החינוך האחיד

החינוך האחיד הוא שם שניתן לשיטת החינוך שהונהגה במחנות העולים מסוף 1948 ועד ל-1950, עת בוטלה בעקבות ועדת פרומקין. על החינוך האחיד הופקדה המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית (מחלקת התרבות) בראשותו של נחום לוין. השיטה הופעלה כחלק ממדיניות "כור ההיתוך", וספגה ביקורת, בטענה ששליחי המדינה הפעילו כפייה חילונית כנגד העולים החדשים, שכללה אף מקרים של גזיזת פיאות.

הרקע להנהגת החינוך האחיד

העולים החדשים שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הופנו אל מחנות העולים כמקום מגורים זמני, שלעיתים השהות בו התארכה. החיים במחנות הוסדרו על ידי מנהליהם, שהיו אמורים לדאוג לצרכיהם של העולים, כולל פרנסה, חינוך ובריאות. כך, למרות שבתקופה שלפני חקיקת חוק חינוך ממלכתי ב-1953 הייתה נהוגה בישראל שיטת הזרמים בחינוך, לפיה בחרו תושבי ישראל את זרם החינוך עבור ילדיהם (הכללי, העובדים, המזרחי ואגודת ישראל), במחנות העולים הונהג "החינוך האחיד". דהיינו, להורים לא ניתנה בחירה, ובתי הספר שעמדו לרשות העולים היו האחידים. הדבר נעשה לפי סעיף בחוק חינוך חובה שהתקבל בספטמבר 1949. בתי הספר האחידים נועדו להקנות לילדי העולים השכלה בסיסית וכן מושגי יסוד בתולדות העם והארץ ברוח ציונית-חלוצית הנוטה לחילוניות. כפי שניסח זאת בן-גוריון בדיון בכנסת: "עלינו לקחת את העולה שהוא 'אבר מדולדל, מוזנח, מתנכר ומנוכר... ונקנה לו במהירות הלשון, אם אינו יודע עברית, וננחיל לו ... את ידיעת הארץ, ונכניס אותו למסגרת לאומית, בסביבה מחנכת, ונלמד אותו עבודת האדמה... וכך נבנה עם מאוחד בלשונו, בהכרתו, בעוז רוחו, דבק בארצו ובעצמאותו".^[1]

הנחת הבסיס שעמדה בהנהגת החינוך האחיד היא שהעולים החדשים חסרים ידע בסיסי הנדרש כדי לחיות במדינה, ושונים באופיים מתושבי הארץ ומעולי העליות שהגיעו לפני קום המדינה. זאת משום שהפעם מדובר בעלייה המונית ולא בעלייה של אנשים המושפעים יותר מהתנועה הציונית כפי שהיה בשנים קודמות, וכן בשל כך שרבים מהעולים הגיעו ממדינות ואזורים שבהם לא הייתה ההשכלה הכללית רווחת (בעיקר בני עדות המזרח - יוצאי ארצות אסיה ואפריקה - שהיוו כמחצית העולים באותה תקופה). הממסד והאוכלוסייה הוותיקים חששו משינוי בדמותה של המדינה. על אף התמיכה של רוב תושבי המדינה בעלייה, הייתה רתיעה מהעולים ומתרבותם, ובשל כמות העולים האדירה היה חשש שאופיה של המדינה ישתנה לכיוון לא רצוי לאוכלוסייה הקיימת. נוסף על–כך, היה חשש מוחשי יותר שכל עוד לא יקבלו העולים חינוך "צברי" ממורים שהם אזרחים ותיקים אלא חינוך דתי בלבד, שיבוא מבני העדה בלבד, תיפגע קליטתם, ויכולתם להשתלב במסגרת החיים בישראל תהיה מוגבלת. החינוך האחיד במקורו היה אמור למנוע היווצרות של פערים תרבותיים בין העולים לוותיקים. עוד מטרה, אם כי לא מוצהרת של החינוך האחיד הייתה להרחיק את ילדי העולים מהתרבות (שהדת היא חלק אינטגרלי ממנה) של הוריהם ולקרבם לתרבות הישראלית של ימי היישוב.

