הצעות להקים בית דין לעבודה בישראל הועלו כבר בשנת 1957[1]. בשנת 1957 הוקמה ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליוןצבי ברנזון, שהמליצה על הקמתו של בית הדין לעבודה[2]. אולם משהובא העניין בפני הממשלה בשנת 1964 התנגד לכך שר המשפטיםדב יוסף[3] ועל כן העניין נדחה למשך מספר שנים. חוק בתי הדין לעבודה הוגש שוב לכנסת על ידי שר העבודהיגאל אלון בשנת 1968, ואושר בתחילת 1969[4]. בתי הדין לעבודה החלו פעולתם בספטמבר אותה שנה.[5]
תחומי שיפוט
כס המותב באולם הדיונים הגדול בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים
בתי הדין לעבודה דנים בחמישה תחומים שבסמכותם:
כל תביעה אזרחית (ללא הגבלת סכום) שעילתה בסכסוך בין עובד למעסיק במסגרת יחסי עבודה או במשא ומתן לקבלה לעבודה.
יחסי עבודה: התאגדות עובדים, שביתות, יחסים שבין ארגוני עובדים לבין עצמם ובין ארגוני עובדים למעסיקים.
ערעור על החלטת גורם רגולטורי שבית הדין לעבודה הוסמך לדון בה, ובפרט ערעור על החלטה של המוסד לביטוח לאומי.
עבירות פליליות בתחום דיני העבודה.
מבנה מערכת בתי הדין לעבודה
שופטי בית הדין הארצי לעבודה בעת הקראת פסק דין הטיפים, פסק דינו האחרון של הנשיא פליטמן.
במערכת בתי הדין לעבודה יש שתי ערכאות:
בית הדין האזורי: קיימים חמישה בתי דין אזוריים לעבודה, שסמכויות השיפוט שלהם מקבילות לסמכויות השיפוט של בתי המשפט המחוזיים.
בית הדין הארצי: מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בתי הדין האזוריים. בנושאים מסוימים, בית הדין הארצי הוא הערכאה הראשונה. בתחום משפט העבודה, בית הדין הארצי לעבודה הוא הערכאה העליונה ולא ניתן לערער על פסיקותיו[6].
מחלוקת משפטית התקיימה בין נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג, לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בשאלת היחסים בין בית הדין לעבודה לבג"ץ. גולדברג, כקודמו בר-ניב, ראה את בית הדין הארצי לעבודה כערכאה עליונה בנושאים הנדונים בו[7]. ברק, לעומתו, התיר עתירות לבג"ץ כנגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה[8]. עמדתו של ברק התקבלה, וניתן לעתור לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה, אולם רק בתנאי שישנה טעות בולטת מעל פני הפסק או סוגיה ציבורית המחייבת דיון מעמיק. את מילוי התנאים הללו קובע בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. בדרך כלל עתירות מסוג זה נדחות על הסף, בנימוק שבג"ץ אינו ערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה.
הרכב השופטים בבית הדין לעבודה ייחודי לבית משפט זה: בנוסף לשופט מקצועי הנדרש לעמוד באמות המידה לכשירות לכהן בבית משפט מחוזי בהתאם לחוק בתי המשפט,[10] יושבים בדין כשופטים גם נציגי ציבור שמונו לתפקידם בידי שר העבודה והרווחה ושר המשפטים, לאחר היוועצות בוועדה בה יושבים שופט בית הדין הארצי לעבודה בדימוס, נציגי המשרדים, נציג ההסתדרות, נציג נשיאות הארגונים העסקיים ומנהלת תחום נציגי ציבור בבית הדין הארצי לעבודה. נציגי העובדים והמעסיקים אינם חייבים להיות בעלי השכלה משפטית, אך עליהם להיות בעלי ניסיון עשיר בתחום העבודה[11]. ברוב ההליכים האזרחיים בבית הדין האזורי יושב בדין הרכב של שלושה שופטים: שופט מקצועי, נציג עובדים ונציג מעבידים. בבית הדין הארצי יושבים בדין ברוב ההליכים חמישה שופטים: שלושה שופטים מקצועיים, נציג עובדים ונציג מעבידים. בדיונים מסוימים מכונס הרכב מורחב בהתאם להחלטת נשיא בית הדין הארצי ובו חמישה שופטים ושני נציגי ציבור.
