בובאל צפוני (בּוּבׇּל, שם מדעי: Alcelaphus buselaphus buselaphus), הוא תת-מין נכחד של בובאל, שחי בעבר בצפון אפריקה ובלבנט. תת-מין זה תואר לראשונה בשנת 1766 על ידי הזואולוג פיטר סימון פאלאס, והוא הראשון מבין תת-המינים שהתגלה לחוקרים האירופאיים בגלל תפוצתו הקרובה ביותר לאירופה.
הבובאל הצפוני הוא בין הקטנים שבבובאלים, והוא דומה במבנה גופו וקרניו בעיקר לבובאל מערבי.
הבובאל הצפוני נכחד מן העולם עד אמצע המאה ה-20 בגלל החדירה האירופאית לאפריקה. למרות שנכחד לפני עשרות שנים, בשנת 2013 נטען כי נצפה חיה הדומה לבובאל צפוני, אוכלת מענפי עץ במרוקו - כך שאולי הוא שרד באזורים אלו.
טקסונומיה
הבובאל הצפוני מסווג כתת-מין בסוג הבובאל. לאלו המסווגים את הבובאל כסוג ומין יחיד הבובאל הצפוני הוא תת-מין של מין הבובאל. לאלו המונים יותר ממין אחד בסוג הבובאל, הבובאל הצפוני הוא תת-מין של המין העיקרי[2].
תיאור
הבובאל הצפוני התאפיין כשאר קרוביו בזוג קרניים ספירליות עם מבנה מוזר למדי - והן היו קטנות למדי מרוב תת-המינים. הקרן צמחה באלכסון לכיוון מעלה, התעגלה עם בליטה קיצונית לקדימה, ולבסוף התעקלה שוב בחדות לאחורה, כך ששילוב של שתי הקרניים ביחד יצר צורת "U" הדומה לזו של הבובאל המערבי. לעומת זאת הקרניים של האחרון גדולות וכבדות יותר, והן אינן מתעקלות כלל כלפי קדימה. הקרניים היו עבות בצורה אחידה ברוב הקרן, ורק לקראת הסוף הפכו בהדרגה לדקות. ההפרש בין מרחק הקרניים בבסיס לקצוות היה בסביבות פי-5. לאורך הקרן היו כ-10 טבעות גדולות ובולטות לבד מחריצים רבים בבסיס, והיה ביניהן מרווח משמעותי. קצוות הקרן הסתיימו בשפיצים חדים וחלקים. תחילת צמיחת הקרן אצל עגלים צעירים התאפיינה בשני שפיצים חדים וחלקים בצורת "V". צבע הקרניים היה מן הסתם זהה לרוב תת-המינים: אפרפר או חלודה כהה. לא היה הפרש ניכר בין קרני הזכרים לנקבות.
צבע פרוותו של הבובאל הצפוני תואר כחולי-זהוב אחיד בכל הגוף. ייתכן כי הכתפיים, הגב, והברכיים היו כהים מהרגיל. היוצא דופן היה הזנב הארוך שהסתיים בציצת שיער ארוכה ומברשתנית בצבע שחור. גם הפנים היו בצבע אחיד, להוציא סימון דהוי ואפרפר בצדדי הלוע סמוך לנחיריים. על פי תיאורים אלה הבובאל הצפוני דמה מאוד בצבעי הפרווה לבובאל המערבי, אך מבחינת חוסר סימוני פנים הוא דמה דווקא לבובאל ג'קסון.
כשאר תת-המינים, הבובאל הצפוני היה בעל גוף רחב וארוך, צוואר קצר, חרטום מוארך ו"עוקץ קרן" בולט וייחודי. גם הוא התאפיין בגבנון קטן בכתפיים, רגליים ארוכות וחזקות, בלוטות ריח גדולות ואף מחורץ בצורת "U". לא היה הבדל בולט בין הזכרים לנקבות.
מידות הגוף של בובאל צפוני: גובה הכתפיים: כ-120 ס"מ.
אורך ראש וגוף: כ-245 ס"מ.