הטענות כלפי החינוך האחיד

עיקר התלונות על פגעי החינוך האחיד הגיע מיוצאי תימן שרבים מהם עלו באותה תקופה. טענה מקובלת גורסת כי יהודי תימן, בניגוד לשאר העולים, לא נפגשו מעולם עם שלטון אירופאי מערבי ועובדה זו גרמה ליוצאי תימן לדבוק בדת ובמסורת יותר מיוצאי ארצות אחרות. עם הגיעם למחנות העולים הם התקשו מאוד לקבל את העובדה שלא ניתן להם להמשיך בחינוך המסורתי, ולהפקיד את חינוך ילדיהם בידי המורי. הם קבלו כנגד הלימודים המעורבים (בנים ובנות) במוסדות החינוך האחיד, ומיעוט בלימוד תורה. יוצאי תימן שביקשו להמשיך ולדבוק בלימוד המסורתי נתקלו בהתנגדות עזה של נציגי המדינה שהתעקשו לדבוק בעקרונות החינוך האחיד. המצב התפתח ואף הפך לאלים - המדינה הפריעה ללימוד התורה של הילדים, בחלק מהמקומות דווחו על מקרים של גזיזת פיאות, ובמקרה אחד אף נורה ברגלו "מורי" שבא ללמד תורה לקבוצה של ילדים.

יוצאי תימן פנו לחברי הכנסת מהחזית הדתית המאוחדת בבקשה לעזרה. הם טענו שהמדינה מנסה בכוונה תחילה להעביר אותם על דתם ולכפות עליהם חינוך שבו אין הם חפצים, תוך נקיטה באמצעים אלימים. האמצעים היו לעיתים מוסווים ועקיפים (לחץ כלכלי - עיכוב במציאת דירה ובמתן עבודה), אך לעיתים ישירים וברורים, היינו, הפעלת אלימות. נקודה נוספת שהפריעה לעולים היא העובדה שבמנגנוני החינוך לא הועסקו יוצאי העדה או דתיים, אלא רק ישראלים ותיקים, חילונים.

הדיון בכנסת

הטענות נפלו על אוזניהם הקשובות של חברי הכנסת הדתיים. בדצמבר 1949 הגיש חבר הכנסת דוד צבי פנקס (המזרחי) שאילתה לראש הממשלה, דוד בן-גוריון בנוגע לחינוך האחיד במחנות העולים. פנקס טען שהפעילות החינוכית במחנות העולים היא לא פחות מ"כפייה מצפונית ואינקוויזיציה נגד דת ישראל". הוא אף טען שמדובר במצב של "כפייה וניצול מצבם האומלל של אנשי המחנות", ושנחום לוין ועובדי החינוך האחיד מנסים להעביר את העולים "על דתם ועל דעתם". חבר הכנסת פנקס אף הלך צעד אחד קדימה כשטען שמדובר ברצח עם תרבותי ואיים בפירוקה של מדינת ישראל. פנקס איים בפתיחה במלחמת אחים ובפנייה ליהודי העולם.

בן-גוריון התעלם בתחילה מאיומי המפלגות הדתיות וניסה לשנות את הרכב הממשלה ובכך להתחמק מהלחץ הדתי. מאחר שלא נמצאו חלופות קואליציוניות ובציבור התחזק קול הזעקה, מינה בן-גוריון ועדת חקירה לבדיקת העניין.

ועדת פרומקין

ועדת פרומקין הוקמה ב-1950 בהוראתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כדי לבדוק את הסוגיה. הוועדה פעלה מתוקף פקודת ועדות חקירה שירשה המדינה מהמנדט הבריטי. לעיתים מכנים אותה כוועדת החקירה הממלכתית הראשונה, אולם חוק ועדות החקירה הממלכתיות חוקק רק ב-1968.