נכון לשנת 2019 מכהנים בבית הדין הארצי לעבודה 9 שופטים ו-26 נציגי ציבור, ובבתי הדין האזוריים 73 שופטים ורשמים ו-317 נציגי ציבור.
בדומה לערכאות שיפוטיות אחרות הדנות בעניינים אזרחיים, לשופטי בתי הדין לעבודה האפשרות להציג בפני הצדדים הצעות פשרה טרם תחילת הדיון וההכרעה בתיק. עם זאת, בבתי הדין לעבודה מתקיימת גם פרקטיקה ייחודית בתיקים הנוגעים לסכסוכי עבודה ולשביתות, במסגרתה מכנס השופט את הצדדים ובאי כוחם בלשכתו, מחוץ לפרוטוקול, בהסכמתם ועל פי רוב לבקשתם, טרם הדיון בתיק. המטרה בפרקטיקה זו היא לעודד את הצדדים להידברות ולפתרון המחלוקות בדרך של משא ומתן. שיטה זו פותחה ושוכללה בייחוד על ידי השופט סטיב אדלר בשנותיו כנשיא בית הדין הארצי[12], והמשיכה להיות נהוגה גם בכהונותיהם של ממשיכיו. לדבריו של אדלר פרקטיקה זו שונה מהפרקטיקה של גישור שכן השופט אינו יושב עם כל אחד מהצדדים בנפרד[13].
בנובמבר 2018, מתח נציב הקבילות על השופטים אליעזר ריבלין ביקורת על הליך זה וטען כי לא נמצא מקור חוקי המסמיך את בתי הדין לעבודה לבצעו, וכי הוא מערבב בין תפקידו של השופט לתפקיד 'מגשר'. זאת, במסגרת בירור תלונה שהוגשה על ידי ארגון 'תחרות', לאחר דיון שהתקיים באופן זה בנושא זכות השביתה של עובדי הנמלים[14]. בעקבות כך, הקימה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה השופטת ורדה וירט ליבנה ועדה לבחינת ולהסדרת הנושא בהשתתפות הנשיאה בדימוס נילי ארד, שופטת ביה"ד הארצי לעבודה בדימוס רונית רוזנפלד, ונשיאת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב השופטת אפרת לקסר[15].
מסקנות הוועדה והמלצותיה הוגשו לנשיאה וירט-ליבנה בפברואר 2019. במסגרתם, ציינה הוועדה כי בפניה הופיעו 36 גורמים בהם נשיאי בתי הדין לעבודה בעבר ובהווה, נציגי ארגוני עובדים ומעסיקים, נציגי פורום דיני העבודה בלשכת עורכי הדין, עורכי דין בולטים בתחום דיני העבודה הקיבוציים, וכן נציגי ארגונים דוגמת ארגון תחרות ופורום קהלת. מרבית הגורמים הביעו אמון במנגנון ההידברות והדגישו את חשיבותו למרקם יחסי העבודה בישראל ולצימצום שביתות. הוועדה הגיע למסקנה כי חוק בתי הדין לעבודה הקובע כי "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה אחרת בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק" - מסמיך את בית הדין לעבודה גם לשימוש בכלי ההידברות. המלצות הוועדה הייתה להסדיר כלי זה באמצעות נוהל שיפורסם על ידי נשיאת בית הדין לעבודה.[16]
בספטמבר 2021 אימצה הנשיאה את ההמלצות ופרסמה נוהל ליישום הידברויות בליווי שופטים בבית הדין לעבודה. הנוהל החדש מחדד כי ההידברות איננה גישור, ונאסר על השופטים להיפגש עם אחד מהצדדים בנפרד מהצדדים האחרים. כמו כן הובהר שהשימוש בכלי ההידברות יתאפשר רק בתנאי שהצדדים להליך מביעים הסכמתם לכך והיא נרשמת בפרוטוקול, וכן כי את עיקרי ההסכמות שהושגו בהידברות נדרש גם כן לכתוב ולציין בפרוטוקול הדיון.[16]
לקריאה נוספת
אריאל לוין, משפט העבודה בישראל - סדרי דין וראיות בבתי-הדין לעבודה : (חוק בית-הדין לעבודה - תקנות בית הדין לעבודה - תקנות סדרי הדין ופקודת הראיות), פתח תקווה : אוצר המשפט, 2019. (הספר בקטלוג ULI)
שלמה יעקובוביץ, סדרי הדין בבית הדין לעבודה, הוצאת נבו, 2024.
.jpg)