אורך הקרניים: 60 ס"מ.
אורך הזנב: 70-45 ס"מ.
משקל: 150-120 ק"ג.
תפוצה
נוף בשקע קטרה - אחד מהאזורים במצרים בהם היה מצוי הבובאל הצפוני.
הבובאל הצפוני כשמו, היה מצוי בצפון אפריקה. תפוצתו המודרנית השתרעה לאורך החלקים הצפוניים של מדינות הסהר הפורה: ממרוקו וסהרה המערבית, דרך אלג'יריה, תוניסיה ולוב, עד צפון מזרח מצרים באזור דלתת הנילוס; ייתכן כי גם היה קיים בצפון מאוריטניה. באזור שקע קטרה הסמוך לאל עלמיין התפוצה המשיכה דרומה עד למחוז אל-ואדי אל-גדיד במרכז מצרים שהיה המקום הצחיח ביותר בתפוצתו. ישנם תיאורים מ-1850 באלג'יריה על "שוורים פראיים" באזור הרי טאסילי נאג'ר שנמצא במרכז הסהרה סמוך לניז'ר. עם זאת, זהותם של בעלי חיים אלה שנויה במחלוקת; גם אם אכן הם היו בובאלים ייתכן והם היו מתת-המין המערבי ולא מהצפוני.
בתקופה מוקדמת יותר - לפני הספירה, הבובאל הצפוני היה נפוץ בבירור גם מזרחה יותר עד האזורים הדרומיים של הלבנט (צפון סיני וישראל), ולפי דעות מסוימות אף בדרום ירדן וצפון ערב הסעודית. בישראל שרידיו נמצאו בצפון הנגב, השפלה, השרון, בתל לכיש ובתל שרוחן. הוא נעלם ממישור החוף וצפון הנגב בתקופת הברזל ככל הנראה לאחר שניצוד בהרחבה באזור הנילוס במצרים, מה שגרם לנתק בין המספרים בלבנט לבין האוכלוסייה העיקרית בצפון אפריקה.
שרידים של הבובאל הצפוני אותרו במספר אתרים ארכאולוגיים במצרים כדוגמת סקארה, ואפילו על ההירוגליף המצרי ניתן לראות איור של עגל בובאל. מסיבה זאת ישנן טענות שהבובאל הצפוני בוית במצרים העתיקה, ובוודאי שימש כ"קורבן" בפולחנים. הבובאל הצפוני הוא אחד מבעלי החיים המתוארים ביותר בפסיפס הרומי באלג'יריה, שמתוארך לשנים הראשונות של הספירה.
לא ידוע על חפיפה כל שהיא שהייתה בין אזור הגידול של הבובאל הצפוני לבין תת-מינים אחרים של הבובאל. אך ייתכן שאזור הגידול שלו חפף עם הבובאל המערבי במאוריטניה.
בית הגידול של הבובאל הצפוני היה ברובו מהצחיחים שבתת-המינים וכלל אזורים מישוריים בצפון מדבר סהרה, אך הוא היה מצוי גם בבתי גידול של האקלים ים-תיכוני כערבות-עשב מדבריות, חורש ים תיכוני, וכרי דשא ויערות דלילים במורדות הרי האטלס. לדברי סופרים מהמאה ה-19 הבובאל העדיף אזורים סלעיים עם צמחייה משמעותית, בניגוד לבית הגידול הצחיח של הדישון. הטמפרטורות בתחומי מחייתו נעו בין 4 מעלות בלבד בשיא החורף ל-40 מעלות בשיא הקיץ, וכמות המשקעים הממוצעת 500-0.5 מ"מ לשנה.