הרכב הוועדה

הוועדה מנתה חמישה חברים: שופט וארבעה חברי כנסת.

• בראש הוועדה עמד השופט בדימוס גד פרומקין, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של המנדט הבריטי, אך לא התמנה לבית המשפט העליון של ישראל.
• יצחק בן-צבי, באותה תקופה חבר כנסת מטעם מפא"י ומקורבו של בן-גוריון, ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל.
• אברהם אלמליח, מחנך ועיתונאי. באותה תקופה חבר כנסת מטעם סיעת הספרדים.
• הרב אברהם חיים שאג (צוובנר), יושב ראש המועצה הדתית בירושלים. באותה תקופה חבר כנסת מטעם החזית הדתית המאוחדת (השתייך אידאולוגית לתנועת המזרחי).
• הרב ד"ר קלמן כהנא, חוקר ומחנך. באותה תקופה חבר כנסת מטעם החזית הדתית המאוחדת (השתייך אידאולוגית לתנועת פועלי אגודת ישראל).

כתב המינוי של הוועדה

כתב המינוי של הוועדה כלל דרישה לבירור של שלושה סעיפים:

(א) לבדוק [את] כל ההאשמות על כפייה אנטי דתית במחנות העולים.

(ב) לברר אם הקטרוגים בעיתונות נכונים ומי אחראי להם.

(ג) לבחון את מקורות תעמולה בחוץ לארץ בקשר עם ההאשמות החמורות.

פעילות הוועדה

ב-25 בינואר נערכה ישיבתה הראשונה של הוועדה. בדיונה הראשון שמעה הוועדה את עדויותיהם של שרים בממשלה ואישי ציבור שונים מרחבי הארץ. מאוחר יותר ביקרה הוועדה בכמה מחנות עולים וראיינה מורים, תלמידים ועולים. ככלל נגבו העדויות כמעט ללא חקירה צולבת. העולים ואנשי המחנות העלו טענות על גירוש תלמידים שהחליטו ללמוד תורה, הפרעה למורים דתיים ולמורים בני העדה, ניסיון לשידול שלא להתפלל ולברך, איסור על גידול פאות, ועוד.

מסקנות הוועדה

נוסח מסקנותיה המלאות של הוועדה כפי שהוגשו לראש הממשלה בירושלים ב-9 במאי 1950.

1. הכפייה במחנות

ביחס לכפייה האנטי-דתית במחנות הגיעה הוועדה למסקנות האלה:

א. לא הייתה מצד הממשלה כל כוונה לכפייה אנטי-דתית.

ב. הייתה שגיאה פטלית למסור את חינוך ילדי המחנות בכלל, ויוצאי עדות המזרח בפרט, ובייחוד את יוצאי תימן, טריפוליטניה (לוב) ומרוקו לידי "המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית בקרב העולים". מפני סיבות אלה:

(1) הרכב המנגנון של הוועדה הנ"ל, הבנויה מלכתחילה על טיפול במבוגרים, לא היה מיועד לחינוך ילדים. כמה רכזי תרבות, מנהלי בתי ספר ומורים במחנות הם מחוסרי הכשרה פדגוגית או ניסיון חינוכי. והוועדה קובעת את העובדה המתמיהה שלא היה קיים כל מגע בין המחלקה לתרבות [שהופקדה על חינוך העולים] ובין אגף החינוך [שהופקד על הפיקוח על חינוכם של כלל ילדי ישראל], שבאותו משרד.

(2) הרכב המנגנון לא היה מותאם לצורכי אלמנט [עדה] אשר הוא דתי ביסודו ועברה על מצווה קלה כבחמורה עלולה להביאו לידי זעזועים נפשיים ופריקת עול. בנקודה זאת מציינת הוועדה את חוסר המגע בין המחלקה לתרבות [המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית] לבין המדור התורני שבמשרד החינוך והתרבות.

