דרום אפריקאים (באנגלית: South Africans) הם תושבים החיים בדרום אפריקה, כמו גם בעלי אזרחות החיים ברחבי העולם.
מי שנולד בדרום אפריקה לפני 6 באוקטובר1995, נחשב אזרח דרום אפריקאי.[1]
היסטוריה
בדרום אפריקה נמצאו שרידים אנושיים מוקדמים בסטרפונטיין ובאתרים אחרים. התושבים המודרניים הראשונים של המדינה היו הציידים-לקטים סן ('בושמן') ואנשי ה-Khoi ('הוטנטוטים'), שרעו בעלי חיים. חמולות דוברי בנטו שהיו אבותיהם של נגוני (העמים הזולו, הקוסה, הסוואזי והנדבלה של היום) וקבוצות שפות טסואנה-סוטו (הסוטו/באסוטו, טסואנה ופדי של היום) היגרו ממזרח אפריקה כבר בתחילת המאה ה־11.[2]
קבוצות אלה נתקלו במתיישבים אירופאים בסוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה, כאשר אילו החלו את נדידתם למעלה מהכף. הסוחרים, החיילים והחקלאים האירופים של הכף חיסלו, גירשו או שעבדו את רועי החוי הילידים וייבאו עבודת עבדים ממדגסקר, אינדונזיה והודו. כאשר הבריטים ביטלו את העבדות ב-1834, התבסס דפוס הדומיננטיות המשפטית הלבנה. בפנים הארץ, לאחר שכמעט השמידו את הסאן והחוי, עמים דוברי בנטו ואירופיים נלחמו זה בזה בשורה של מלחמות אתניות וגזעיות שנמשכו עד 1994.[2]
הסכסוך בין מנהיגות דוברי בנטו היה נפוץ וחמור כמו זה שבין עמי הבנטו ללבנים. בהתנגדות להתפשטות הקולוניאלית, שליטים אפריקאים שחורים ייסדו ממלכות ואומות גדולות ועוצמתיות. התוצאה הייתה הופעתן של אומות זולו, קוסה, פדי, ונדה, סוואזי, סוטו, טסואנה וצונגה, יחד עם האפריקנרים הלבנים.[2]
מפקד האוכלוסין של דרום אפריקה מ-2022 הראה שאוכלוסיית דרום אפריקה גדלה מ-51.7 מיליון ב-2011 ליותר מ-62 מיליון ב-2022; קצב צמיחה של 1.8% לשנה בתקופת המדידה. לפי המפקד היוו הנשים כ-51.5% מכלל האוכלוסייה בעוד שהגברים היוו כ-48.5% מהאוכלוסייה. ריכוזי האוכלוסייה הגבוהים ביותר נספרו בחאוטנג (כ-15 מיליון) ובקוואזולו-נטאל (כ-12.4 מיליון), בעוד שבקייפ הצפוני הייתה האוכלוסייה הקטנה ביותר (כ-1.3 מיליון).
אפריקאים שחורים נותרו קבוצת האוכלוסייה הדומיננטית עם 81.4%, ואחריהם האוכלוסייה הצבעונית עם 8.2%. אחוז האוכלוסייה הלבנה ירד ל-7.3% ב-2022 מ-8.9% ב-2011, בעוד שאחוז ההודים/אסייתים עלה מעט מ-2.5% ב-2011 ל-2.7% ב-2022. הגיל החציוני עלה ל-28 שנים מ-25 שנים ב-2011, מה שמצביע על עלייה עקבית לאורך זמן ועלייה כוללת של שלוש שנים.[3]
יותר מ-55,000 חסרי בית נרשמו, עם יותר גברים (70,1%) מאשר נשים (29,9%), הן חסרי גג והן מוגנים. חוסר בית היה נפוץ יותר במטרופולינים (74.1%) בהשוואה לאזורים שאינם מטרופולינים (25.9%). העיר טשואן רשמה את השיעור הגבוה ביותר של חסרי בית (18.1%), ואחריה העיר יוהנסבורג עם 15.6%. בהסתכלות על חמש הסיבות המובילות לחוסר בית, אובדן עבודה/חוסר הכנסה היה הנפוץ ביותר עבור גברים ונשים כאחד (41.3%), ואחריו שימוש לרעה באלכוהול וסמים (25%).[3]
דרום אפריקאים שחורים
רוב אוכלוסיית דרום אפריקה היא אוכלוסייה המסווגת עצמה כשחורים אפריקאים או אנשים שחורים של דרום אפריקה, אך הם אינם הומוגניים מבחינה תרבותית או לשונית. החלקים האתניים העיקריים של הקבוצה הם זולו, קוסה, באפדי (צפון סוטו), באטסואנה, דרום נדבלה, סוטו (דרום סוטו), ונדה, צונגה וסוואזי, שכולם דוברים בעיקר שפות דרום בנטו. התפוצה המקומית של המוצא האתני הדרום אפריקאי השחורה נמצאת גם במדינות השכנות לדרום אפריקה. הבאסוטו הם הקבוצה האתנית הרוב של לסוטו. הקבוצה האתנית של צואנה מהווה את רוב אוכלוסיית בוטסואנה. הקבוצה האתנית סוואזי היא הקבוצה האתנית הרוב בסווזילנד. הקבוצה האתנית צונגה נמצאת גם בדרום מוזמביק; הם ידועים גם בשם שאנגאן (Shangana, Shangane או Shangani).
