בובאל איילי

בובאל איילי
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	בובאלים
סוג:	בובאל
מין:	בוֹבָאל אַיילי
שם מדעי
Alcelaphus buselaphus ‏פאלאס, 1766
תחום תפוצה

בובאל איילי^{[דרוש מקור]} (שם מדעי: Alcelaphus buselaphus) הוא מין אנטילופה בגודל בינוני בסוג בובאל מתת-משפחת בובאלים שבמשפחת הפריים. קרוב רחוק של הגנו. הבובאל חי בעדרים נודדים במישורי אפריקה ויכול לרוץ מהר כדי להתחמק מטורפים כמו אריות וצבועים. הוא ניזון בעיקר מעשבים ונמצא באזורים פתוחים (סוואנות). משקלו הממוצע 125–218 ק"ג ואורכו הממוצע 150–245 ס"מ. יש לו 6 תת-מינים כדלהלן:

• בובאל צפוני (A. b. buselaphus) – נכחד. היה נפוץ במרוקו, באלג'יריה, בסהרה המערבית, במאוריטניה, בתוניסיה, בלוב, במצרים, ובתקופה מוקדמת יותר גם בישראל.
• בובאל מערבי (A. b. major), תת-המין הגדול ביותר. מצוי בקמרון, בניגריה, בצ'אד, בניז'ר, במאלי, בבנין, בטוגו, בגאנה, בבורקינה פאסו, בחוף השנהב, בגינאה, בגינאה ביסאו, בגמביה, בסנגל, וכנראה היה קיים בעבר גם במאוריטניה.
• בובאל ג'קסון (A. b. lelwel) מצוי בדרום סודאן, בסודאן, בצ'אד, ברפובליקה המרכז אפריקאית, באוגנדה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בקניה ובאתיופיה.
• בובאל סוואיני (A. b. swaynei), מצוי כיום באוכלוסיות מבודדות במרכז ובדרום אתיופיה בלבד ובעבר גם בסומליה.
• בובאל טורה (A. b. tura), תת-המין הנדיר ביותר, ועומד על סף הכחדה. מצוי במספרים קטנים בצפון-מזרח אתיופיה ובאריתריאה, ונכחד בצפון-מזרח סודאן.
• בובאל קוקה (A. b. cokii), מצוי בטנזניה וקניה.

הבובאל בישראל ושכנותיה

הבובאל הצפוני (A. b. buselaphus) חי בעבר בארץ ישראל, שהיוותה את תחום התפוצה הצפוני ביותר שלו^[2]. הוא שכן לאורך מישור החוף, בקעת הירדן, הנגב^[3] והערבה^[4]. הבובל החל להיכחד מנוף ישראל עוד בתקופת הברונזה ונעלם מאזור מישור החוף וצפון הנגב בתקופת הברזל, ככל הנראה עקב ציד גובר ועקב צמצום שטחי המחיה של הפרסתנים הגדולים. הוא המשיך להתקיים בעמק הערבה ובמדבר הסורי עד לסוף המאה התשע עשרה – ראשית המאה העשרים ומוזכר בכתביהם של טרימסטראם ואהרוני.

בערבית נקרא "בקר וחש" כלומר בקר הבר. קיימת מחלוקת כיצד נקרא במקרא. יש המציעים כי נקרא "זֶמֶר" במקרא^[5], ויש המציעים כי הוא היחמור^[6].

בּוּבׇּל באומנות

לביאה צדה בּוּבׇּל בפסיפס בית האמידים הרומי בלוד

בּוּבׇּל מתואר בפסיפס בית האמידים הרומי בלוד. עיצוב זה של בובאל הוא תיאור יחידאי מבין תיאורי היונקים בפסיפסים מהתקופות הרומית והביזנטית בישראל.^[7] בשטיח הצפוני של הפסיפס מצוירות מסגרות משושות, באחת מהן מתוארת לביאה שצדה בּוּבׇּל. העיצוב הוא חלק מתיאורי הטבע המציאותיים הרבים בפסיפס בית האמידים בלוד. דגם הקרניים הגדולות והמעוקלות, העבות בבסיסן והדקות וחדות בקצותיהן מאויר היטב בפסיפס.

גלריה

• 
• 
• 
• 
• 

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בובאל איילי בוויקישיתוף

• בובאל איילי, באתר ITIS (באנגלית)
• בובאל איילי, באתר NCBI (באנגלית)
• בובאל איילי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• בובאל איילי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• בובאל איילי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• בובאל איילי, באתר GBIF (באנגלית)
• בובאל איילי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. בובאל איילי באתר הרשימה האדומה של IUCN
2. זוהר עמר, להשיב את אנטילופת הבובל לארץ, באתר אריאל
3. Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant. PLoS ONE 4(4): e5316.
4. ישראל אהרוני, זכרונות זאולוג עברי, תש"ג, עמ' 21-22
5. לפי ממצאי ד"ר מנחם דור ב"החי בארץ ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד"
6. מרדכי כסלו, בחינת הזיהויים של עשרת מיני מעלי-הגרה הטהורים על-פי הטקסונומיה, באתר דעת, ‏תש"ס
7. ד"ר ענת אביטל, יונקים ועופות ייחודיים מפסיפס בית האמידים הרומי בלוד, לוד דיוספוליס - עיר האלוהים, כתב עת להיסטוריה, לארכיאולוגיה ולמורשת של לוד כרך י', 2024, עמ' 121-99