ג. הוא הדין גם בנימוסי חברה שאין בהם משום חילול דת אולם קיימת סכנה חמורה כי כשמטילים נימוסים כאלה לפתע עלולים הם לערער יסודות מוסר כלליים.

ד. מכאן - אי התאמת המנגנון הן ביחס לחינוך והן ביחס למנהגיהם ודרכי חייהם של העולים - השטחיות בטיפול בבעיות הדתיות של העולה והילד. המנגנון ראה כתפקיד ראשון סיגול הילד להווי הארץ-ישראלי כפי שהוא מצוי בקרב החברה שלו, ובחיי יום יום שלו. והטעות היסודית הייתה שמדד לו [את ההוי הארץ-ישראלי] במידה שמודד לעצמו או במידה שמודדים לעולים מארצות אירופאיות. על כן בחר [מנגנון החינוך האחיד] בדרך שנראתה לו קלה ופשוטה. יחד עם זה יש לציין כי עבודה כבדה רבצה גם על גבי העובדים בתנאים די קשים, והם גילו מסירות רבה לתפקידם הכללי.

ה. מההאשמות המסוימות [הספציפיות] קובעת הוועדה:

(1) גזיזת פאות - הייתה שיטה ולא מקרה ויש לציין בצער שהטעו את שר החינוך והתרבות בהודעה כי היו רק 12 מקרים ואלה מחמת הגזזת.

(2) גם הפרעת לימוד התורה הייתה שיטה. מחסור במורים דתיים אינו סיבה מספקת מאחר שבלאו הכי רוב העוסקים בהוראה במחנות היו מחוסרי הכשרה פדגוגית.

(3) לא דקדקו די בשמירת השבת ובתפילה ואף היו מקרים של הפרעת תפילה.

ו. כל זה לא בא כמלחמה מחושבת בדת, כמטרה לעצמה, אלא כהחשת פרוצס [תהליך] ההסתגלות הנשאפת. ולא הייתה הצדקה להאשים את שליחי הממשלה במחנות ב"אינקוויזיציה" וב"רצח תרבות עם".

ז. המאבק על החינוך במחנות לא היה נקי מנימוקים מפלגתיים. מצד אחד היה רצון להכשיר את העולה והנוער להסתדרות, ולא לחזק את המפלגות הדתיות. מאידך, ההתעוררות בחוגים הדתיים אמנם הייתה תמימה ולשם שמים כדי לחזק את הדת בקרב העולים, אבל גם כאן לא נעדר הרצון לחזק את המפלגות הדתיות ולהחליש את השפעת מפלגות אחרות על אותם העולים.

ח. הוועדה כבר קבעה כי שורש כל הרעה, בהזנחה הקשה של ענייני החינוך הדתי במחנות, נעוץ בעובדה שענייני החינוך במחנות היו נתונים לרשותה של המחלקה לתרבות.

על מי חלה האחריות?

ט. אין האחריות חלה על מנהל אגף החינוך ברוך בן-יהודה, [שדאג לחינוכם של כלל ילדי ישראל], שדרש העברת החינוך לרשותו, והוא על כל מנגנוניו היו מוכנים לקבלו.

אין להאשים בזה במפורש את מר נחום לוין [מנהל המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית], הטוען שלא רצה להחזיק בחינוך, והוכיח כי בתקופות מסוימות הודיע לשר החינוך שאין הוא ומחלקתו יכולים לטפל בתפקיד זה, ודרש העברת החינוך לאגף החינוך.

קשה גם להטיל את האחריות על המנגנון האדמיניסטרטיבי של משרד החינוך והתרבות, באשר עוד היה בעצם ארגונו ובניינו, ללא מסורת וניסיון.

נשאר אפוא שר החינוך והתרבות עצמו זלמן שזר שהוא הנושא באחריות הכללית על כל ענייני משרדו. אולם אי אפשר להטיל את האחריות על מר שזר, שהרבה זמן בתקופת התפתחות העניינים היה חולה ונמנעה ממנו האפשרות של טיפול אישי ויסודי. על כן חוזרת האחריות למקורה הראשי - הממשלה כולה נושאת באחריות הקולקטיבית לכל ענייני המדינה, בכלל זה חינוך העולה.

