צביון לבן-גחון (שם מדעי: Cephalophus leucogaster), הוא מין אנטילופה קטנה בסוג צביון שבתת-משפחת הצביונים החי במרכז אפריקה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1873 על ידי הזואולוג והטקסונום הבריטי ג'ון אדוארד גריי. יש לו דמיון רב בעיקר לצביון אוגילבי, צביון ווינס וצביון פיטרס. שמו המדעי נגזר מיוונית כדלהלן: kephale = ראש, "lophus" = פסגה; - מתייחס לציץ השיער המזדקר מהמצח. "leucogaster" = לבן כרס, ומתייחס לצבע הבהיר של גחונו המשמש כסימן זיהוי עיקרי שלו (כנ"ל לגבי שמו הרשמי). צביון לבן-גחון הוא בעל מספר הפרטים גדול למדי, אם כי בשל צפיפות האוכלוסייה הנמוכה שלו, כמו גם בית גידולו המיוער והבלתי נגיש ידוע עליו מעט מאוד. אף על פי שמצבו עדיין טוב יחסית הוא סובל באופן נרחב מכריתת יערות וציד, מה שעשוי להשפיע בעתיד על מספריו.[2]
תיאור
צביון לבן-גחון מתאפיין בזוג קרני-חרוט ארוכות יחסית ל"צביונים האדומים", ויש להם מבנה פשוט למדי: הקרן צומחת לכיוון מעלה המאונך בהתאם לקו המצח,[3] לעיתים יהיו ישירות לחלוטין ולעיתים יתעגלו מעט לאחור. לצביונים מבוגרים הקרניים עלולות להתעקם אחת כלפי השנייה וליצור מעין אליפסה קטנה. מיקום הקרניים הוא במרכז המצח משני צדדי ציצת השיער, והן סמוכות למדי לאוזניים. המרווח בין הקרניים עלול להשתנות: לעיתים זהה בין הבסיס לקצוות, לעיתים יהיה הפרש גדול יותר בקצוות, ויש שהן יתרחקו אחת מהשנייה ואז לבסוף יתקרבו עד כדי כך שהן יגעו אחת בשנייה. הקרניים עבות מאוד בבסיס בהשוואה לצביון נאטאל, צביון ווינס ועוד, והן הופכות לדקות וחדות ככל שהן גדלות. צביון זה הוא הצביון היחיד שקרניו חרושות בכבדות בסביבות 8-6 טבעות וחריצים גדולים ובולטים,[3]וקצוות הקרניים חלקות לגמרי. צבע הקרניים הוא אפרפר, שחרחר, חלודה כהה, כשלעיתים קרובות הקצוות תהיינה בצבע כהה יותר. הן לזכרים והן לנקבות יש קרניים, אך קרני הזכרים גדולות וארוכות יותר.[3]
הפרווה של צביון לבן-גחון גסה וקצרה, ומורכבת משערות צפופות בחלק האחורי ודלילות בחלק הקדמי. באזור העורף יש לעיתים נשירת שערות בדומה לצביון נאטאל. צבע הפרווה הכללי הוא צהבהב-כתמתם\זהבהב חיוור ובהיר,[3] הנוטה להיות כהה יותר בגב ובפלג הגוף האחורי ובהיר יותר בצלעות, בצוואר ובמותניים. לעיתים הצבע הכללי יהיה אפרפר-חולי, והחלק האחורי יהיה בעל גוון אדמדם מעט. לאורך הקו האמצעי של הגב - מעוקץ הזנב ועד לכתפיים או העורף - ישנו פס שחור דק למדי ומוגדר היטב,[3] המתרחב מעט באזור האחורי (אם כי לא כאצל צביון פיטרס). הזנב בצבע אדמדם-כתמתם עם פס שחור בצידו העליון, ולבנבן בצידו התחתון; הוא מסתיים בציצת שיער גדולה ורחבה בעלת צבע משולב של שחרחר, לבנבן ואדמדם. המאפיין הבולט של צביון זה הוא שהגחון החזה והמפשעה בצבע לבנבן בוהק[3] המאפשר לזהותו בקלות מצביונים אחרים החופפים איתו בתפוצה כצביון חום, צביון פטר, צביון ווינס וצביון שחור-חזית. הרגליים מתחלקות בין אדמדם\כתמתם בצד החיצוני ללבנבן בצד הפנימי, ולאורך הברכיים יש לעיתים רצועות עבות בצבע חום כהה. העורף נוטה לצבע חום דהוי או אפרפר בשל נשירת השערות, וצדדי הצוואר נוטים לכתמתם-צהבהב חיוור, בעוד שהגרון בצבע לבנבן קרמי ומהווה המשך לחזה הבהיר.
צבע ראשו של צביון לבן-גחון צהבהב חיוור, חולי או בז', כשהמצח לרוב יהיה בצבע אדמדם-כתמתם ברור ומוגדר יותר. יש לו ציצת שיער קצרצרה בדרך כלל שלעיתים קרובות נעדרת לחלוטין; צבעה הוא שילוב של אדמדם וכתמתם, ואצל פרטים רבים היא שחורה באמצעה.[3] אזור החרטום והלוע נוטה להתכהות לחום דהוי עד שחרחר בניגוד לשפה העליונה ולסנטר הלבנים. מעל העיניים יש קשתות שבולטות על רקע הפנים, וצבען הוא זהבהב\כתמתם בהיר עד אפרפר. האוזניים מתחלקות בין חום צהבהב דהוי בצד החיצוני ללבנבן\כתמתם בצד הפנימי עם כתמים חומים דהויים.