הקויסאנים של דרום אפריקה הם חלק מהמיעוט של ילידי דרום אפריקה הנחשבים כילדים שחורים. חלק ממהקויסאנים מזדהים כצבעוניים בגלל המוצא המעורב שלהם.
דרום אפריקאים צבעוניים
האוכלוסייה הצבעונית מרוכזת בעיקר באזור הכף, ומגיעה משילוב של רקע אתני כולל ילידים דרום אפריקאים, לבנים, גריקווה ואסיאתים. בתקופת האפרטהייד מוצא אתני זה כלל על פי חוק כל מי שהוא בעל רקע רב-גזעית. בחירה במוצא אתני צבעוני אינה ברירת המחדל של מרבית תושבי דרום אפריקה, גם אם מוצאם רב-גזעי. הם יעדיפו להגדיר עצמם כשחורים, לבנים או אסיאתיים. למוצא האתני הזה אין בהכרח שפה אתנית וגם לא מקור גזעי ספציפי. למרות שלא קיימת הומוגניות מבחינה תרבותית או לשונית, רבים מאלה המזדהים כצבעוניים מדברים בדרך כלל אפריקאנס כשפת אם.
מוצאם של הצבעוניים בדרום אפריקה הוא לרוב עירוב של ילידים אפריקאים (עמים דוברי בנטו דרום אפריקאים, קויסאן דרום אפריקאי ואפריקאים שאינם ממוצא דרום אפריקאי), גריקווה רב-גזעי, קבוצות אירופאיות (בעיקר הולנדיות ובריטיות) וקבוצות אסייתיות (ג'אווניסים, מלאים, הודים, מלגשים ועוד קבוצות אסייתיות שונות) - בעיקר של עבדים שהובאו לדרום אפריקה.
הזהות הקייפ מלאית (או הקייפ המוסלמית), אשר סווגה כתת-קבוצה של צבעוניים על ידי ממשלת האפרטהייד, כללה לרוב אנשים בעלי מורשת רב-גזעית מהקייפ, שהתאסלמה.
קויסאן מתייחס לשתי קבוצות נפרדות. הקויקוי, שהשתלבו בכלכלה של האדם הלבן, ואשר רבים מהם המירו את דתם מוקדם לנצרות ואנשי הסאן, שנקראו בפי האירופים בושמנים, שהיו ציידים-לקטים. קבוצות הקויסאן כמיעוט משלימות את שאר אוכלוסיית דרום אפריקה הילידית והם אינם מסווגים את עצמם כשחורים דרום אפריקאים, אפריקאים או אפילו שחורים אפריקאים. במפקד האוכלוסין של 2011, למשל, הרוב המכריע של קהילת סן בפלטפונטיין שמקורה בחלקים הצפוניים של נמיביה ודרום אנגולה בחרו להיות מסווגים כ'אחר' ולא כשחורים ורבים מאלה הטוענים שהם צאצאים של Namaqualand Khoikhoi (אנ') מסווגים את עצמם כצבעוניים.[4]
בתוך הקהילה הצבעונית, יימצאו גם מהגרים חדשים יותר, כלומר צבעוניים מרודזיה לשעבר (כיום זימבבואה); נמיביה ומהגרים ממוצא אירופי-הודו (כגון אנגלו-הודים) שהגיעו לכף כאשר הודו ובורמה קיבלו את עצמאותן.[5]
בשנת 2008, בית המשפט העליון בפרטוריה קבע כי צאצאיהם של סינים שהגיעו לפני 1994, וסווגו כתת-קבוצה של צבעוניים על ידי ממשלת האפרטהייד, זכאים לפיצוי. כתוצאה מפסיקה זו, כ-12,000–15,000[6] אזרחים סינים אתניים שהגיעו לפני 1994, המהווים 3%–5% מכלל האוכלוסייה הסינית במדינה, יוכלו ליהנות ממדיניות ההעצמה הכלכלית השחורה הממשלתית.[7]
קבוצות אתניות, 2001–2011 (המספרים הם מיליוני אנשים; קנה מידה אופקי הוא אחוז מכלל האוכלוסייה).
