-90. רוסיה ניסתה לשמר את מעמדה הרם בקרב הרפובליקות הפורשות; לשם כך הקימה את חבר המדינות, אך לרוע המזל אף הוא התפרק. הדמוקרטיה החדשה ידעה מספר משברים צבאיים, בעיקר מצד חסידי השלטון הישן, אשר דגלו בחידוש הברית, כמו גם מתקפות טרור רצחניות צ'צ'ניות, על רקע מאבקה של צ'צ'ניה לקבלת עצמאות מרוסיה. רוסיה ידעה גם משברים כלכליים קשים; הקשה מכולם היה משבר הרובל, אשר התרחש באוגוסט 1998.

ילצין היה הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה. הוא כיהן כנשיא במשך שתי קדנציות רצופות, עד שהכריז על התפטרותו, ערב פתיחת המאה ה-21. הוא הנהיג במדינה רפורמות רדיקליות, והביא לשינוי המבנה החברתי, הפוליטי והכלכלי של רוסיה. כמו כן הביא לקריסת הסוציאליזם בברית המועצות, הוציא את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ופיזר את הסובייט העליון.

עם עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון בשנת 2000, בעידודו של ילצין, ביססה רוסיה את מעמדה הכלכלי, והחלה להיחלץ בהדרגה מהמשבר הכלכלי הקשה אליו נכנסה. עדות לכך ניתנה ב-1999, במהלכה החלו מחירי הנפט והגז הטבעי לעלות חזרה לשווים המקורי, טרם המשבר שגרם לצניחתם. השיפור במעמדה הכלכלי של רוסיה תרם להשפעתה המכרעת על הפוליטיקה והכלכלה העולמית.

בד בבד, עברה רוסיה הידרדרות משמעותית בתחום זכויות האדם וחופש הפרט, שהתבטאו בכך שמרבית התקשורת עברה לשליטת הממשלה ופעילי אופוזיציה מודרו מפעילות התקשורת.

בדצמבר 2007, נערכו בחירות לדומה (הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, האספה הפדרלית), אשר בהן זכתה "רוסיה המאוחדת", מפלגתו של פוטין. במרץ 2008, נערכו בחירות לנשיאות רוסיה, לאחריהן זכה ברוב קולות מקורבו של פוטין, דמיטרי מדבדב.

באוגוסט 2008, פלשה רוסיה לשכנתה גאורגיה, במסגרת המלחמה בדרום אוסטיה. היה זה העימות הצבאי הראשון מחוץ לגבולותיה מאז התפרקות ברית המועצות, שהביא לעצמאות דה פקטו של מחוזות דרום אוסטיה ואבחזיה.

בשנת 2010 התרחשו שריפות יער גדולות בהם נפגעו אזורים רבים ונהרגו 54 אנשים.

במרץ 2012, נערכו בשנית הבחירות לנשיאות רוסיה, ופוטין נבחר מחדש לקדנציה בת שש שנים, כשהוא ממנה את קודמו, מדבדב, לתפקיד ראש הממשלה. רוסיה הייתה מעורבת במשבר קרים, שהביא לסיפוח דה-פקטו של חצי האי קרים לרוסיה. עקב אירועים אלה, הטילו מרבית מדינות המערב סנקציות כלכליות על רוסיה, ויחד עם ירידת מחירי הנפט והגז (המהווים את רוב הייצוא הרוסי) שהחלה ב-2014 – הביאו אלה למיתון בכלכלה הרוסית.

בספטמבר 2015, התערבה רוסיה בנעשה במלחמת האזרחים בסוריה, כששלחה כוחות צבאיים, אשר סייעו לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד – במלחמתו במתנגדים לשלטונו. סיוע זה הביא להידרדרות מתמשכת של רוסיה ביחסיה עם מדינות המערב.

בשני העשורים הראשונים של המילניום, הצליח פוטין לחזק בהדרגה את הדומיננטיות שלו בשלטון, ואת תדמיתו כשליט הרלוונטי היחיד ברוסיה, תוך נטרול אפקטיביות מצד האופוזיציה. פוטין נהנה בתקופה זו באופן עקבי למדי מתמיכה ציבורית רחבה, אולם נקודת שפל יחסית בתדמיתו הציבורית הגיעה בשנת 2019 כאשר מספר מחאות ציבוריות התמזגו יחד באופן שערער את לגיטימיות השלטון שלו באופן חריג. המחאות השונות נגעו במגוון נושאים, ביניהם העלאת גיל הפרישה, קיצוץ בשירותי הרווחה הציבוריים, חוסר יכולת לטפל במפגעי אשפה^[1] וטענות לאוזלת יד הממשלה מול תופעת של אלימות נגד נשים^[2] – אלו הצטרפו לגל מחאות מוקדם יותר בארגון האופוזיציה, שהחל לצבור תאוצה בשנים 2017–2018 תוך טענות לשחיתות שלטונית בדרגים הגבוהים. באוגוסט 2019 נעצרו כ-600 אזרחי רוסיה שהשתתפו במחאה למען בחירות חופשיות^[3]. בשנת 2020 הורעל פעיל האופוזיציה, אלכסי נבלני, שהתאושש מההרעלה ובהמשך נעצר על ידי הרשויות^[4].

בשנת 2021 הסלים המשבר מול אוקראינה, על רקע האשמות הדדיות ומחלוקת סביב אזור דונבאס שבאוקראינה. בפברואר 2022, הודיעה רוסיה על הכרה בעצמאותן של הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוגנסק, שהתבדלו מאוקראינה בחסות רוסיה. הכרה זו הובילה לעיצומים על רוסיה מצד מדינות המערב. ב-24 בפברואר 2022 החלה פלישת רוסיה לאוקראינה, שהובילה לגל חריף ומוגבר של עיצומים על רוסיה.

ראו גם

	ספר: היסטוריה של רוסיה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

• ברוך גור גורביץ, ממשל, הון ושלטון ברוסיה, ירושלים: כרמל, 2012.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מפות היסטוריות של רוסיה

הערות שוליים

1. החיים בזבל: האויבים הגדולים ביותר של שלטון פוטין, באתר TheMarker‏, 7 באוקטובר 2019
2. "לא רציתי למות". מחאת נשים ברוסיה, באתר ynet, 24 ביולי 2019
3. ההפגנות נמשכות: 600 עצורים במחאת האופוזיציה במוסקבה, באתר וואלה, 3 באוגוסט 2019
4. עמית ולדמן, ‏המחאה ברוסיה: יותר מ-3,000 עצורים ברחבי המדינה, בהם אשתו של מנהיג האופוזיציה נבלני, באתר ‏מאקו‏, 31 בינואר 2021