המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, הוא ביטוי המציין את חומרת המאבד את עצמו לדעת ביהדות, ואת עונשו על כך. מספר ראשונים ורבים מהאחרונים מייחסים את המשפט לחז"ל,[1] הביטוי מובא במקורות קדומים בלי ייחוס לחז"ל,[2] אחרונים אחרים טענו שאין מקור לביטוי בדברי חז"ל,[3] יש שמצאו מקור רעיוני לביטוי בדברי חז"ל או בפסוקים.
משמעות הביטוי הפשוטה היא כי יהודי המאבד את עצמו לדעת אינו יכול לקבל גמול טוב בעולם הבא, אף אם היה אמור להיות זכאי לכך מחמת מעשיו בעולם הזה.
המאבד-את-עצמו-לדעת שלא מת מיד מחמת שליחת ידו בנפשו, והספיק לשוב בתשובה לפני מותו, כתבו אחרונים שיש לו חלק לעולם הבא, שכן שב בתשובה (וכשם שמועילה תשובה ברוצח אחרים).[4]
לביטוי אין מקור חז"לי מפורש שמביא אותו בצורה זו. בספרות ההלכה שמזמן האחרונים - החל מהמאה ה-16, ויותר מהמאה ה-17 ואילך - הוא מופיע בצורה זו, ובכמה מקורות הוא אף מצוין כמאמר חז"ל, במפורש או במשתמע.[1]
בספרות חז"ל, כולל מאלו המיוחסים לחז"ל, יש אזכורים דומים, שיש שציינו אותם כמקור לביטוי זה, מהם:[5]
יש מי שציין לדברי יוסף בן מתתיהו (סוף תקופת בית שני)[13]: ”הלא ידעתם... אך נפש איש אשר ישלח רצח בעצמותיו בזדון תרד לתחתיות הארץ עיפתה מגורת כל מגור ובלהות צלמות ורבץ כל חשך ואפלה נצחת... על פי חקנו הצדיקים נשליך את נבלת המרצח הזה כדומן על פני האדמה. וקבר לא יקברנו עד בא השמש, תחת אשר עלינו המצוה למהר ולקבר גם את פגרי אויבנו וכו'. הלא חטא יחטא האיש הזה לה' היוצר רוח האדם ונותן נשמה באפו ולא יכופר לו את הרצח הזה כל ימי עולם”, שמהם משתמע כי תפיסה זו שורשיה עתיקים ביהדות.[14]
רבי יעקב יהושע פלק, מציין כי חומרת המאבד את עצמו לדעת, שאין לו חלק לעולם הבא, גדולה כל כך עד כדי שהייתה צריכה לדחות איסורים הדומים לשפיכות דמים, כמו הלבנת פנים, והיה נדרש לימוד מיוחד בחז"ל להתיר לאבד את עצמו על מנת שלא להלבין פני חברו (ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד א'), המבהיר גם כי אף למלבין פנים אין חלק לעולם הבא (שכן לולא כך, היה איבוד עצמו חמור יותר, והיה אסור לאבד עצמו בשביל למנוע הלבנת פני חברו על ידו).[15]
קיים דיון בפוסקים אם יש טעם לעשות פעולות לעילוי נשמה עבור מי שאיבד את עצמו לדעת, או שמא זה אינו מועיל שכן ממילא אין לו חלק לעולם הבא. למעשה יש שכתבו שמחמת שאין הדבר באופן גורף ושכן שייך צד של קבלת שכר גם למאבד את עצמו לדעת,[16] משכך נכון לעשות גם עבורו פעולות לעילוי נשמה, כמו אמירת קדיש, מצוות צדקה, עלייה למפטיר, עריכת אשכבה, תפילה ושאר פעולות אחרות כיוצא באלו.[17]
אחת ממערכות המרד הגדול שבשלהי תקופת בית שני הייתה המצור על יודפת. המצור הסתיים בכיבוש העיר על ידי הצבא הרומאי שהרג את יהודי העיר בהמוניהם. מעט מהם הצליחו להימלט ולהתחבא בסביבות העיר. בין אלו נמנה יוסף בן מתתיהו שהיה ממנהיגי המרד. ביום השלישי לשהותם במערת מחבוא התגלה מקום מחבואם, והרומאים שלחו להציע ליוסף ולאנשיו להגיש כניעה. יהודי המערה סירבו וביקשו לבצע התאבדות המונית. יוסף בן מתתיהו נשא נאום ארוך ובו הוא קרא להם להימנע מאיבוד עצמם לדעת ותמך בכניעה. בתוך נאומו הוא ציין את חומרת המאבד עצמו לדעת וכי ”נפש איש אשר ישלח רצח בעצמותיו בזדון תרד לתחתיות הארץ עיפתה מגורת כל מגור ובלהות צלמות ורבץ כל חשך ואפלה נצחת”.[18]
רבי יחיאל יעקב וינברג סיפר כי לקראת חיסול גטו ורשה, פרסמו רבנים בגטו קריאה שלא להתאבד, בהסתמכם על שימוש בפתגם זה, וקראו: ”היטלר יכול לקחת אותנו מעולם הזה, אבל לא יקח אותנו מעולם הבא, שמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא”.[19]