אריה ניר (קלַפֶּר; 11 באוקטובר 1911 – 6 ביוני 1977) היה מראשוני משטרת ישראל, מפקד מחוז המרכז ונציב בתי הסוהר.
ביוגרפיה
ניר (במקור קלפר) נולד בעיר סטניסלב באימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום נקראת העיר איוונו-פרנקיבסק והיא נמצאת בתחומי מדינת אוקראינה), ועלה לארץ ישראל בהיותו נער, ב-1925, עם הוריו שלמה ונחמה לבית גינזבורג, אחיו יצחק ניר ואחותו שרה קלפר. בתחילה התגוררו בכפר סבא, ועבדו בפרדסים. התגורר בשכונת נורדיה בתל אביב ולמד בבית ספר אליאנס. כיהן כמדריך בצופים, ובגיל 14 התגייס ל"הגנה". בגיל 18 היה ממארגני גדודי הנוער של הארגון בעמק חפר. בוגר קורס מפקדי מחלקות בארגון, ונתמנה לסגן מפקד הנפה. בעמק חפר הכיר את אשתו לעתיד, צפורה.
בראשית מאורעות תרצ"ו (1936) היה בין הראשונים שהתנדבו לנוטרות.
בליל וינגייט נעצר ונידון לארבע שנות מאסר במחנה נור א-שמס ועבודות פרך על פעילותו זו.[1] גזר דינו הומתק לשלוש שנים, והוא הועבר לבית סוהר בירושלים, שם שימש כמנהיג האסירים היהודים.
בינואר 1947 נפצע קשה כאשר האסירים הערבים בכלא התנפלו על האסירים היהודים.[2] היה בכיר אסירי ההגנה בבית הסוהר המרכזי בירושלים. בגלל התנגדותו לניסיונות בריחה מהכלא לא שותף בתוכנית של האצ"ל והלח"י לבריחה מהכלא.
במהלך מלחמת העצמאות, ב-1948, הועבר מצה"ל לסייע ליחזקאל סהר בהקמת משטרת ישראל, ובחודש מאי 1948 היה למפקדה של נפת נתניה. עם איחודה עם נפת פתח תקווה, היה למפקד הנפה המאוחדת, נפת השרון. באמצע שנת 1951 התמנה כמפקד נפת השפלה (רחובות)[3], ולאחר מכן כיהן כסגן מפקד מחוז ירושלים. בסוף שנת 1953 החליף את אברהם זלינגר כמפקד מחוז הצפון (שמפקדתו בטבריה).[4] ב-1 באפריל 1954 היה מפקדו הראשון של מחוז משטרה חדש, מחוז המרכז (ברמלה),[5] וכיהן בתפקיד זה עד סתיו 1958, אז בוטל המחוז במסגרת שינוי הארגון במחוזות המשטרה (הוא הוקם מחדש בשנת 1981). בעקבות מרד האסירים בכלא שטה בספטמבר 1958, הועבר ניר לשירות בתי הסוהר והופקד על ענייני הביטחון והמנהל. בתפקיד זה היה כפוף ישירות לשר המשטרה.[6] כעבור שבועות ספורים, באוקטובר 1958, התמנה לנציב בתי הסוהר, במקומו של מפקד השירות צבי חרמון שסיים את תפקידו בעקבות המרד.[7]
ניר כיהן כנציב בתי הסוהר 18 שנים. בתקופתו הוקמו לראשונה בתי סוהר חדשים במדינת ישראל, ובהם בית הסוהר הראשון לנשים נווה תרצה ובתי סוהר לאסירים ביטחוניים. בתקופתו גם הופקד שירות בתי הסוהר על כליאתו והוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962. ניר נכח בהוצאתו להורג של אייכמן בכלא רמלה, ויחד עם מיכאל גולדמן פיזר את אפרו מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. במסגרת התרחבות השירות בתקופתו נפתח האגף הפסיכיאטרי (מב"ן) והושלמו בניית בית סוהר אשל ובתי סוהר נוספים באשקלון, רמאללה, ג'נין, טולכרם וחברון. עוד בשנים אלו שונה מבנה השירות, בוטל תפקיד סגן הנציב והוקמו שני מינהלים (מינהל ארגון וביטחון ומינהל שיקום האסיר). בשנת 1976 פרש לגמלאות, הוחלף על ידי חיים לוי, ונתמנה ליועץ לשר המשטרה.
ניר נפטר בקיץ 1977 בתום מחלה קשה. הותיר אישה, צפורה, אחות בקופת חולים, ארבע בנות - הדאלה ליונס (1937),יעלה זאבי (1945) שלומית ניב (1952) ורונה קדמי (1952) וכן נכדים.
בשנת 1978 נקרא על שמו בית הספר הארצי לסוהרים ולקצינים.[8]
קישורים חיצוניים
- א. דולב, מאסיר – לנציב בתי־הסוהר, מעריב, 13 באוקטובר 1958
- מידע על אריה ניר באתר עיתונות יהודית היסטורית מבית הספרייה הלאומית
- רפאל בשן, ראיון השבוע עם: אריה ניר, נציב שרותי בתי־הסוהר: "אין אף בית כלא בטוח במדינה!", מעריב, 2 ביוני 1961, המשך
- שמואל שי, דמעות של עבריין, דבר, 6 בדצמבר 1968
- יוסי ביילין, בתי־הסוהר והנקודה היהודית, דבר, 21 בדצמבר 1973
- מת אריה ניר, נציב בתי־הסוהר לשעבר, דבר, 7 ביוני 1977
הערות שוליים
- ^ אברהם חיים אלחנני, ירושלים ואנשים בה, כרך א, עמ' 246.
- ^ ועדה ממשלתית חוקרת במאורעות כלא ירושלים, דבר, 30 בינואר 1947.
- ^ אנשים ומוסדות, דבר, 9 ביוני 1950
- ^ זלינגר יעמוד בראש אגף החקירות במשטרה, מעריב, 2 באוקטובר 1953.
- ^ מחוז משטרה חדש, חרות, 2 באפריל 1954; נפתח מחוז המרכז של המשטרה, דבר, 12 באפריל 1954.
- ^ א. ניר (קלפר) הושאל לשרות בתי הסוהר, דבר, 3 בספטמבר 1958.
- ^ הקצין ניר עומד להתמנות כנציב בתי־הסוהר, מעריב, 10 באוקטובר 1958; א. דולב, מאסיר – לנציב בתי־הסוהר, מעריב, 13 באוקטובר 1958.
- ^ בסיס אייל ע"ש גונדר אריה ניר, דבר, 27 ביוני 1978; בית הספר הארצי לסוהרים ולקצינים - "ניר", באתר שירות בתי הסוהר; אורנה מאור, בית ספר להוראת הסוהרות ע"ש אריה ניר ז"ל, מאי 2009, באתר שירות בתי הסוהר.
