בשנת 1924, בין ראש השנה לסוכות, אנשי קבוצת "אחדות", אשר רוב אנשיה הגיעו מלטביה היו אנשי העלייה השלישית ועלו לארץ ב-1920, עלו לקרקע לנקודה ששמה נקרא אז "גשר".
מראשית עלייתם לקרקע שאפו חברי גשר לגדול ולהתרחב. הם גרו באוהלים והחלו לעבד את האדמה הצחיחה והשוממה. מים להשקיית הזרעים הם שאבו ידנית מהירדן שהיה בסמוך.
בשנים 28–1927 הצטרפו לגשר שתי קבוצות: פלוגת "ג'ידרו" מחיפה ופלוגת "עין טבעון" מכפר יחזקאל. אחריהן באו קבוצות של עולים מפולין, גרמניה ועוד.
המחסור בקרקעות הגביל את יכולת ההתפתחות של הקבוצה ובשנת 1934 הם פרצו מזרחה, לאדמות "דלהמיה", שאותן עיבדו מספר שנים לפני כן, והיו שייכות לחברת פיק"א.
המעבר לדלהמיה נעשה בהדרגה. התחלתו ב-1935 וסיומו ב-1938, אז נקרא שם הקיבוץ "אשדות יעקב" על שם אשדות הירדן והירמוך אשר מסביב (אשד = סוג של מפל קטן) ועל שם הברון ג'יימס (יעקב) רוטשילד, בנו של הברון אדמונד רוטשילד "אבי היישוב החדש בא"י".
אשדות יעקב החלה להבנות ולהתרחב, בתחילה הם התגוררו באוהלים ובבתי חמרה אך הקיבוץ נבנה בתנופה רבה: הוקם משק חקלאי מפותח, בית חרושת לשימורים (ביח"ר "אשד") ומלאכות שונות. הוקמו שכונות בתים למגורי חברים וילדים, למוסדות חברה ולתרבות. האוכלוסייה התרחבה על ידי גידול טבעי, קליטת עולים רבים מחו"ל, משפחות מהעיר, חברות נוער וגרעיני נח"ל.
הפילוג
ניצני הפילוג בתנועה הקיבוצית החלו בשנת 1950 באשדות יעקב שהיה היישוב הראשון שהתפלג. באפריל 1950 עלתה מחלוקת בנושא החינוך שנסובה סביב הרחקת החינוך מהפוליטיזציה.
הפילוג גרם לקרע בין משפחות ונעשתה הפרדה מלאה במערכת החינוך בספטמבר 1951, עם תחילת שנת הלימודים תשי״ב.
תהליך הפילוג הסתיים בשנת 1954 כאשר כל קיבוץ נשא שם נפרד: "אשדות יעקב איחוד" המזוהה עם מפא"י (במיקום בו הוקם אשדות יעקב) ו"אשדות יעקב מאוחד" המזוהה עם אחדות העבודה (צפונית אליו) כאשר רק דרך עפר מפרידה בין שני המשקים. בשנות האלפיים, שני המשקים שייכים לתק"ם.
בית דוידקה
בין מייסדי הקיבוץ היה דוד נמרי, שלאחר פטירתו הוקם לזכרו אולם תרבות. את "בית דוידקה" תכנן האדריכל חנן הברון והוא נחנך ב-1973. כיום המבנה אינו פעיל.
הקיבוץ כיום
בקיבוץ מספר ענפים חקלאיים ובהם רפת, בננות, גידולי שדה, תמרים ולולים. בקיבוץ היה בעבר מפעל ספנקריט שנסגר, מפעל שפועל עם קיבוץ סאסא.
החל מתחילת שנת 2015 החלו עבודות בנייה ופיתוח של ההרחבה של הקיבוץ על ידי חברת גרופית ובמסגרתה יוקמו כ-166 יחידות דיור חדשות ויקלטו בקיבוץ כמאות בני אדם נוספים.
בשנת 1958 הוקם בקיבוץ "מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן" על שם האחים נחושתן שמתו בגיל צעיר בנסיבות טראגיות, אורי נהרג במלחמת השחרור בגיל 17.5, רמי נפטר מהכשת נחש בעת עבודה בשדה באותו גיל, האחים ניחנו ביכולות ציור מיוחדות. במוזיאון מוצגות תערוכות מודרניות של מגוון אומנים ישראלים כולל שמעון שרון שהיה חבר קיבוץ בעצמו, ובכניסה למבנה מוצב פסל של יגאל תומרקין. בשנת 1984 התקיימה במקום תערוכת יחיד של הצייר אבי שורץ. ב-2015 נערכה במוזיאון התערוכה "עבודת צוות", תערוכת אדריכלות ראשונה שהייתה מחווה לאדריכלי בניין המוזיאון שולמית ומיכאל נדלר.
במרכז, אולם הרצאות, בריכת שחייה מקורה ומחוממת (25 מטר), שבה נערכו אליפויות ישראל בשחייה בחורף בשנים האחרונות עד לבניית מרכז השחייה הלאומי במכון וינגייט, בריכת פעוטות עם מתקני מים, בריכת מזרקות, בריכה הידרותרפית מחוממת עם ג'טים ומפל מים, טיפולי ספא, סאונות רטובה ויבשה, חדר כושר, מדשאות ומתקנים לילדים.
במרכז, נבנתה תצוגת הנצחה לכ-1,300 חללי צה"ל שנפלו בלבנון[3]
לקריאה נוספת
אברהם יבין ושלמה דרך, סיפורו של דוידקה דוד נמרי - מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד 1974