י. אולם האחריות הישירה על פגיעות חמורות בחינוך דתי במחנות נופלת על מנהל המחלקה מר נחום לוין, אך גם פוטרת אותו הוועדה מהאשמות כלליות ובלתי מבוססות כגון "מעשי אינקוויזיציה", "רצח תרבות עם" - ואם גם אין הוועדה מוצאת אותו אחראי על עצם העובדה שענייני החינוך במחנות נמסרו לו ונמצאו ברשותו, אבל כל זמן שהעובדה קיימת, הוא הנושא באחריות על מעשיו ועל מעשי המנגנון הענף אשר תחת פיקודו ופיקוחו, הן כלפי הממשלה והן כלפי הציבור, מאחר שהוא אשר התווה את קווי הפעולה ומינה את המנגנון. העובדים במחלקה ובמחנות הם שותפיו באחריות זו, בייחוד במידה שהפריזו אפילו על הקו שהותווה להם או שהחמירו בביצועו. באופן מיוחד רוצה הוועדה לגנות את רכז התרבות במחנה עין שמר, מר אלדמע וגב' ציפורה זהבי, מדריכה במחנה הנוער בבית ליד.

2. הקטרוגים בעיתונות

י"א. התשובה על החלק הראשון שבסעיף השני "אם הקטרוגים בעיתונות נכונים" יש למצוא במסקנות שהגיעה אליהן הוועדה ביחס לשאלה העיקרית של ההאשמות בכפייה דתית במחנות כדלעיל [סעיף 1].

י"ב. האחריות על הפרסום בעיתונות המקומית חלה, בדרך הרגילה, על העיתונים וסופריהם [העיתונאים], ובמידה והעיתון הוא שופרה של מפלגה מסוימת גם על המפלגה.

3. מקורות התעמולה בחו"ל

י"ג. את מקור התעמולה בחוץ לארץ ביחס להאשמות בכפייה דתית במחנות, יש למצוא בחוגים דתיים במדינה ובעיתונאות הישראלית. האות ניתן בשאילתא בוועדת החינוך של הכנסת, ובאו דרישות [מצד הדתיים] לעזרה מוסרית מרבנים ומהמרכז העולמי של המזרחי. האחרון ביקש לשתף את העיתונות.

י"ד. אין לראות בכל הפניות האלה כל כוונה לפעול נגד מדינת ישראל. כמו כן לא ראתה הוועדה כוונה כזאת בארגון הגוש הדתי בניו יורק ובטלגרמה שנשלחה לחברי הממשלה.

ט"ו. אספת העם במנהטן לא אורגנה מכאן, גם אם יש ליחסה באופן בלתי ישיר לידיעות שהומצאו מכאן על המצב במחנות.

ט"ז. בצורתה לא הייתה האספה [שנערכה במנהטן] כשורה, אם כי בתוכן החלטותיה אין למצוא דופי.

י"ז. הוועדה סבורה כי מזכותה של יהדות הגולה לגלות עניין במה שמתרחש במדינה, בפרט לדברים הנוגעים לכלל ישראל, ובמידה שלא מגיע הדבר להתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה, מותר לה לפנות אל ממשלת ישראל בהצעות ודרישות מתאימות.