מבנה גופו של צביון לבן-גחון עבה ורחב יחסית, ויש לו צוואר קטן - רחב בתחילתו וצר בסופו - התומך בראש גדול ומוארך. מצחו רחב וחרטומו צר.[3] רגליו קצרות ודקיקות, והאחוריות הארוכות מהקדמיות גורמות לגבו הקמור להבליט את המראה העגלגל והמקושת שלו. העיניים גדולות ושחורות, וסביבן יש נפיחות גדולה בצורת טבעת הגורמת להן להראות בולטות על רקע הפנים, אף על פי שהן למעשה שקועות בחוריהן. האף גדול ובעל נחיריים רחבות כשל בקר וצבעו סגלגל או שחרחר, והלוע רחב ועגלגל. מתחת לכל עין יש לו חריץ שחרחר או אפרפר שאינו בולט כל כך, ודרכו יוצא הנוזל מבלוטות הריח. זנבו קצר ודקיק ומסתיים בציצת שיער גדולה ועגלגלה. אוזניו גדולות, עגלגלות ורחבות, ופרסותיו קצרות וחדות. הדו-צורתיות זוויגית נמוכה למדי, ובדומה לרוב הצביונים היא מתבטאת בעיקר בכך שלזכרים קרניים ארוכות יותר, ואילו הנקבות גדולות במעט בממדי הגוף.[3]
מידות הגוף של צביון לבן-גחון:[3]
גובה הכתפיים: 51-45 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 100-90 ס"מ.
אורך הקרניים: כ-12 ס"מ.
אורך הזנב: 15-12 ס"מ.
משקל: 20-15 ק"ג.
תפוצה ואקולוגיה
צביון לבן-גחון מצוי במרכז אפריקה. תפוצתו משתרעת על פני צפון מרכז וצפון מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, צפון, מרכז ודרום הרפובליקה של קונגו, מרבית שטחה של גבון והחלק היבשתי של גינאה המשוונית, דרום קמרון, דרום מערב הרפובליקה המרכז אפריקאית, ואוכלוסייה נוספת מבודדת מצויה בדרום מזרח הרפובליקה המרכז אפריקאית. הנוכחות שלו אינה מאומתת באנגולה ובאוגנדה.[2]
בית הגידול של המין הוא בעיקר סוגי היערות הטרופיים הבאים: יערות שפלה משווניים ולחים, יערות ראשוניים עם חופה סגורה, ובמידה פחותה גם יערות משניים.[2] הוא נמנע מיערות מוצפים וביצתיים, פסיפסי יער-סוואנה, ואזורים עם קרבה אנושית. הטמפרטורות בתחומי מחייתו כ-30 מעלות לאורך השנה, וכמות המשקעים הממוצעת היא 2,000-1,000 מילימטר לשנה.
מעט מאוד ידוע על האקולוגיה והרבייה של המין. סביר להניח שהיא דומה לצביוני יער אחרים: פעיל יום או לילה, אוכל בעיקר פירות ועלים, טריטוריאלי, סוליטרי ומונגומי, כשהזכרים והנקבות חיים באותו שטח. נוטה לצלול במהירות לתוך הסבך כאשר הוא נרדף על ידי אויבו העיקרי - הנמר. ההריון של הנקבה כ-7 חודשים, עם לידה של עופר אחד המוסתר בצמחייה בשבועות הראשונים. גמילה עד גיל 5 חודשים, והבגרות בין שנה לשנה וחצי. תוחלת החיים כנראה תהיה בסביבות ה-10 שנים ומעלה.
איומים ושימור
צביון לבן-גחון מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), מכיוון שהתפוצה של המין עדיין רחבה וסבירה עם מספרים גדולים למדי.[2] עם זאת ואף על פי שהמין מצוי באזורים מוגנים, ההישרדות הארוכת טווח שלו צפויה להיות תלויה יותר ויותר באופן הניהול של האזורים המוגנים ורמת הגנה מספקת מציד והרס בית הגידול. ככל הנראה עם המגמות הנוכחיות ימשכו, צביון זה יהפוך למוגבל לאזורים שבהם הלחץ מפעילות אנושית נמוך. בהתחשב ברגישות של צביון לבן-גחון לציד לבשר ההולך וגובר, הוא עשוי כנראה להגיע לקרטריונים של קטגורית השימור "קרוב לסיכון" (NT).[2]
בהתחשב בצפיפות האוכלוסייה הנמוכה של המין, האיום העיקרי כיום לצביון לבן-גחון הוא ציד שמתבצע בנשק חם, מלכודות או רשתות הפרוסות באזורים רבים, והוא בין הפרסתנים הקטנים הראשונים שנעלמים מאזורים עם לחץ אנושי מוגבר.[2]
אזורים מוגנים עיקריים שבהם מצוי צביון זה הם:[2] הפארק הלאומי לופה (גבון), הפארק הלאומי מונטה אלן (גינאה המשוונית), הפארק הלאומי נאדוקי, הפארק הלאומי אודזאלה (קונגו), הפארק הלאומי קהוזי-בייגה, הפארק הלאומי מאיקו, ושמורת אוקאפי (קונגו הדמוקרטית). בעוד שבחלק מהפארקים ישנם רמות גבוהות של הגנה מצד הנהלת הפארק (למשל נאדוקי, לופה ואודזלה), באזורים אחרים ישנה הגנה מינימלית - אם בכלל - נגד התיישבות או ציד לבשר.
אומדן האוכלוסייה העולמי לצביונים לבני-גחון הוא 287,000 פרטים, נכון לשנת 1999.[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
_-_%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A8_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D.%D7%90%D7%9C.png)
_(18230369452).jpg)
.jpg)