דרום אפריקאים לבנים
אנשים לבנים בדרום אפריקה הם בעיקר צאצאים של הולנדים, גרמנים, הוגנוטיםצרפתיים, אנגלים, פורטוגזים ואחרים מאירופה. מבחינה תרבותית ולשונית, הם מחולקים לאפריקאנרים, הדוברים אפריקאנס, וקבוצות דוברות אנגלית. אוכלוסיית הלבנים ירדה בשנות ה-90 וה-2000 עקב שיעור ילודה נמוך והגירה. כגורם בהחלטתם להגר, רבים מציינים את שיעור הפשיעה הגבוה, מדיניות אפליה מתקנת ואפליה גזעית. משנת 1994 עד 2010, כ-400,000 לבנים היגרו לצמיתות. למרות הגירה שלילית גבוהה, תושבים מאירופה המשיכו להגיע לדרום אפריקה באותן שנים. ב־2005, כ-212,000 אזרחים בריטים התגוררו בדרום אפריקה. ב-2011, המספר גדל לכ-500,000. דרום אפריקאים לבנים שהגרו בשנות ה-90 חזרו במספרים גדולים בשנות ה-2000 וה-2010. במאי 2014, "מהפכת השיבה הביתה" העריכה כי כ-340,000 דרום אפריקאים לבנים חזרו לדרום אפריקה בעשור הקודם.[8]
גלי הגירה לבנים נוספים לדרום אפריקה התרחשוב במאות ה-20 וה-21. בשנות ה-70 עברו תושבים פורטוגזים רבים של מושבות אפריקאיות כמו אנגולה ומוזמביק לדרום אפריקה לאחר עצמאותן של אותן אומות. בנוסף, ממשלת האפרטהייד עודדה הגירה ממרכז אירופה בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, במיוחד מפולין והונגריה וכן מטורקיה, אזרבייג'ן וארמניה.
לצאצאי מהגרים מהודו הבריטית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 יש אוכלוסייה מוערכת של 1.2 מיליון או 2.5% מאוכלוסיית דרום אפריקה; רבים מהם צאצאים של עבדים שהובאו במאה התשע-עשרה לעבודה במטעי הסוכר של אזור החוף המזרחי של נטאל ודבקו בדתות שונות ודיברו שפות שונות. מספר קטן יותר של אנשים, הנקראים Passenger Indians הגיע באופן עצמאי למטרות עבודה ועסקים בערך באותה תקופה. הודים נחשבים לאחת מארבע קבוצות הגזע של דרום אפריקה.
סינים דרום אפריקאים
ישנה קבוצה משמעותית של סינים דרום אפריקאים (כמעל 300,000 איש), הקבוצה הסינית הגדולה ביותר ביבשת אפריקה. הסינים החלו להגיע לדרום אפריקה על ידי ההולנדים במאה ה־17, אך גל הגירה גדול הגיעה בבהלה לזהב בתחילת המאה ה-20 . בממשלת האפרטהייד הם סווגו כתת-קבוצה של צבעוניים. בתחילת שנות ה-80 הגיע גל נוסף של מהגרים מהונג קונג וטייוואן אשר הוזמנו על ידי המשלה על מנת לפתח התעשייה במדינה, אלו סווגו כלבנים במהלך האפרטהייד.[9]
קבוצות קטנות יותר
ישנה אוכלוסייה קטנה אך בולטת של אנשי למבה (הטוענים שהם ממוצא יהודי) המתגוררים בעיקר באזורים הצפון מזרחיים של דרום אפריקה שיש להם מוצא בנטוושמי .