ההתייחסות למסקנות הוועדה

עוד לפני שוועדת פרומקין פרסמה את מסקנותיה הושג הסכם בין מפא"י לבין החזית-הדתית על חינוך ילדי העולים במחנות. הוסכם להעביר את החינוך במחנות העולים ממחלקת התרבות למחלקת החינוך של משרד החינוך ולהפריד בין חינוך ילדי התימנים לבין חינוך ילדי שאר העדות. כל ילדי התימנים במחנות העולים הוגדרו כדתיים, ונקבע כי לכולם יוענק חינוך דתי. כחודשיים אחר כך, עם הגשת דו"ח ועדת פרומקין ומסקנותיה, הודיע בן-גוריון לכנסת כי הממשלה לא קיבלה את הדו"ח של הוועדה, עקב חילוקי דעות, אולם היא כן קיבלה את מסקנות הוועדה. משמעות הדבר היה פיטורים לשלושת אנשי המחלקה לתרבות – לוין, אלדמע וזהבי (לכולם סודרה עבודה חלופית). מסקנות הוועדה עוררו זעם רב בחוגי הפועלים^[2]. בכנסת זכה הדו"ח לתמיכה מאנשי החזית הדתית ואף מחרות, אולם הותקף על ידי אנשי מפ"ם וכמה אנשי מפא"י והציונים הכלליים.

בקיץ 1950 הוחלט על סגירת מחנות העולים והפיכתם למעברות. מפא"י ראתה עצמה משוחררת מההסכם (שחל להשקפתה רק כשהיו מחנות עולים). נוצר משבר אמון בינה לבין החזית הדתית שהוביל בסופו של דבר להקמת הממשלה השנייה. ההרכב הקואליציוני היה דומה, אולם זלמן שזר הוחלף בדוד רמז כשר החינוך.

בעקבות ועדת פרומקין חוסר שביעות הרצון משיטת הזרמים בחינוך גבר, ולקראת מערכת הבחירות הבאה הן מפא"י והן החזית הדתית נטו להנהגת חינוך ממלכתי בשתי מערכות - חילונית ודתית.

ראו גם

• מזרחים

לקריאה נוספת

• צבי צמרת, ימי כור ההיתוך: ועדת חקירה על חינוך ילדי העולים (1950), המכון למורשת בן-גוריון, שדה בוקר, 1993.^[3]

מאמרים

• אייל כפכפי, ועדת החקירה בראשות פרומקין – מכשיר לדיסקרדיטציה של תנועת העבודה, מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 40, 1995, עמ' 141–183.
  • צבי צמרת, על הקלות הבלתי נסבלת של האשמת בן-גוריון ו"הדתיים", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 42, 1997, עמ' 218–236.
  • אריה מורגנשטרן, הרב קוק ו"ועדת החקירה בראשות פרומקין", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 42, 1997, עמ' 237–240.
• צבי צמרת, אמינותה של ועדת פרומקין (1950), בתוך: שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית ה, תשס"ב, עמ' 146–159.
• צבי צמרת, ישראל בעשור הראשון: יחידה 7: התפתחות מערכת החינוך, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

קישורים חיצוניים

• אליעזר דון יחיא, המאבק על החינוך במחנות העולים וגילוייו במישור הציבורי, באתר דעת, מתוך: ניב המדרשיה י"ח-י"ט, תשמ"ה-תשמ"ו
• דב לויטן, ועדת חקירה ממלכתית ראשונה - החינוך במחנות העולים, באתר דעת, מתוך: ניב המדרשיה כ-כ"א, תשמ"ז-תשמ"ח, עמ' 290–306
• צבי צמרת, ועדת פרומקין – ועדת חקירה ממשלתית בנושא חינוך ילדי העולים בשנות המדינה הראשונות, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 439-405 ( גרסה טקסטואלית כסדרת מאמרים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח)
• החינוך האחיד לילדי עולים באתר הספרייה הלאומית
• ועדת פרומקין, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן

הערות שוליים

1. (דברי בן-גוריון כפי שהם מובאים ב: צבי צמרת, ועדת פרומקין: החינוך האחיד במחנות העולים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך:עיונים בתקומת ישראל 1, 1991)
2. שריאל בירנבוים, ‏חטיפתה של ההיסטוריה, השילוח, 13, פברואר 2019
3. פרופ' יובל דרור, ימי כור ההיתוך: תרומת ההיסטוריה של החינוך לחקר האינטגרציה העדתית והתרבותית בישראל, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 559-553