האקולוגיה שלו דמתה ככל הנראה לשאר תת-המינים: הוא היה פעיל בקבוצות של 5 עד 20 פרטים, עם שיא של פעילות בשעות הבוקר והערב, ומנוחה בשעות הצהריים החמות. מכתבי חוקרים עולה כי בשנת 1573 היה ניתן לראות עדרים גדולים של 200-100 פרטים בצפון מרוקו. התזונה שלהם הייתה מורכבת ברובה מעשבים ירוקים וטריים, אך בעונות יבשות גם בעשבים באיכות נמוכה יותר. באופן כללי העדרים היו נוודים יחסית, בחיפוש אחר מקורות מזון טובים. כקרוביו גם הוא היה מסוגל לרוץ במהירות של עד 80 קמ"ש. טורפו העיקרי היה האריה הברבארי, ובמידה פחותה גם נמר ברבארי וברדלס. הזכרים הבוגרים היו טריטוריאליים רק בעונת הרבייה, וניסו לתפוס לעצמם שטח אותו סימנו בצואה, שתן, ובלוטות ריח. הריונה של הנקבה נמשך כ-8 חודשים לאחריהם נולד עגל יחיד ששהה בימיו הראשונים מוסווה בצמחייה מדברית\סלעית או בדיונות החול. עד גיל 3 חודשים קרניו התחילו לצמוח, ופרוותו קיבלה גוון כהה יותר. הוא נגמל לאחר ארבעה חודשים, והגיע לבגרות משנה וחצי עד שנתיים וחצי כשעד אז היה צמוד בדרך כלל לאימו.
תוחלת חייו הייתה כ-19 שנים.
הכחדה
איור של בובאלים צפוניים כ-50 שנה לפני הכחדתם.
הבובאל הצפוני מסווג על ידי IUCN במצב השימור "נכחד" (EX), כיוון שחלפו 50 שנה ללא צפייה בפרט חי. הכחדתו של הבובאל החלה בהיעלמותו ממצרים ולוב, ועד אמצע המאה ה-19 גם מרוב ארצות המגרב. החוקר הגרמני היינריך בארת' מציין בכתביו כבר בשנת 1854, כי מספרי הבובאל הצפוני ירדו במהירות בעקבות חדירת הצבא הצרפתי הקולוניאלי לצפון אפריקה - שחייליו טבחו בבת אחת עדרים שלמים של בובאלים. עד 1867 ניתן היה לראותו רק סמוך לרכסי ההרים שבקרבת או בתוך מדבר סהרה. הוא נעלם מהאטלס התוניסאי עד 1870 כשהפרט האחרון במדינה זאת נורה ב-1902 ליד העיר תטואן. לאחר ההעלמות מתוניסיה הוא הוגבל למערב האטלס ממולמיין במרוקו ועד דרום וואראן באלג'יריה בשנים הראשונות של המאה ה-20. העדר הידוע האחרון שמנה 15 פרטים בלבד נראה בשנת 1917 באוטאט אל-חאג' במרוקו; מלבד 3 פרטים כל העדר חוסל על ידי אותו צייד. הפרטים האחרונים במרוקו ניצודו ב-1925 במיסור. במקביל באותה תקופה חוסלו הבובאלים ששרדו באלג'יריה, כהפרט האחרון שניצוד בוודאות היה ב-1920. החוקר הארפר טוען כי למרות שקמפיינים למציאת פרטים של הבובאל הצפוני בכל מדינות המגרב עד 1930 העלו חרס, הפרט האחרון בעולם נורה כנראה בין 1945 ל-1954 באלג'יריה. גם הפרסתנים האחרים בתפוצתו ירדו כשרובם נחשבים כיום בסכנת הכחדה, ואחדים כדוגמת ראם הסהרה (ובעבר גם הדישון) הגיעו למצב של הכחדה מוחלטת בטבע.
הבובאלים הצפוניים הוחזקו במספר גני חיות בריטים, צרפתים, וגרמנים סביב תחילת המאה ה-20, אך זואולגים לא הצליחו למצוא אף פרט מפוחלץ בגני חיות אלה. הפרטים הידועים ביותר שהוחזקו היה נקבה שהובאה לגן החיות בפילדלפיה בשנת 1905, הנקבה היחידה שצולמה בחיים מתת-מין זה בגן החיות של לונדון, והנקבה האחרונה בשבי שמתה בשנת 1923 בגן החיות של פריז.
_Bubalis_busephalus.png)