אוכלוסייה קטנה של צוענים משבט קלדרש חיה בדרום אפריקה.[10]
שפות
דרום אפריקה היא חברה רב תרבותית המאופיינת בגיוון הלשוני העשיר שלה. המדינה היא רב לשונית עם 11 שפות רשמיות, שלכל אחת מהן ישנו מעמד שווה. רוב תושבי דרום אפריקה הם רב לשוניים ומסוגלים לדבר לפחות שתיים או יותר מהשפות הרשמיות.[3] חוקת המדינה מבטיחה מעמד שווה ל-11 שפות רשמיות כדי לתת מענה לעמים המגוונים של המדינה ולתרבויותיהם. השפות הן: אפריקאנס, אנגלית, נדבלה, קוסה, זולו, פדי, סוטו, צואנה, סוואזי, ונדה, צונגה.[2] אנגלית מובנת בדרך כלל ברחבי הארץ, בהיותה שפת העסקים, הפוליטיקה והתקשורת, והשפה הפרנקה של המדינה. אבל היא מדורגת רק במקום החמישי המשותף מתוך 11 השפות הרשמיות כשפת בית.[2]
מלבד 11 השפות המוכרות רשמית, ישנן עשרות שפות אחרות בדרום אפריקה: אפריקאיות, אירופאיות, אסייתיות ועוד. שפות נוספות המדוברות בדרום אפריקה ומוזכרות בחוקה הן שפות קוי, נאמה וסן, שפת הסימנים, ערבית, גרמנית, יוונית, גוג'ראטי, עברית, הינדית, פורטוגזית, סנסקריט, טמילית, טלגו ואורדו. יש גם כמה קריאולים ילידיים ופידג'ינים.[2]
שפת הסימנים הדרום אפריקאית
ב-2 במאי 2023 אישרה האספה הלאומית כי סעיף 6 בחוקת הרפובליקה של דרום אפריקה משנת 1996 יתוקן כך שיכלול את שפת הסימנים הדרום אפריקאית (SASL) כשפה הרשמית ה-12 לקידום זכויותיהם של אנשים חירשים וכבדי שמיעה. ב-19 ביולי 2023, הנשיא סיריל רמפוזה חתם על חוק ה-SASL במהלך טקס בבנייני האיחוד בפרטוריה. ה-SASL היא שפה ילידית המהווה מרכיב חשוב במורשת הלשונית והתרבותית של דרום אפריקה. יש לה מבנים דקדוקיים ולקסיקון נפרדים משלה והיא בלתי תלויה בכל שפה אחרת. החקיקה החדשה מבקשת לקדם את הקבלה התרבותית של SASL, להבטיח את מימוש זכויותיהם של אנשים חירשים וכבדי שמיעה להגנה שווה ותועלת החוק וכבוד האדם ולקדם שוויון כולל ומהותי ולמנוע או לבטל אפליה בלתי הוגנת על רקע נכות, כפי שמובטח בסעיף 9 של החוקה של הרפובליקה של דרום אפריקה ב-1996. דרום אפריקה הפכה למדינה האפריקאית הרביעית אחרי קניה, זימבבואה ואוגנדה שמכירה בשפת הסימנים כשפה רשמית.[3]
דת
כיום כמעט 80% מאוכלוסיית דרום אפריקה דוגלת באמונה הנוצרית.[2] קבוצות דתיות מרכזיות אחרות הן ההינדואיזם, האסלאם, היהדות והבודהיזם. בנוסף ישנן גם אגנוסטיקה ושטניזם.[3] מיעוטים באוכלוסיית דרום אפריקה אינם משתייכים לאף אחת מהדתות הגדולות ומשייכים עצמם לדת אפריקאית מסורתית.[2]
החל משנות ה־90 ותחילת שנות ה-2000 עזבו יהודים רבים את דרום אפריקה עקב המשברים הכלכליים והפשיעה הגוברת ועברו לאוסטרליה (40%), ניו זילנד, אירופה, ארצות הברית, וישראל (כ-10%).[11]
כיום מונה הקהילה היהודית בדרום אפריקה כ-70,000 יהודים, חלקם ישראלים לשעבר.
אישים
זוהי רשימה חלקית של אישים עליהם נכתב ערך בעברית. לרשימה המלאה
