|
ברברה מקלינטוק
ברברה מקלינטוק (באנגלית: Barbara McClintock; 16 ביוני 1902 – 2 בספטמבר 1992) הייתה חוקרת ציטוגנטיקה אמריקאית, כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1983, על גילוי הניידות של אלמנטים גנטיים המכונים טרנספוזונים.
חייה
מקלינטוק נולדה בקונטיקט בשנת 1902. בנעוריה ביקשה ללמוד באוניברסיטה, אך אמה התנגדה בטענה שאם תהיה משכילה יקשה עליה למצוא חתן ראוי, אולם בסופו של דבר אביה התיר לה להירשם ללימודים. מקלינטוק רכשה את שלושת תאריה באוניברסיטת קורנל, ארצות הברית, בין השנים 1919–1927. היא גילתה עניין בביולוגיה, אך בשנות העשרים נשים לא הורשו ללמוד את התחום, ולכן למדה בוטניקה.
את התעניינותה בתחום הגנטיקה גילתה בזכות קורס לתלמידי שנה א' אצל פרופ' הטצ'יסון. אותה העת, חקר הגנטיקה היה עדיין בחיתוליו, ועדיין לא היה בעל יוקרה בקרב הממסד המדעי. יתר הסטודנטים בקורס התעניינו בחקלאות, ומקלינטוק שמחה לקבל מהמרצה הזמנה טלפונית לקורס ההמשך. בזכות פרופ' לסטר שארפ, היא התוודעה לציטולוגיה (חקר התא), והחיבור בין שני התחומים הוביל למחקר בתחום הציטוגנטיקה – האופן שבו פעילות התא, ודרך חלוקתו, משפיעים על התורשה.
מחקרה
אותה העת, טרום עידן הביולוגיה המולקולרית, המחקרים נעשו בצורה של ריבוי מבוקר של מיני בעלי חיים פשוטים (כגון זבוב הפירות) וצמחים שבהם ניתן היה להבחין בקלות בשינוי בביטויים של תכונות (פנוטיפים) לאורך הדורות. על סמך הפנוטיפים ניסו החוקרים לפענח את הקוד הגנטי ואת התהליכים שיצרו אותו. מאוחר יותר נכנס השימוש בקרני רנטגן כאמצעי ליצירת מוטציות מכוונות, אשר אפשרו לחוקרים לעקוב אחר ביטויים ייחודיים לאורך הדורות.
מקלינטוק זכתה לתהילה כבר כחוקרת צעירה, בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הייתה שותפה לגילוי אופן חלוקת תא הרבייה, ותופעת שחלוף הכרומוזומים. מחקרה התמקד בצמח התירס, אותו הצליחה למפות מבחינה גנטית. התירס לקה בחיסרון משום שבמשך שנה ניתן היה לפתח רק דור צאצאים אחד, אולם יתרונו הגדול היה בשלל התכונות שאחרי השינויים בהם ניתן היה לעקוב בנוחות, ובעיקר סידור הצבעים על פני הקלחים.
חקר צמח התירס הצבעוני, תוך מעקב אחר מיקום הפיגמנטים בקלחים, הביא אותה במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20, למסקנה כי התאוריות של זמנה אינן מסבירות את השינויים בין הדורות. על סמך ממצאיה היא פרסמה תאוריה לפיה ישנם גנים אשר "מקפצים" בין הכרומוזומים בעת חלוקת תא הרבייה (מיוזה). הממסד המדעי של תקופתה הגיב בלעג מר לטענותיה, ויוקרתה המדעית נשחקה, עד שבתחילת שנות החמישים הפסיקה לפרסם את ממצאיה, על אף שהמשיכה במחקר.
ישנם התולים את הדחייה של הממסד המדעי את ממצאיה בכך שאותה העת התקיים ויכוח מר אם אמנם קיים חומר גנטי. מכיוון שניתן היה להבחין רק בפנוטיפים, ואת התהליכים המקדדים – הגנטיים – ניתן היה רק לשער, היו חוקרים שסברו שאין כלל חומר גנטי תורשתי, וכי מדובר רק בהמשגה אנושית של תופעה שלא ניתן להוכיח את קיומה (בדומה ליחס בין גוף לנפש). הממסד המדעי, שתמך ברעיון של חומר מקדד, סבר שהשערותיה של מקלינטוק משרתות את הצד השולל בוויכוח, ולכן דחה את ממצאיה.[1]
ההכרה המדעית ופרסים
בשנות השישים, עם התפתחות כלי מחקר חדשים, ובעיקר אמצעי ההגדלה האלקטרוניים והביולוגיה המולקולרית, הוכחו השערותיה של מקלינטוק, ואף התברר שהן תקפות לגבי מרבית האורגניזמים, ובעלות חשיבות עצומה במגוון רב של תחומי מחקר. הגנים הקופצים כונו טרנספוזונים, ומקלינטוק זכתה ליוקרה רבה כמי שהקדימה את זמנה ומשום שהתעקשה על ממצאיה מול הפרדיגמות השגויות של הממסד המדעי.
בשנת 1982 זכתה בפרס וולף[2] יחד עם הביולוג המולקולרי סטנלי כהן (זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1986), ובשנת 1983 זכתה לבדה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, והייתה בכך לאישה הראשונה והיחידה, שזכתה לכבוד נדיר זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
|
| 1901–1925
|
פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
|
|
| 1926–1950
|
פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
|
| 1951–1975
|
תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
|
| 1976–2000
|
בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
|
| 2001 ואילך
|
הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)
|
|
|
_shown_in_her_laboratory_in_1947.jpg)
.svg){kind=small}
